האם תל אביב בוערת?!
ממש בלתי אפשרי להיות תל אביבי כשהגבולות מדממים.
לישון במיטה שלי בזמן שכל המדינה מצטופפת בממ"דים זעירים. ללכת לישון בידיעה שאף אחד לא זומם לרצוח אותי הלילה; לא להקים מתרס כבד מול הדלת לפני השינה כמחסום אחרון עד שיבואו ללחץ אותנו; להחזיק אקדח מתחת לכרית אבל לדעת שזה באמת מיותר – כי מי באמת יגיע אלינו בתל אביב כאשר יש כל כך הרבה ישובים הרבה יותר קרובים לעזה מאיתנו; לפתוח המקרר ולנשנש, ככה סתם כי בא לי, כשפלוגות מילואימניקים פרוסות בשטחי הערכות ואוכלות בעיקר חטיפים שקיבלו בטרמפיאדות בדרך להתחיילות, אלא אם יש להם מזל – ויכולים להתפנק בסיר של שניצלים עם פירה חם שאבא של אחד הלוחמים בצוות הצליח להביא לחבר'ה בהתגנבות בדרכים, בואך הפלוגה הרעבה.
להיות תל אביבי עכשיו זה כשהמקיאטו המפונפן בידך והמחשבות שלך מפנטזות על קפה שחור בשטח, שחור אסלי שמבושל בפינג'ן מפויח של הצוות; להיות תל אביבי זה הכי לא לעניין כשמסביב יהום הסער ואותנו לא גייסו למילואים כלל.
גם בשנת 48' סיפרו לנו שבזמן הקרבות הקשים בירושלים וצלפים מיפו ירו על המתפרה של סבא שלי בפאתי נחלת בנימין בואך הפורעים ביפו , היה פה שמח. הסיפור התל אביבי הוא כי לא רק בהפוגות שבין הקרבות בכיכר מוגרבי הלכו זוגות אוהבים יד ביד לגלידת ויטמן ורקדו טנגו בבתי הקפה על הטיילת; גם בזמן מלחמת ההתשה בסוף שנות הששים לא סגרו את הדיסקוטקים בדרום העיר כשטובי בננו נפלו בקרבות בתעלת סואץ; וכן הלאה לאורך כל המלחמות.
התותחים רועמים ותל אביב ללא הפסקה.
אנחנו התל אביבים, כמו עוד הרבה מסביב, חזקים בתמיכה. תרומות. גיוסים. ליקוט, איסוף מיון והפצה של כל מה שהחיילים שלנו לא לקחו מהבית, לא חשבו שיצטרכו "לארגן" לעצמם בעת מלחמה, כל מה שלא חיכה להם בתרמיל האישי שהוכן עבורם בימ"חים. חוסרים מביכים . מקסדה, לראש הלוחמים, אפוד מגן קרמי, פלסטרים וקרם הגנה נגד שיזוף, כובעי טמבל נגד שמש וגם תחתונים וגופיות לחיילים סדירים שמרותקים לבסיסים ולא ידוע מתי בכלל יוכלו לצאת הביתה להתרענן ולתת לאימא לכבס להם את המדים...
התור להתנדב במרכז הלוגיסטי ב"אקספו" שבגני התערוכה ארוך. כמעט כמו התור של תושבי שדרות המבוגרים שמפונים צפונה למלונות במרכז. בעלי חנויות בתל אביב מוציאים משטחי סחורה של טואלטיקה במחירי עלות, לכל מי שמכין ארגזי תרומה ליחידות השונות המתדפקות על טוב ליבנו בקבוצות המסרים החברתיים. ויש הרבה טוב לב בתל אביב.
אנחנו התל אביבים אולי לא בקו החזית – אבל עצות אסטרטגיות יש לנו למכביר, ביחוד בפרלמנטרי הבוקר בבתי הקפה השכונתיים אשר שם נמצאים ותיקי לוחמי מלחמת יום כיפור בסיעור מוחות יומי בכל בוקר עם שפע עצות : לנקמה, שיטוח, פינוי, בינוי שאתרים מועדפים להשקעה בחו"ל, ואיחולים יצירתיים לדרכי פטירת הורי כל אנשיי החמאס באשר הם.
מניסיון אישי של יותר ממלחמה אחת או שתיים, אנא, סבלנות ואורך רוח. בסוף זה נגמר. בדמעות, לב שבור, אבל ותקומה. זה לא יסתיים בקרוב. זה לא ייגמר רק בהפצצות מהאוויר וזה לא יהיה רק בחזית אחת. אבל זה יסתיים.
תל אביב לא בוערת וטוב שכך. הדרום אדום ותל אביב מחבקת את התושבים שבאו למרגוע והתאוששות. כל החסרונות העירוניים שהטרידו אותנו עד לפני כשבוע – הונחו בצד. פקקים, בחירות. תורים וחוסר נימוס. תל אביב במלחמה – ואנחנו מתנהגים כמו בכל המלחמות הנוראות שהיו פה. מתקשרים לילד שבחזית , אורזים עבורו חבילה עם חוסרים שמיד תאסף על ידי חבר שיעבור אצלנו וגם מתקשרים ליועץ ההשקעות. לדאוג גם למה יהיה בשש אחרי המלחמה.
בסוף כל יום לא שוכחים להתפלל לתמונת ניצחון.
פדויי שבי מעזה על רקע כלניות אדומות בבארי הבנויה.
אמן!
