תעלומת התיבות האדומות

 צ'אט זה לא מכתב.

פוסט זה לא ממש כתיבה.

אם זה לא נחרט על נייר, נארז במעטפה ונשלח עם בול - זה בטוח לא ייגמר בטוב. 

שני v כחולים ואחר כך זה מתדרדר ל"הסר עוקב" ואת סדר פסח לא תעשו השנה ביחד.

יוחזרו המכתבים!

רק לפני כן, שיחזירו לנו את תיבות הדואר האדומות בתל אביב.

מצרף את טורי השבועי.

אגב, בשבוע הבא - אני בשליחות עלומה באירופה. רמז-סקי.

בטוח יהיה לי על מה לכתוב...

מלכוד 22 של דואר ישראל. אין תיבות דואר בנמצא. אם אתה כותב מכתב, פעולה בסיסית שאבותינו נהגו לבצע מדי פעם, תגלה כי אין תיבה אדומה זמינה בה הם נהגו לשלשל מעטפות מבוילות שהגיעו ליעדן בבוא הזמן, בחרם דרבנו גרשום. כלומר, סגורות ובדיסקרטיות.

היום לשלוח מכתב מבלי להגיע לסניף דואר עמוס מבקרים, בתאום מראש כמובן, זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. השימוש במכתבים פחת. לבד מהחשבונות, אגרות, צווים, וכל הבשורות הרעות שאפשר להכניס למעטפה - שום דבר טוב לא מגיע לתיבת הדואר שלנו. אולי ים של פרסומות, אבל כל אלו מושלכים מיד לפח בצער רב על עצי יערות הגשם שנכרתו לטובת הנייר האיכותי המיותר הזה.

שמעתי כי שר התקשורת פטר את הדואר מלתחזק את תיבות הדואר האדומות ואישר לדלל אותן למינימום. תיבה לכל 1500 מטר. זה רדיוס הפעולה המיטבי של כותב המכתבים הארץ ישראלי המצוי.
בתל אביב, מטרופולין עם הרבה נמענים, אנחנו ערוכים בעיקר לקלוט המעטפות שכמעט כולן ממוסדות ולא מחברי נפש. איפה הימים בהם שלפנו מ"מגירת הכתיבה" שלנו עט נובע ושפכנו את ליבנו עם דיו כחול עמוק על נייר חלק?  היום במגירה הזאת ישנם רק מטעני טלפון נייד, אוזניות שבורות וכבלי טעינה שהנייד שלנו דוחה מחוסר טעימות לרוח ותקן אפל.

אהרון, הדוור השכונתי הנאמן שלנו בשלושת הדירות בשכונה שלי בהן עברנו בעשרים ושש השנים האחרונות - מספר כי את עיקר המעטפות בכלל מחלקים קבלנים פרטיים העובדים כ"מתחרים" לדואר ישראל בהפצת המעטפות. מעטפה עם בול? מזמן לא ראיתי בתיבת הדואר. רק הודעות ממוסדות בהם התעקשתי שלא לפטור אותם ממשלוח עדכונים במעטפה מוחשית.

מכתבי אהבה כבר לא כותבים. מקלידים בוודאי. אהבה היא רגש ולא הקלדה, כך שכמעט בטוח כי בסוף זה יסתיים במריבה והסר עוקב. SEND וגמרנו.

אז מי כן נדרש לדואר ? למשל משרד התחבורה. עד לסוף השנה הנוכחית תדרוש מכל בני השבעים להוכיח את כושרם הבריאותי בכדי להחזיק ברישיון נהיגה בתל אביב המאתגרת גם נהגים בני עשרים. אז בשורה לבני מחזור 54' : לקראת חגיגות יומולדת השבעים תקבלו הודעה עם טופס ארוך הדורש בדיקות אצל רופא המשפחה והאופטומטריסט השכונתי המורשה, המתחייבים בחתימתם כי אנחנו כשירים לנהיגה גם בגילנו המופלג. אגב, יצא לאחרונה שינוי בתקנה שתחול רק משנה הבאה, הדרישה תהיה רק מגיל 75 ומעלה.

עד לפי שנתיים הייתי אחראי על חיי מאות נוסעים, ועכשיו ספק אם אני כשיר לזינוק בעליה, ברוורס, בחניה צפופה - התמרון הכי מסובך שנתנו לי בהכנה לטסט בגיל 18, משהו שאחרי חמישים שנות ניסיון, אני עושה בעיניים חצי עצומות, בעיקר בזכות מצלמת ה-R והתמסורת האוטומטית....

אבל המבחן האמיתי עבורנו, האזרחים הוותיקים החדשים, הוא לא בדיקת הראיה או הביקורת אצל הרופא החביב, אלא לאתר בשכונתך את תיבת הדואר האדומה. אני נשבע כי עד לאחרונה היה במרכז המסחרי שלנו סניף דואר. ואיננו עוד. אני זוכר עוד מספר תיבות אדומות בשכונה - ואחרי סיבוב מביך, כולן נעקרו ונעלמו. המוצא הזמין הוא באפליקציה EASY, שמאתרת עבורך בקלות את ה"אדומה" הקרובה לביתך. רק שהיא רחוקה...

בסוף מצאתי סניף דואר פתוח ושלחתי המעטפה.

אני מציע לאנשי משרד הרישוי לא לבדוק את הטפסים. מי שהצליח למצוא תיבת דואר אדומה ולשלוח אליכם הטופס בהצלחה - מגיע לו רישיון נהיגה בוודאות עד גיל מאה ועשרים!

 

מאחורי הקלעים של יום הבחירות

 

שוב אני. סימן  שכנראה עבר עוד שבוע ושום דבר לא ממש השתנה. הייאוש כבר מאפיל על התיקווה, האומללות של האזרחים העזתיים כבר לא מנחמת . הנקמה לא תחזיר אף אחד לחיים ולא תרפא אף גדם, פצע או הלם.  מצד שני - הבחירות לרשויות המקומיות כמעט מאחורינו.  אחרי משמרת של 21 שעות כמזכיר קלפי (קטן עלי אחרי חיים שלמים של משמרות לילה ארוכות בפיקוח טיסה) חזרתי הביתה להתעורר ולשמוע כי אין שינוי. הבלונדינית לא זכתה.  מצרף לעיונכם את הטור השבועי בידיעות. https://user-oqw6j7d.cld.bz/tl-byb-rmt-gn-08-03-24/14/ 

סיפורי תל אביב

 

סופ"ש רגוע לך, בים אין אף גל. יום נהדר לסאפ, לגולשי רוח, לאוהבים בפגישה ראשונה בנמל תל אביב.  היא הביאה חפיסת עוגיות עם ההכשר המתאים, הוא הביא כמה פסוקים הקשורים לפרשת השבוע, פרשת חוק הגיוס, וביחד למדו האחד את נפש השניה בשיחה מלאת תשוקה על החמין המתחמם אצל ההורים בביתם. בינתיים שומרים נגיעה, לפחות במרחב הציבורי, מול אופק אביבי. עונג שבת. לחברים שלי שאני ממליץ השבת לקחת את הנכדים למוזיאון תל אביב החדש בככר ביאליק עם דגש על אוסף סיפורי תל אביב בקומה התחתונה. כיף לנכדים ונחת לסבאים, התרפקות על הנוסטלגיה של כולנו!   מצרף את טורי השבועי כרגיל. תהנו!

עם בחירה

 

סופ"ש אחרון לחולדאי כראש עיר?

מהפך תל אביבי?

הקמפיין הכי ארוך, הכי לא בזמן, הכי לא לעניין עכשיו, באי הוודאות הכי תקדימית שנפלה עלינו באוקטובר האדום.

מול הכאב והצער בכיכר החטופים, הכל מתגמד. גם הבחירות לראשות ולמועצת העיר.

נתראה בקלפי בשלישי?

שבת שלום לך. מצרף כרגיל את טורי האישי בידיעות אחרונות.

לבעלי הצילינדר והקטרקט, מצרף הטקסט המלא בפונטים אקסטרא לארג'.....

עם בחירה

דיזנגוף, בלוך, דיזנגוף, שלוש, רוקח, לבנון, נמיר, רבינוביץ, להט, מילוא וחולדאי. זאת רשימת ראשי העיר בתל אביב מאז 1921 ועד היום. ביום שלישי הקרוב, נדע אם אחרי 26 שנה צפוי פה מהפך – או שנשמע את נגינת  מפוחית הפה של חולדאי בחגיגות הניצחון בבחירות המנומנמות ביותר שזכינו בעירנו ללא הפסקה.

אני אישית הצבעתי לראשונה לראשות עיריית תל אביב בבחירות בשנת 74', במדי דקרון בקלפי בבסיס צבאי אי שם במצפה רמון. בשנה הזו נבחר האלוף שלמה צ'יץ להט לראשות העיר. קודמו, יהושוע רבינוביץ', שודרג לתפקיד שר השיכון, עד שנפטר והונצח בגני יהושע. רבינוביץ' המפא"יניק, עסקן בכיר ש"שמר על אלמוניותו עד שנבחר לראשון העיר", התגורר ברחוב מאנה בדירה צנועה עם אשתו הגננת גאולה. למה אני מזכיר זאת? כי בנם הג'ינג'י יוסי, למד איתי ביסודי והיה משובבי שיכון כצנלסון. חברות  ילדות ותיקה שנמשכת עד היום, למרות המרחק בין רמת אביב ל-LA, שם עשה חייל בעסקיו.

שלמה להט, ראש העירייה השמיני של העיר, כיהן כ-20 שנה ולזכותו אפשר לרשום את האופי הליברלי המובהק של עירנו. שלל פרויקטים מהם אנחנו נהנים עד היום, כולל הטיילת שנקראה על שמו עוד בחייו. צ'יץ גם הקים את קרן תל אביב שהשקיעה רבות בשכונות המצוקה של העיר.

ואני, לא ממש נהניתי הרבה מהקדנציה שלו. כמי שעזב את תל אביב לגדל שתי בנות בפרברים, עם גג רעפים, פיסת דשא, ברקע צליל תפילת המואזין מהכפר בית סירא  הסמוך חמש פעמים ביום וגם הרבה שעות נהיגה בדרך בין האושר לניסיון סרק לצבור מעט עושר - רק זכור לי כי במלחמת המפרץ הראשונה בשנת 91' הכריז שלמה להט כי "מי שעורק מתל אביב עורק גם מהמולדת" נוכח זרם המכוניות שנטשו את העיר המטווחת מדי אחה"צ לפני צליל האזעקות ופגיעת טילי הקלט העירקי בגוש דן. אף אחד לא חלם אז על "כיפת ברזל"...

צ'יץ התגורר ברמת אביב, ואחרי פרישתו מהתפקיד לטובת מילוא, הייתי פוגש אותו במרכז המסחרי שברחוב אופנהיים , פוסע כמו ג'נטלמן מעונב עם זיווה רעייתו בסידוריהם בשכונה, כאשר היא המובילה והוא מתלווה אליה בלי לדבר הרבה. בשנותיו האחרונות כבר לא היה במיטבו ומבטו דעך. אלצהיימר. חרא של מחלה.

את רוני מילוא, מחליפו של צ'יץ, הכרתי בשכונה כילד צעיר שהביט בקנאה בנערים הגדולים עם הווספות  והג'ל בשיער. הרבה לפני שמילוא כיהן בממשלה ונכנס ללשכת ראש העיר – היה מחברי חבורת הנערים ששלטה בגינת דובנוב. חבורת הג'טס קראו להם. כמו וברוח הסרט "סיפור הפרברים", רק שכשאבא שלך מבעלי גלידת ויטמן והדוד שלך ממפקדי האצ"ל – זה לא ממש קרבות סכינים עם פורטוריקנים בחצות. עוד חבורת נערים מצפון העיר שיושבת על ספסלי הגינה, עם סיגריה ראשונה, נשיקה ראשונה, מפצחים גרעינים מקיוסק 'שושנה' הסמוך ומי פילל שמספסלי הגינה יקום לו ראש עיר שהקים בשנת 1998 את "מנהלת הרכבת התחתית של תל אביב" שבהמשך פועלה בישרה שלי השבוע כי  לטובת פרויקט המטרו הצפוי להיבנות לנו מתחת לבית – יפקיעו לנו חלק משמעותי מהשטחים הציבוריים של הבניין שלנו...

ביום שלישי אנחנו נפגשים. אני מזכיר הקלפי. נעים מאוד. לא לשכוח להביא תעודה מזהה וחיוך. אנחנו, אנשי הקלפי נהיה שם כל היום. משש וחצי בבוקר ועד למסירת הפרוטוקולים ובדיקתם הרבה אחרי חצות. כמי שעבר בחינת מיון ראשונית, יום הדרכה מרוכזת להכרת  פרוטוקלי הדמוקרטיה בקלפי, עוד יום ריענון לאחרונה, האיש הכי פורמלי ביום השבתון הזה שהגיע לכולנו בהפתעה – רק מבקש מכם, אנא, צאו מהפוך, מהבינג', מהדיכאון הזמני והאסקפיזם התל אביבי. בוא לכמה דקות להתייחד עם עתידכם מאחורי הפרגוד התכלכל, לבחור ולהשפיע על מי שיוביל את העיר הזאת בארבע השנים הקרובות, אם רק נגמור את הבחירה הנכונה עם ראשי עיריות רפיח וביירות.

אחרי חמש קדנציות עם רון חולדאי, אחרי פרעות תשפ"ד ופועלו של חולדאי במאבק על שמירת הליברליות בעיר ובמדינה בכלל – מגיע לנו ולעיר ראש.ת עיר לפחות בדמותו של חולדאי, מי שימשיך את המנגינה התל אביבית שאי אפשר להפסיק.

באמת מוכרחים להיות שמח?

 https://user-oqw6j7d.cld.bz/tl-byb-rmt-gn-02-02-24/8/

שבת שלום לך, כרגיל מצרף את הטור השבועי בידיעות. 

גשם, פוך, בינג' מול הסדרות הבלתי נגמרות, חמין של גיבורי-על עם שקיות כותנה מהבילות של קטניות ודגנים מהבילים הכי טעימים - וציפייה לתפנית מפתיעה בעלילה במחזה האבסורד אליו נקלענו ממש ללא כל הכנה מוקדמת.

מאחל לנו שבוע של דמעות אושר עם חיוכים,   והפוגה שמגיעה לכולנו.

היינו שישה

היינו שישה, אם לא סופרים את דייגו, הכלב הכי חכם ושמח שאני מכיר, שמלווה אותנו בכל בוקר בצעדתנו לאורך המסלול החרוש של שדה דב עליו השלום.

היינו שישה. מאוד מתחשבים. הקפדנו לצעוד בזוגות לאורך המסלול מדי בוקר, בכדי לא לחסום את הדרך לרצים שעקפו אותנו מדי פעם בדרכם עד לנמל תל אביב, מקווים לסיים את האימון לפני שהשמש תתחיל לחמם את האווירה והם יתחילו לנטוף זיעה שרק תרטיב את מושב מכוניתם החונה בחוף תל ברוך.

פרויקה, המבוגר האחראי בקבוצה, איש הנדל"ן והעבודה (תנועת העבודה כמובן) שתמיד מסיים את תפילת השחרית שלו בהליכה מזורזת בדרכו לצעדת הבוקר המסורתית שלנו. עוד אחד מנערי רבין, שבעוד שנה יקבל "רב קו" מוזהב. וותיק הצועדים, שזוכה להכי הרבה הנהונים, חיוכים וקריאות אהלן מהצועדים שמגיעים מולנו על השביל.

דוד, הינוקא שבחבורה, איש הכספים ויועץ לענייני פרישה לכולנו. האיש שלנו מול פקידי השומה וביאור התקנות לכל מי שצריך לבחור לגבי כספי הפנסיה שלו – דילמת ה"קצר ועבה או ארוך ודק". כלומר למשוך את רוב הכסף כאן ועכשיו לטובת צרכי ההווה, או לפרוס את האושר לאורך שנים רבות ולהסתכן כי לא נספיק להנות מכל הטוב הזה שחסכנו עבור ימים אפורים. 

מאחר וכולנו במשחק הזה בשנים האחרונות – מי שהולך צמוד לדוד, ממצה אתו את זכויותיו הפנסיוניות לאורך כל הדרך  עד שמגיעים לחוף מציצים – ובדרך חזור כבר צועד נועץ אחר לצידו של דוד עם אותן השאלות לגבי העושר. 

חלק מאיתנו לא ממש גרים קבוע בישראל. מחכים לפרישה סופית משוק העבודה, ממתינים שהילדים יסיימו את הקולג', מוודאים את  קבלת מלוא הטבות מס, עורכים רישומי שהות בישראל בכדי להיות כמו מילצ'ן ע"פ חוק האוליגרכים השבים. חולמים על פרישה אל שנות האושר הגמלאי, יקיצה עצמונית בחמש וחצי בבוקר לפגישה חברתית מוכרת חסרת אגו,  לצעידה מרעננת בחופי תל אביב בואך הנמל העירוני המנומנם וחוף מציצים.

שלמה, האיש עם האוזניות. הוא אינו איש מוסד. הוא פשוט עדיין לא הצליח לשכנע את עצמו שהגיע זמנו לפרוש גם אחרי חציית גיל 70. צועד איתנו אך תשומת ליבו במזרח הרחוק, שם זרחה השמש כבר לפני שש שעות והוא בעיצומה של ישיבת דירקטוריון של אנשי  ארצות השמש העולה  במדינות האורז, הנודלס והסושי. חבר שרוב הצעידה הולך על "השתק" במערכת התקשורת שלו, ורק בעת חרום מתערב, נוטה לצד שביל ההליכה, ומוסיף את שקל שלו לשיחה. בלועזית כמובן. 

צביקה לא למד איתי בבית הספר התיכון, אבל לבד מזה – הוא צמוד אלי בשעה שש למעלה מחמישים שנה. מבית הספר לטיסה דרך בית הספר למקצועות התעופה, ועוד הרבה מוסדות אימון מתקדמים ברחבי העולם בהם למדנו להיות פקחי הטיסה הכי קולים. שנינו במשקל וגובה דומים, צוחקים במקומות הנכונים, אוהבי ויסקי וסקי, רק שהוא פסנתרן מחונן ובלורית שופעת – ואני הרמתי ידים. בנושא השיער ושיעורי הנגינה. 

בהליכות הבוקר הצלחתי ללמוד מצביקה הלכות בישול גברי,  איפה קונים שמלץ הרינג גם בימים קשים כשהספינות תקועות בנמל באמסטרדם, איך מג'נגלים כסבא כשהנכדים מפוזרים במשולש ברצלונה-לונדון-ותל אביב, ומנגד גם צניעות וכיבוד בת זוג שבכירה מאיתנו בדרגתה, תוך תמיכה וסיוע הדוק לכל המשימות שלה – בעיקר לאחרונה בתחום תמיכה במשפחות החטופים.

ועדי, הצועד השישי, שבדרך כלל בכלל גר אי שם בדרום ספרד, ששומר איתנו קשר וואטאפי כאשר אינו נוכח – מקפיד להגיע מלב תל אביב השכם בבוקר לכל צעידת בוקר  או בדרינק שמח במפגש בבר השכונתי שלי, לתחקר את ההוויה חברתית שלנו המתחדשת בכל צעדה חברתית שכזאת.

החבורה התגבשה מסיבות קרדיולוגיות. מישהו עבר אירוע. הרופאים המליצו על הליכה. בעירייה בדיוק חיברו את חוף הצוק הצפוני בטיילת רצופה עד ליפו – ועל ההליכון בחדר הכושר השכונתי קצת משעמם. התגבשנו. כל אחד והסיפורים שלו. חמישים שנות חברות, זה כבר אנציקלופדיה. נקבעו מספר כללים. אפשר לחזור על סיפורים, כי מי בכלל זוכר אותם. אזכור של נכד אחד. מחלה אחת. בלי טיפים על מניות – אנחנו רוצים להישאר חברים. והכי חשוב, מה שמספרים בטיילת, נשאר שם ואין ציטוטים או אזכורים או שיחות המשך בבית עם הגברת, "מאמי, על מה דיברתם היום בהליכה?". היינו שישה, ואז שלמה נסע להכפיל שוב פעם את הונו, עדי טס לסבב גיוס הון ברחבי היבשת הסמוכה, ודייגו מתחיל לחשוש כי עדר הכבשים עליו הופקד מתדלדל לו. 

את הצעידה הזאת שלנו אי אפשר להפסיק, ואם תראו ארבע גברים וכלב על שפת הים בתל אביב - זה אנחנו, רק בהרכב חסר. 

אינשאללה זמנית...

צילומים - AI

הפוך דוד, הפוך!

 

בין פרישמן לבוגרשוב, על החול מול המדרגות עליהם יושבים השבוע צעירים, עם לפטופ על הברכיים, מתחממים בשמש של פברואר מול פסלו המשופץ של הרוה"מ הראשון לציון. דב"ג.

אחלה מקום להתייעץ עם האיש שבעשר אצבעותיו בנה, תכנן, לחם, הכריז על עצמאותנו וניצח כמעט לבדו את שבע מדינות ערב-עם קול צפצפני, עברית מצומצמת ללא שימוש במילה 'את', קומה נמוכה, קרחת בוהקת, אנגלית רוויית מבטא גלותי; ללא עזרים קוסמטיים טקטיים, ללא מכונת רעל, ללא רעיה עם תוארי  B.A-M.A., בלי שרימפסים ושמפניה אדומה, ללא ילד במיאמי, ללא וילה עם בריכה  - אבל עם פולה  לצידו בחלוקה המתנפנף, שרקחה לו לבן עם גבינה לארוחת בוקר בביתם הצפוף בקצה מערב, בשדרות קק"ל שלימים הוחלף שמם לשדרות דב"ג (דוד בן גוריון),  עם בן שהיה קצין בכיר במשטרה, ולימים צריף סטנדרטי בקיבוץ הכי מרוחק שמצא בלב הנגב ושומר ראש אחד;  הדופי היחיד שהוטל ברוה"מ הזה בכל ימיו הציבוריים היה שניצל את תקציב משרדו והיה מזמין מחו"ל ספרים נדירים שלא הגיעו ארצה, בכדי שיקרא ויחכים עוד יותר בעבודתו הבלתי נגמרת, למעננו כמובן.

אחרי שיפוץ מהיר, הוחזר לאחרונה לחוף תל אביב פסלו של הרוה"מ הראשון, החזרת המתעמל השרוף למרחבי חופי פרישמן בואך בוגרשוב. דב"ג עומד זקוף, הפוך, בין שחקני המטקות לתיירים המעטים שמשתזפים מעט, נדרכים מקול צופר או סירנת אמבולנס, חוששים מ"צבע אדום" לא מוכר במחוזותיהם, אך קטן עלינו התל אביביים למודי עשרות הקפצות ורגועים עד שאננים מתחת להגנת כיפת הברזל המופלאה.

תגיד אדוני, אני פותח את מסיבת העיתונאים הדמיונית  שלי עם הפסל ההפוך, בזחיחות מחויכת עם עצמי, בשידור ישיר אצלי במחשבות :"  מר בן-גוריון, אתה בטוח שאתה רוצה לחזור לכאן אחרי פרעות תשפ"ד? לא היה עדיף להישאר בסדנאות השיפוץ עוד קצת?  לא נראה לך שמסוכן היום יותר להיות ישראלי מאשר במלחמת העצמאות? אתה עדיין רואה עתיד למדינה יהודית בשכונה השיעית הזאת? לא חזרנו לנקודת ההתחלה – 75 שנים והם עדיין לא מכירים בזכותנו לחיות פה? לא חזרנו לימי תוכנית החלוקה של שנת 47'? אולי היה כדאי לחכות אז שתוכרז לצידנו מדינה ערבית מוסכמת? עם כל הכבוד לצה"ל שהקמת – מה דעתך על מחדל השבעה באוקטובר? מה דעתך על היושב בכיסאך כרוה"מ? שמעת מה קרה למפא"י? מירב מיכאלי? אחוז החסימה?"

אולי מעמידת המוצא ההפוכה של הפסל המתעמל, כל מה שנראה לנו היום כרע, הוא בעצם הפוך וטוב. ראיתי שפסל מחייך. ואם לא טעיתי, הוא גם קרץ לי.

ואולי, אינשאללה, מרוב עשן ודאגה, אנחנו לא רואים מעבר למנהרות את הזריחה ליום חדש. שלום מזרח תיכוני של הציר הסוני-ישראלי האיתן מריאד לירושלים. אולי ייצא מתוק מעזה.