השיפוץ האחרון ב-TLV

 

השיפוץ האחרון בתל אביב

 

למה הכלב מלקק את אשכיו, זה לא מסובך, כולנו יודעים. כי הוא יכול.

למה אנחנו לא מפסיקים לשנות, לחדש, להרחיב, לפצל, להזיז קירות, לצפות, לחשוף, להעיר את השכנים בשבע בבוקר עם צליל הקונגו ולריב עם הפועל התורן על  כי הוא חייב להפסיק העבודה בשבע בערב? - שוב, כי אנחנו יכולים לשפץ לעצמנו את הקן. קמים יום אחד, מתקשרים לשיפוצ'ניק המועדף עליכם וקדימה – הבית הופך לעיסת אבק ועם נגיעות של טיט ורסיסי קיר גבס גרוס.

הגוזל פרח, החותנת עברה לגור איתכם, צריך חדר עבודה על חשבון המרפסת, כבר לא עובדים ואפשר להמיר את פינת העבודה לחדר ארונות, חזרתם בתשובה וצריך כיור נוסף, חזרתם בשאלה ותרצו לאחד את המיטות הנפרדות בחדר השינה, יאללה, בלגן. משפצים.

אף אחד באמת לא יכול היום לקנות דירה, אז משפצים. אף אחד מבעלי הדירה בני המזל - לא מספיק עשיר בכדי להתגרש, אז משפצים. טיפול זוגי-פסיכולוגי משמעותי זה פרויקט עמוק ויקר, אז משפצים. מאמי, איך הפרקט החדש בכל הדירה? את אוהבת אותי?

גם אם כבר שיפצתם פעם אחת, זה לא אומר כלום. הרי שבוע אחרי, תשימו לב כי מה שדמיינתם על הנייר יצא קצת צפוף. חדר העבודה שלכם בגודל A4, פינת האיפור ללא תאורה, המקלחון בשיפוע שלילי, החלון  שלא נפתח אל הים התיכון אלא למנוע המזגן הרועש, והמטבח - קצת מתיש לנוע במשולש השפים הידוע, כיריים-מקרר-כיור כשמשטח העבודה הופך את שדה הקרב לטרפז שווה שוקיים מתיש. יותר מזכיר שאלה מ"סירס-זימנסקי", ספר הפיזיקה הקלאסי מהתיכון. אז משפצים, איך לא?

אבל בקטנה.

הצחקתם אותי. אין כזה דבר שיפוץ קטן. לעומת יש פראייר גדול שמאמין כי השיפוץ יגמר בתוך חמישה ימים. מאמי, מחכים  שהשפכטל יתייבש, שהחשמלאי יגיע לתקן את הקצר, אויש - מצטערת אבל יש נזילה בקיר החדש שרק אתמול בנו וצריך להרוס אותו, אויש אויש - זוכר את הקיר שהרסו בגלל הנזילה? תיקנו אותו. בטח. רק שעכשיו מתברר שיש נתק בקו החשמל שעובר בתוכן אז צריך קצת לשבור אותו. מאמי, למה אתה חיוור?

אני יכול להמשיך בעוד חוויות שיפוץ, אבל אני בטוח שאתם חושבים שאני סתם מפנטז, כמו הכלב שמלקק לעצמו. בקיצור. כמו כל דבר, גם השיפוץ ה״קטן״ הזה הסתיים בשבועה משותפת של השלושה ( היא, הקבלן ואני) שניפגש רק בשמחות ולא בשיפוץ נוסף.

זהו. אנו שוב מקבלים אורחים. דיר באלאק הוזהרתם. תתנהגו כאילו שום דבר לא השתנה בדירה. אולי רק חשבון הבנק שלנו…

הנשיקה הראשונה

 

הנשיקה הראשונה

לטובת בן דודי מהפרברים, לא הצמד אלא מכפר סבא, ולהקלת העיון בטקסט בפונטים זעירים, מצרף הטקסט המלא. 

היה ערב קסום בניחוח נוסטלגיה צרופה ומפגש עם האנשים שעם חלקם התבגרתי מגן טרום חובה עד לסיום שנת י״ב.  השנים היפות. השנים הבעייתיות. השנים שיצקו אותי למה שאני. 

שבת שלום וגאה לכל התל אביבים. 

עכשיו הטקסט המקורי….

אסתי הייתה הנשיקה הראשונה שלי. בתחילת כיתה ט' בעירוני א'. אי שם לפני יובל שנים. השנה נחגוג יומולדת 70, היא , אני וכל בני המחזור שלי בעירוני א', אותו ביה"ס ברחוב שפריצק, מהתקופה שקדמה להיותו בית ספר לאומנויות, מוזיקה, תיאטרון, קולנוע וכל מה שלא היה לנו בימינו בתלבושת האחידה, עם שביל בצד ואופטימיות של השנים אחרי מלחמת ששת הימים.

הדור שלי, שאני מכנה אותו בין החברים כבציר שנת 53', חוגג השנה  70, ואני הצעתי לחברים כי נעשה ערב אחד לכל בני המחזור ונחגוג ביחד. כמו שצריך. כמו פעם. רוק & רול, ויסקי J&B וגראס. רפואי כמובן.

בסוף זה נגמר באולם אירועים על גדות הירקון, עם קייטרינג מכובד, יין ישראלי, להקות ESCAPE עם שירים קצביים משנות נעורינו בה מנגן עם חבריו בני גילנו בוגר המחזור, סא"ל רון במיל., איש שמאל ואורגניסט מוכשר - ורק נחום יצא מדי פעם להתעודד עם ג'וינט שהביא מהבית.

עירוני א'. מהתיכונים הרציניים בזמנו בתל אביב, שלא קיבל כל אחד לכותלי ביה"ס, עם  קוד משמעת שלא שומעים עליו כיום בתיכונים, בית הספר שלנו. ניסינו לערוך את האירוע בין כתליו – לשווא. הם העדיפו שהאירוע יערך באודיטוריום עם שירה בציבור, ואני רציתי רוק אנד רול עם אסתי על הרחבה. לא נורא. שמעתי שבוגרי המחזור שסיימו לפנינו משנת 70' מאוד נהנו  גם בפורמט הזה, עם סרט מחזור נוסטלגי שערך לאירוע במיוחד רנן שור, בוגר המחזור כמובן.

בפתיחת הערב של בוגרי מחזור 71' אמרתי  על דוכן הנואמים מספר מילים מהלב - 

"בציר שנת 53' הוא הכי איכותי שאני מכיר. עוללים שגדלו באווירת צנע, חגגו בר מצווה במגבלות ה"מיתון", איבדו הבתולים לצלילי הרוק הרוק-אנד-רול על הדשא, מתגלגלים כאילו הם בוודסטוק, התאהבו בילדות הפרחים, התגייסו לצה"ל הכי שחצן שיש בואך היישר למחדל יום הכיפורים; בחרו ללמוד מחשבים לפני המצאת המחשב האישי, דיברו רומנטיקה עם החברות לפני המצאת הטלפון הנייד, שרו את סוזאן עם לאונרד כהן ולמדו לנגן בגיטרה את בית השמש העולה; שיננו את "מרד הנעורים" הולכו לתנועת הנוער; חלמו להתקבל לחברה יציבה עם פנסיה תקציבית, חתמו קבע לכמה שנים רק כי המפקד שלהם ביקש, התחתנו עם הפקידה הפלוגתית, עם המוכ"מת הכי יפה ביב"א או הפקמ"צית בטייסת, לקחו משכנתא ללא מורא, קנו בית קטן עם רעפים בישוב קהילתי חדש, ונפגשו בסופ"שים עם ידידים פלסטינים בשיחות נפש ארוכות לעיצוב השלום המתקרב.

 אנחנו שנולדנו חמש שנים אחרי הכרזת המדינה, אחרי שההורים שלנו התאוששו והתבססו להקמת משפחה בא"י, לסבא עם מספר צרוב על הזרוע וזיכרונות זוועה שמנעו ממנו שינה רצופה, אנחנו הסג"מים של 73', המעמד הבינוני הגמלאי של היום שכבר חיתנו את הילדים, עסוקים בלא להשתעמם מחד ולא לשקוע במשחקים עם הנכדים יותר מדי, הדור שלנו חוגג השנה 70 שנה.

המחזור שלנו. כבר לא ממש מלח הארץ. ההורים שלנו נלחמו בבאב אל וואד, אנחנו מסתבר לא נפסיק להילחם, גם בנפנוף כרזות ודגלים על הגשרים, עד שיפנו אותנו מהבריקדות בקרב האחרון על הדמוקרטיה. השנה - בין הפגנה למחאה, נחגוג חבריי למחזור את יום הולדתנו ה-70. 

ברכות חמות לכולם, מימין ומשמאל, כי כולנו הרי אחים. ולסיום - נזכור הערב את כל מי שלצערנו הרב לא איתנו, כעשרים חברים שנפטרו, חלקם בימים האחרונים, וגם את מאיר בר-אל, חבר של כולנו שנפל במלחמת יום כיפור לפני חמישים שנה. יהי זכרם ברוך."

ולשאלתכם המתבקשת– לא התנשקתי עם אסתי, אבל קבענו לרקוד שוב ביומולדת השמונים שלנו...

אמנות אחזקת האופנוע בתל אביב

 

שלומק'ה חטוב

 

שוב אני.

עם הטור השבועי שלי.

עם הפנטזיות התל אביביות שלי.

עם החברות - שלנו.

היום אני מסיים מסלול של 90 יום ב"אבא חטוב". כלומר - רזיתי.

לא כמה שחלמתי.

לא כמו בדיאטות אחרות.

אבל רזיתי, ומה שיותר חשוב מכך - אני מרגיש כי בפעם הבאה שנשב ללעוס קפה, אוותר על המאפה. בפיש&צ'יפס, אוותר על הצ'יפס, בוויסקי עם חבר - אוותר על כליה אחת לפני שאוותר על הוויסקי...

מאחל לכולנו, חיטוב עם התעלות מעל לשטויות. בואו נהיה ראליים. זה הכול תורשתי. בואו נקבל את עצמנו כפי שאנו, עם איפוק בקינוחים וריסון במזנון הפתוח. לנגיסה השנייה יש אותו הטעם כמו לראשונה, ומה שעושה לי נעים דקה על הלשון נשאר שנה על הכרס/תחת לבחירתכם...

שבת שלום, ותהנו מכל ביס, בחוכמה!

שלומק'ה חטוב

אין דבר יותר אנטי דיאטטי, מבית קפה תל אביבי. כריכים עסיסיים טריים, מאפים ריחניים ונפלאות הטבון האיטלקי. אתה נכנס לאספרסו קצר ויוצא עם מגש רב קלורי, וכריך של אלפיים קלוריות, בלחם מחיטה מלאה כמובן לטובת המצפון. רזים לא תצאו משם.

לאחרונה שיניתי כיוון. נמאס לי להיות הכי רחב במלול ההליכה על חופי תל ברוך בואך נמל תל אביב אז זהו. נרשמתי ל"אבא חטוב". עוד פנטזיה גברית שעדיין לא מימשתי עד היום.

 נו, אז כמה ק"ג ירדת? זאת השאלה הקבועה שנשאלתי מכל מי ששמע כי עברתי את המסלול של "אבא חטוב",  השם הכי חם בתחום מסלולי ההרזיה השונים שכבש את הארץ וכבר שרף אלפי קילוגרמי שומן מותניים עודפים אצל עשרות אלפי גברים וגם נשים ("אימא חטובה") שבחרו לעקוב באדיקות אחרי  הוראות הניווט בדרך אל האושר החטוב.

מה זה? 90 יום של המון שתיית מים, הימנעות מסוכרים וקמח לבן, הרבה עבודה על הורמוני הרעב והשובע, קערות ענק של סלטי ירקות, מנת פרי אחד ביום, תמיכה יומית בהרצאות קצרות לעידוד והשתתפות בקבוצת וואטסאפ עם מאמן אישי צמוד שעונה מיידית לכל שאלה.

לפני כשלושים שנה היו בארץ מספר סוגי סדנאות להגשמה עצמית. I AM, ג'וי ספרינג, הפורום של לנדמרק, אסט, "זאת היא בחירתי" ועוד וריאנטים שונים על אותו הנושא – איך משתחררים מכל הבאגים שצברנו עד עכשיו, ויוצאים לדרך נפשית חדשה בלי כל הכעסים, תסכולים, פחדים ופרשנויות שגויות, והופכים להיות אנשים נחמדים, מקשיבים, יזמים, אוהבים, מסופקים ואם אפשר אז גם עשירים...

כמי שעבר מספר סדנאות כאלו בעבר מדיסציפלינות שונות, אני יכול לומר כי לא היה הבדל גדול בין הסדנאות – לבד מהסגנון. המעטפת, הצלילים, הבוטות או הנחמדות של המרצה והאווירה הכללית בחדר. לקחו את המיטב מכל עולם הפסיכולוגיה, ארזו את זה למוצר עסקי, ועשו מזה סדרת הרצאות/סמינרים/פעולות שהצליחה עבור כל מי שאהב את הסגנון. התוכן היה מאוד דומה.

גם בתחום ההרזיה  העסק דומה. כל שמן יכול לספר לכם על הרבה סוגי דיאטות שעבר, חוגי שומרי משקל למיניהם, דיאטטיקנית צמודה מקופ"ח ויועץ תזונה אישי שכל הסלבריטאים מגיעים אליו מכל קצוות הארץ. היינו שם. ועובדה. זה לא ממש עזר.

במקרה של "אבא חטוב" – צביקה עינב, מאמן ריצה שבאמצע סגרי הקורונה מצא עצמו ללא לקוחות, המציא את עצמו מחדש בסדנאות חיטוב ארוזות היטב לגבר הישראלי. לדבריו הוא אסף את המיטב מכל הדיאטות שעבר, גם הוא שמנצ'יק בעברו, ותפר  לנו מסלול חיים מחטב. עם ההצלחה אין להתווכח. זה עובד. האם זה ימשיך והאבא יהיה גם סבא חטוב לאורך ימים? זאת הרבה עבודה אישית מתמשכת, עם משברים והתמודדות עם פיתויים וכמובן שיש לצביקה  מסלול שימור, חטוב לתמיד שאפשר להירשם אליו.

ב"אבא חטוב" שמים דגש על ארוחות מלאות ומשביעות, בלי נשנושים וארוחות ביניים. לדעתם ספורט זה לספורטאים ולא לירידה במשקל. מים. הרבה מים. ואם תראו סביבכם חבר'ה חטובים עם בקבוקי מים אישיים .בנפח 2 ליטר, סביר להניח שאלה התל אביבים החטובים החדשים. 

מזל תאומים. זה המזל שלי. מעבר להבלי האסטרולוגיה - המשמעות היא שבשבוע הבא יש לי יומולדת...

תודה רבה לכל המברכים. תודה לכל החוגגים. תודה שזכרתם. בקרוב אצלכם.

אני או טו טו כבר לא אהיה פה. נתב"ג ולאי שם. נתראה מעבר לפינה, אחרי ההילולה עם היועצת הפרטית שלי לחיים טובים.

בינתיים המדור שלי ממשיך והפעם בשאלה הקשורה להוראות הפתיחה באש במקרה של הגנה עצמית  - מה אתם מעדיפים עו"ד או חזן?

בזכות בן דודי איל מבוני כפר סבא, לטובת תושבי הפריפריה שאינם מנויי המקומון התל אביבי/רמת גן, ובעבור נפגעי הקטרקט ושונאי הפונטים הזעירים אני מצרף הטקסט המקורי.   

אנחנו עם מזויין. השר לביטחון פנים המליץ לכולנו להצטייד בנשק פרטי, ולהגן על עצמנו. ברישיון כמובן. בכדי לשריין כחוק את בעלי הנשק צריך מדריכי ירי, מטווחים ופראיירים שישלמו אגרות נשק על הזכות להגן על עצמנו בהעדר שוטרים.

האגרה עצמה לא גבוהה, 65 ₪ לשנה, ואם אתה "משרת מילואים פעיל" תקבל 50% הנחה מסך אגרת הרישיון. מה שעולה בעיקר זאת הדרכה, שימוש במטווח, תחמושת לאימונים וזמן, אם רק הצלחת למצוא מטווח זמין בתל אביב, כי כרגע רשום שיש רק מטווח אחד  בתל אביב וגם הוא לא פעיל לחידוש רישיונות.

בעבר היה מטווח בלב העיר, להב, שלאחרונה עבר לאזור. יש עוד מטווח בהרצליה ובבת ים - אבל בתל אביב עצמה, אין כרגע מטווחים.

אחזקת הרישיון בתוקף מחייבת את בעליו לשלם אגרה, לשלם על בדיקה רפואית אצל הרופא הפרטי שחייב לחתום על בקשת חידוש הרישיון, לקחת חצי יום חופש פעם ב 18 חודשים, להתקין כספת פרטית בבית לשמור על הנשק, לקנות חמישים כדורים בכל מטווח, ולשלם עבור ההדרכה. מאות שקלים שהמדינה יכולה הייתה לסבסד לנו, כי אנו הרי אנשי בטחון חלופיים בעת צרה. כל אזרח מזויין ברחבי העיר הוא בעצם סוג של 00 שלומק'ה ויענקל'ה.

בכל תל אביב אין מטווח אחד לרפואה שישרת את כל עשרות אלפי בעלי הנשק האישי הנדרשים על פי חוק לגשת למטווח מעם בשנה וחצי ולירות חמישים כדורים בהדרכת מדריך ירי מקצועי. שאלתי בעל מטווח וותיק, למה? מסתבר שהרגולציה מאוד קשה וחייבים להיות יותר גמישים אם רוצים עוד מטווחים. בנוסף, היו מספר מקרים בשנים האחרונות כי אנשים מעורערים בנפשם כנראה הגיעו למטווח, ירו 49 כדורים למטרה, ואת הכדור האחרון ירו לעצמם בראש.  טרגדיה קשה וגם למדריך הירי ובעל המטווח זאת בוודאי חוויה לא פשוטה.

הלכתי לאחרונה להדרכה שכזאת. המדריך מקפיד בעיקר להדגיש נושא בטיחות הנשק. לא כולנו נזדמן לאירוע פח״ע, אבל כולנו עלולים לפלוט כדור בהתעסקות ביתית הנשק, לסכן בלתי מעורבים בתקרית, או חס וחלילה לפצוע עצמנו שלא בכוונה משימוש לא בטוח בנשק. הכותרת השגויה – פלט כדור בניקוי נשק, מטעה. נשק מפורק אינו פולט כדורים. נשק שלא נבדק בדיוק על פי הוראות שכל טירון בצה"ל מכיר – הוא הכותרת הבאה על אסון ירי, וזאת גם הסיבה כי הרבה מחברי הטובים בחרו להחזיר את הנשק שלהם ולישון טוב בלילה, מחשש שאחד הילדים בבית ימצא חבילה עטופה בבוידעם, וההמשך יהיה אסון.

בהדרכה מקדישים הרבה לשאלה מתי רשאים לפתוח באש. האם הסכנה לחייך מיידית, אמיתית, ובלתי נמנעת גם אם תברחו מהזירה. יש כל כך הרבה הנחיות, חריגים, תורה שבעל פה, וסיפורי סבא . ברגע האמת, בין התלבטות בירי וחשש כי קמים להורגך, תצטרך רק לענות על השאלה - ״ אתה רוצה חזן או עורך דין?״ 

חופה, קידושין ו-4X4

 געגועים לבית המהנדס, אולמי דליה, בית סוקולוב, מדרגות הרבנות בשדרות דוד המלך ואולמי שושנים - אתרי חתונות קלאסיים בלב תל אביב של פעם. באים ברגל או במונית, עם עניבה לצוואר וסיפולוקס ארוז כמתנה, הרב לאו האב השיא את מיטב כלות וחתני העיר, בורקס ורבע עוף. 

המהדרין היו דופקים גם צ'ייסר של ליקר בננות והעשירים היו מסתירים מתחת לדלפק הבר גם בקבוק שיבאס ריגאל, ויסקי שנחשב אז לאיכותי, הרבה יותר מברנדי מדיצינאל או קוניאק 777 ששימחו את ההורים שלנו, מממניי חתונות שנות השמונים במאה הקדמת.

אז ככה. נסו למצוא בתל אביב היום אולם לחתונות. לבד מרצועת החוף היקרה ביותר, ומספר יוזמות לאירועים אקסלוסיביים מצומצמים על גגות בתי משרדים במחירים עוד יותר גבוהים - תתכוננו להצעות מחיר הצמודות למחירי האננס הטרופי או ענבים במחיר טרום עונה. 

כל מי שתכנן לערוך אירוע רב משתתפים עם כל אותם חברים שכבר חיתנו את ילדיהם שקיבלו מכם צק שמן ביום חגם - אז עכשיו זאת ההזדמנות שלכם לקבל חלק מההוצאות בחזרה. מאמי, זוכרת כמה רשמנו להם צק כשהבן שלהם התחתן?

בגלל מחירי הקרקע, המקומות הזמינים היחידים לבניית אולמות לאירועים במחיר הגיוני עוברים לפרברים. ראשל"צ מערב, אזורי התעשיה בלב השרון, ובפרדסים שבין גדרה לחדרה. תפוחי זהב שהפכו למכרות זהב למשקיעים באולמות, בתנאי שלא מפריע לך כי הרישיון לעסק הוא זמני ולא כל הרשויות יחתמו עליו בעשור הקרוב עד שלא תעמוד בכל התקנות לבורקס בטוח, נגיש, חסין אש , עם מספיק מקומות חניה ודרכי גישה לסבתא חיה שלאחרונה עברה לכיסא גלגלים ממונע עם הנעה אחורית של מטפלת אישית צמודה שלא ממש תבין את שבע הברכות של הרב. 

עונת החתונות החלה. ספירת העומר הסתיימה ואנחנו מסודרים עם אירוע שבועי בחסות הרבנות הראשית. חתונה. 

שבוע אחרי שנסענו לחולות ראשון לחתונה, לגלות שבעלי האולם הכשירו חניה רק לנכים מאה אחוז, ואנחנו נשלחנו על נעלי עקב לדשדש בדרכי הכורכר והקריסה, אז בכדי להרגיע אותנו - בחרו לבדוק את סף הסבלנות שלנו בהתמודדות עם רמות ההגברה המופרזת של להיטי הארוויזיון בבומים קצביים לא אנושיים, נמלטנו משם באוזן מהדהדת לאירוע נוסף. חתונה בין התלמים. 

הוזמנו לאירוע בלב הטבע, אי שם במטע פקאנים לשולי כביש שש, כאשר הגישה לשם בדרכי עפר דרך אחד המושבים הסמוכים. הווייז לא מכיר את דרכי הגישה באמת והוביל חצי מהאורחים עד לשער ברזל נעול באמצע שום מקום בשטח וחייב אותם לעשות "אחורה פנה" וחישוב מסלול מחדש, בהתייעצות עם בני המזל שכן הצליחו להגיע לעמדת הקוקטיילים בזמן.

הזוג הצעיר שבחר במקום בטח רצה להקל על ההורים בהרמת החגיגה. מה שהצעירים לא ממש יודעים הוא כי אירוע סבבה בטבע, עולה כפול מאשר באולם מסודר עם תשתית בסיסית דומה. חשמל צריך? שירותים צריך? כל עציץ ורמקול בשטח לא מגיע מעצמו ויש לו מחיר. כך שלא ברור מה הרווחנו בכך. הבאנו את סבתא חיה למסע כומתה בלב המטעים לראות את הנכדה שלה מסיימת השתלטות זוגית מושלמת רק עם חיוך, סימפטיה ואיפוק במשך 7 שנים מאז שהכירה את החתן בקפטריה של הפקולטה לחתנים. 

אני בטוח כי הבנתם. הקייטרינג היה גורמה, ה-DJ היה קצבי, החמסין סביב ה-40 מעלות היה נסבל, בעיקר בעזרת בר המשקאות האיכותי והבילוי עם החברים שלנו שהיה שווה כל מאמץ. 

בדרך חזרה, כשהשמש שקעה וקצת התברברתי בין שדות השרון, נחתה עלי הארה. אם אתה באמת לא ממש נהנה - חתונה אינה חובה. באמת. אפשר לשלוח זר פרחים, אפשר לתת צ'ק מתנה לדרך צלחה לזוג הצעיר, אפשר להתקשר ולברך את ההורים הנרגשים על הכלה המקסימה החדשה, אפשר לעשות עוד הרבה מחוות השתתפות בשמחה, גם בלי להגיע עד סוף העולם וימינה, לשער נעול, בדרך אל הבורקס והרבע עוף המודרניים...

אגב, לתמונות המצורפות אין קשר לטקסט. סתם זכרונות פרטיים שלי מחתונות אחרות שממש ריגשו אותי....

נס באיטנבול

אני לא מאמין בניסים. לא באלוהים ולא בקוראות בקפה. הכל זה צרוף מקרים אקראי, ובני המזל מצליחים ומבורכים בהצלחות הם לא בהכרח צדיקים אלא מזליסטים יותר מאחרים. 

נסענו לאיסטנבול. למה? עד היום הייתי שם עשרות פעמים, בקונקשיין, ולא יצאתי משדה התעופה. כשהפגינו בככר טקסים נגד הציונות נשבעתי שאני איתם גמרתי. אחר כך התחממו היחסים בין המדינות, ארדואן בחר צד, חברים שלי טוענים שהטורקי המצוי ממש אוהב ישראלים, ובינינו - אנטישמיות יש בכל מקום, ואם אתחיל למיין מדינות לפי אהבתם לישראל, אחזור לעשות סקי בחרמון ולגלוש על גלי החוף בדולפינריום. 

בדקתי מזג אוויר צפוי ביעד. בחיי. שבעה ימים של מזג אוויר נעים ביותר. 

מאמי, בואי נארוז לנו בגדים לטמפרטורות כמו בתל אביב באביב. 

רגע לפני המראה האיפון סימן לי שביום הראשון יש מצב לחצי שעה גשם אחה״צ. כל השאר, תותים. בשביל זה לא אורזים מטריה. 

אז זהו. שגשם דווקא ירד עלינו. ביום הראשון, השני, וכן הלאה. 

זה לא נס. זאת תחזית אופטימית מדי. 

אז מה הבעיה? קונים מטריה, קונים ג׳קט, קונים. בשביל מה נסענו לטורקיה אם לא לפנק עצמנו במעיל עור, ארנק אופנתי מזוייף היטב, והרבה פיסטוק חלבי קטן ומתוק?

בשוק הגדול, מאות חנויות קטנטנות, שמוכרות אותם מוצרים כמעט. נעלי ספורט, תיקי נשים מזוייפים, תכשיטים מוזהבים ללא אוטנטיות או ערך, מעילי עור ובגדי ספורט. 

לא ברור איך בחנות בגודל של קופסת נעלים יש מקום למגוון מידות נעלים ללא כל מחסן בעורף החנות. הכל כוכים עותומניים מתקופת הסולטן ללא כל עורף לוגיסטי מיידי. 

אני חיפשתי ג׳קט ספורט להגנה מזרזיפי הגשם. 

מכל עבר הציעו לי מגוון מוצרים מעוטרים בלוגו מעצבים כיד דמיונו של המשכפל המקומי. 

המחיר בלירות טורקיות היה אלפים בודדים מאלפיים עד שלושת אלפים. כמו בארץ ויותר. 

ויתרתי. 

עכשיו הגענו לנס המקומי. 

יצאנו מהגרנד בזאר. מחפשים מסעדה. משום מקום, בלי כל הסבר, בעודי עומד מול מסעדה ומתלבט, קבב או שווארמה, מגיע בחור צעיר כשעל כתפו מספר ג׳קטים בדיוק מהסגנון שחיפשתי. 

הייתי בהלם. 

כמה?

400 לירות. כלומר 80 ש״ח. 

איך תסבירו את זה?

נס או מה. 

אגב, למחר יצאתי מהמלון וראיתי שמוכרים את זה בחנות סמוכה במאתיים לירות. התחלתי להאמין בניסים באיסטנבול. 

קניתי עוד אחד.

אחרי 70 שנה מגיע לי....