שלומק'ה ומלחמתו בדררות

 

את הציפורים  האלו רק חתול יכול לנצח. או סופר-ציפור חזקה שתנחת בארצנו במקרה, תראה כי טוב, ותתנחל על צמרות עצי תל אביב. כמו שהדררות נחתו פה לפני שנים ונישלו את הנחליאלי, הדרור והבולבול משמי עירנו.

למען האמת, זה ממש לא חשוב לי מי הציפורים השולטות פה. מבחינתי - אני נותן כבוד לאבולוציה, גם אם אנחנו לפעמים מתערבים באופן מלאכותי ומייבאים בלי כוונה שחקנים זרים שמשנים את המאזן העדין של הטבע. הדרורים הקטנטנים האפרוריים פחות יפים התוכים הירקרקים החזקים או הציפורים צהובות המקור שבניקור אחד יוצרות ציוץ חדש בשכונה. הצמרות מתכסות מדי ערב בירקרקים מעופפים רעשניים המנסים לנוח קצת לקראת יום חדש בו יחודשו המטסים בשמי השכונה להשגת עליונות אווירית מוחלטת מול הציפורים הוותיקות שנמוגות לאזורים פחות ראויים לקינון.

לא הייתי מעלה את הנושא, אילו לא נפגעתי קשות מהחבר'ה החדשים האלה. ציפור סקרנית, עם מקור חזק וחסרת נימוס, מנקרת כל דבר. כולל צינורות השקיה, צנרת ניקוז מזגנים, צנרת גומי המגן על מערכת הגז במזגני החלון המפוצלים ובמקרה שלי - ניקור עד חורמה של כבל חשמלי חיצוני שמחבר בין מנוע המזגן למערכת הפנימית בדירה. הציפורים החליטו לנקר עד לגיד הנחושת האחרון את הכבל החשמלי, בתקווה למצוא בו קצת נוזלים. לפחות כך אמר לי הטכנאי המנוסה שהוזעק לבדוק על שום מה הפסיק המזגן לעבוד וכל מערכת החשמל בדירה מנוטרלת.

מסתבר כי זאת תופעה תל אביבית ידועה. הדררות אוהבות לאכול מזגנים מפוצלים. הציפורים מתענגות על ניקור כבלי חשמל, ובכך נוצר קצר חשמלי בכבל הקרוע, ומכאן הדרך קצרה לביקור טכנאי שמודיע לך כי קצרה ידו. הכבל הקרוע נמצא מעבר לטווח ההתכופפות הסביר, ובכדי לתקן את הכבל הקרוע - צריך לאפשר גישה לטכנאי. כלומר - לך תביא סולם בגובה המתאים.

אם מדובר בקומת קרקע, או ראשונה - ניחא. אם אתם גרים בקומה גבוהה יותר - צריך כבר מעלון מיוחד במחיר עוד יותר מיוחד. אם אתם גרים בדירה בקומה גבוהה שאין אליה גישה למעלון, אכלתם אותה בגדול. היכונו לביאתו של הקיץ התל אביבי הלוהט, כי בינתיים המזגן שלכם מושבת. הטכנאי הפרטי שלנו הציע כי נחצוב את הקירות והמרצפות בדירה לאיתור הכבל הקרוע, נשחיל כבל חלופי ואחרי שיפוץ הנזקים לדירה והתקף הלב שבטוח כי אקבל מהריסת ריצפת הפרקט המיוחד החדר המיועד לניתוץ - אפרד מסכום משמעותי רק בשביל לחזור למצב בו הייתי לפני ביקור הדררות הסקרניות.

במקרה שלי - קומה שמינית ברב קומות ומרוחק מאוד מגישה לסולמות או מנופי שרות - הפתרון היחיד (כלומר, בלי הכנסת פטיש קונגו לחדר שלי) היה למצוא חשמלאי מעופף. אם להיות ראליים - חשמלאי בסנפליג שירחף מול הכבל הקרוע בהיותו מעוגן היטב לבניין. בעל מקצוע שכזה נדיר כמעט כמו למצוא מפקד בכיר חות'י בצנעא. 

הפכתי את המרשתת, התייעצתי בפייסבוק בקבוצת "איך מתקנים את זה?", ובסוף מצאתי את יוסף. החשמלאי בין שמים וארץ, עם טסטר בין השיניים ורתמת באנג'י למותניו. כמובן שזה מקצוע מיוחד, עם הסמכות ייחודיות ואימון אישי כל שנתיים לחידוש הרישיון.

הערה קטנה וחשובה - בשכונה שלנו נפל לפני כשנה טכנאי מזגנים אל מותו בעת שתיקן מזגן חיצוני. שום דבר לא שווה את הסיכון, ורק על זה חשבתי כל משך עבודתו של יוסף כשיצא חגור ומעוגן היטב דרך חלון חדר העבודה שלי להילחם בדררות.

הבחור מקצוען. שיקם את כבל הקרוע בעוד אני מכוסס ציפורניים בתוך הדירה, מהסס אם לדבר אתו בכלל בזמן שהוא תלוי בין שמים לגרנוליט בגובה 8 קומות. לרגע הוצאתי הראש מהחלון לשאול לשלומו - והבחור איננו. אף אחד לא תלוי לנו מחוץ לחלון. לרגע הפסקתי לנשום וכל המחשבות השליליות קפצו. זהו. הלך עליו. וגם עלי. 

חצי שניה והתכופפתי עוד קצת  - וגיליתי שיוסף פשוט סיים עבודתו ובחר לגלוש כלפי מטה בניחותא. סנפלינג מושלם במקום לטרוח ולהניף עצמו מעלה בחזרה לחלוננו. ליוסף ולי - שלום.

התיקון בסנפלינג אינו זול, אך שווה כל שקל. ההוצאות בהריסת הפרקט, חציבה בקיר וברצפה, שיקום ושיפוץ החדר אחרי עבודת החשמלאי היו מגיעות לסכום כפול ממה שעולה החשמלאי המרחף.

כלקח מכל האירוע אני יכול לומר כי אם אתם מתקינים מזגן מפוצל בדירתכם - תדאגו כי כל כבלי החשמל החיצוניים שלכם יהיו ממוגנים הצינור נוקשה העמיד בפני מקורים סקרניים. עצה שניה היא כי תדאגו כי הכבל החיצוני יהיה לכל אורכו בהישג יד מהחלון לטובת תיקון עתידי אם הציפורים ינצחו וינקרו אותו, כי לפעמים הן מנצחות. תשאלו את היצ'קוק.

קרדיט לצילומים המהונדסים ב-AI, אפליקציית KROG של www.x.com

רחל שפירא. לא המשוררת. מפתח תקווה.

לפיני הייתה יד חזקה. לא בפוקר. בתחרויות עם חיילים משועממים בשק"ם. בהורדת ידים, לא היו לו מתחרים ביחידה. במועדון הקצינים, בין סיבוב דומינו לאכילת טוסטים טעימים שהכינה לנו המאמא מטילדה, הדמות האימהית שדאגה לנו לאורך כל השירות הצבאי במחנה המבצעי - פיני בעיקר שתק.

את העבודה עשה במדויק ובנחרצות, בלי הרבה בדיחות אבל עם ציניות נעורים של בחור שהגיע מפתח תקווה היישר למצפה רמון, ליב"א המשקיפה על בית הספר לקצינים אי שם חמש דקות ממצפה רמון, קצת לפני מלחמת ששת הימים כסגן משנה זוטר.

בחור מוצק, עם בלורית מדולדלת המבשרת מפרץ גדול באופק הקרוב, עם לב זהב ותחכום של אם המושבות.

כשהגיעה ליחידה החיילת הצעירה רחל'ה, תוך מספר ימים היה ברור לכולם. רחל'ה מסודרת. היא תהיה החברה של הקמנ"ק. התפקיד המבצעי הכי בכיר ביחידה בתפעול השותף. הקצין שמנהל את ההגנה האווירית מחד ואת ההתנהלות המבצעית השוטפת לאורך היממה. עלק המנכ"ל של היב"א, ומי לא רוצה להיות החברה של המנכ"ל, גם אם הוא רק בן 20 וקצין זוטר.

"לפינילה, יקירי האהוב מכולם, שמור נא תמונה זאת על לבך ממני רחל'ה האוהבת אותך לעולמים אהבה עז",  כתבה רחל על תמונתה שמסרה לפיני לנחמו במשמרות הארוכות שלו בלעדיה כששמר על שמי המדינה נקיים ממיגים.

עברו כמעט שנתיים. רחל'ה השתחררה מהשרות הצבאי. המשפחה שלה לא הצטערה ועודדה אותה להיפרד מפיני חסר ההשכלה האקדמית, ולחפש בן זוג עם פוטנציאל עדיף משרות בצבא קבע.

מאז עברו כששים שנה. מי עוד זוכר את הלילות הקסומים על שפת המכתש והנשיקות במדים. רחל ופיני הקימו משפחות ומצאו את האושר. התמונה עם ההקדשה הרומנטית שמורה הייתה במגירה הפרטית של פיני, בין צילומי נכדים ומסעות חייו המשותפים עם החיילת שהחליפה את רחל'ה כבת הזוג של הקמנ"ק במשרה קבועה עד יומה האחרון.

לפני מספר חודשים התאלמן פיני מאשתו אחרי מחלה קשה. רגע לפני שגם הבריאות שלו תיפגע, החליט לחפש את רחל. אולי. אולי מלמעלה יעשו נס עבורו ויזכה למועד ב'.

פיני מבוגר ממני כמעט בעשור. זה לא הפריע לנו להיפגש, להתרפק על זיכרונות בחאקי מהימים בהם הוא היה המדריך ואני סג"מ זוטר ביחידה, עוד קמנ"ק מבטיח אבל עדיין עם בלורית וללא יד חזקה כמו של פיני.

לאחרונה ביקש ממני לסייע באיתורה של רחל בזכות נסיוני ברשתות חברתיות, עולם מסתורי עבורו.

יצאנו לדרך כשפיני זוכר רק את שמה, וכי הסבא שלה היה זקן השומרים אברהם שפירא.

אחרי מספר ימים הוא נזכר גם שהיא בת מזל עקרב ונולדה בפתח תקווה בשנת 1947. הפאזל התחיל להצטמצם. אלמנטרי, לא?

פרסמתי פניות בקבוצות פייסבוק של וותיקי מלאבס, ובהמשך גם תל אביביים וותיקים שבעיקר חייכו והמליצו על קבוצות חברתיות נוספות המיועדות בעצם לנושא השבת אהבות ישנות.

נאדה. עוברים ימים. פיני כבר מגיע לראש העיר בפתח תקווה שמתלהב לסייע אך זה לא מתקדם. גם השם רחל שפירא לא עוזר. היא כנראה התחתנה ושם המשפחה השתנה. השם גם נפוץ. אולי חוקר AI יוכל לעזור פה.

לפני כשבוע נפגשתי עם חבר וותיק. יקי אופיר. חוקר פרטי מנוסה, ואני משתף אותו בסיפור. שואל אם יוכל לסייע לאלמן עצוב. מאותו הרגע,  הייתי בטוח כי זה רק עניין של זמן עד שרחל'ה ופיני יפגשו לקפה וחיוכים.

ליקי אופיר יש גישה למאגרי מידע והצלבת מידע שמיד זימנו לו כמה מועמדות לבדיקה.

כולן נשאלו קודם אם היו ביחידה בשנת 67'. אף אחת לא הייתה שם.

לא וויתרנו. נזכרנו כי החוקר אהוד בן עזר פרסם בזמנו ספר על אברהם שפירא השומר. אדם בן 88 שנים שלא ממש היה זמין טלפונית בשבוע האחרון.

קראתי בויקיפדיה כי בן עזר פעיל חברתית במרשתת, רק לא הצלחתי למצוא את כתובת המייל שלו.

מסע האיתור של רחל הפך לאתגר. יקי, אני ופיני. צוות מחזירי אהבה ישנה מהיב"א הדרומית במאה העשרים לפתח תקווה של המאה ה-21.

נזכרתי שיש לי חבר טלפוני. היסטוריון בעצמו שקיוויתי כי הוא מכיר את החבר'ה בברנג'ה שלו. כולל את בן עזר. את ידידי פר' אודי מנור איתרתי אי שם ביבשת אמריקה והוא מיד שמח לעזור והרגיע אותי כי בן עזר צלול ולבטח יעזור.

הופה הופה, וקבלתי מבן עזר את פרטי הקשר של האח החורג של אותה נערה יפה, אהבתו של פיני, רחל שפירא. לא המשוררת. החיילת מהיב"א. שאהבה את הקמנ"ק...

זהו. הגענו לרחל. כמעט הגענו.

רחל נפטרה לפני שנתיים. יהי זכרה ברוך.

טיימינג. זה כל הסיפור.

חבל. היה יכול להיות לסיפור סוף אחר. רומנטי ודביק בנסיבות אחרות.

אז מה הפשט של הסיפור?

כלום. סוף מסע הגעגוע של פיני. לסיפור אין סוף שמח.

חברים, תהנו מהאהבות הקיימות. "החזרת אהבות ישנות " מקומם באלבומים ובאגדות.

ולשמונת הקוראות הוותיקות שלי מפתח תקווה  - אם את קוראת את הסיפור המקומי ורוצה להכיר את החבר שלי, אשמח לעודד אהבות חדשות...

מחפשים את רחל'ה. משמאל לימין - פיני, יקי אופיר ואני.

צילומים - מאלבום פרטי של דון ג'ואן פתח תקוואי בדימוס.

ביום שאחרי

זהו טור חדש למציאות חדשה. השבוע אנחנו יוצאים לדרך אחרת. יצאנו מעזה ואני תיקווה  שעזה תצא לנו מהחיים. תל אביב מהשבוע מתעוררת למשהו אחר. משהו שלא דנו בו עדיין. היום שאחרי עזה. עיר ללא חטופים.

אם לא קרה לנו השבוע אסון, עלבון, שיגור שגוי או דו"צ  טרגי – אנחנו כרגע בתום שבוע ראשון של הפסקת אש וחזל"ש מדורג. השיבה לשגרה שכל כך התגעגענו אליה. השעמום של היום שאחרי.

כשנגיע ליום שאף אחד לא באמת דן בו – איך ייראו חיינו אחרי שכל החטופים, הנעדרים, הנרצחים ו"כולם" יחזרו  ו"עכשיו" זה אתמול בערב. ביום שבמעבר כרם שלום יכנסו מכוניות הטויוטה עם ה-98 האחרונים. כשאחרוני השמות ברשימות יגיעו עם אנשי הצלב האדום לשטחנו לימים טובים יותר. ביום בו מונה החטופים  הדיגיטלי במרומי רב הקומות שמעל לנתיבי אילון יציג – אפס.

כמעט חמש מאות ימים עברו, והעיר שלנו כבר לא אותה תל אביב. השינוי – חד וכואב. הסיסמה דמו-קרט-ריה מהפגנות ההפיכה החוקתית, השתנתה לכו-לם של המשפחות הבוכיות, ומחר זה כבר יהיה משהו אחר. עתיד לאומני, ישראלי וחילוני מפוכח יותר.

צברנו מאות ימי מילואים. איבדנו התמימות. הליברליזם התאייד. השלום עכשיו, כבר לא באמת אוהב את בני דודינו. החלום לרילוקיישן התמוסס מול הכתף הקרה שקיבלו הישראלים היורדים מהשכנים החדשים מעבר לים שכבר אינם בדיוק אוהבי ישראל בלשון המעטה.

הצעירים מערי השינה שגדשו את דירות הסטודנטים בלב העיר – מסיימים אט אט את חוזי השכירות שלהם וחוזרים לגור עם ההורים. לכולנו יש מחסור בכסף ללוקסוס שכזה. המלצרים שעלו על מדי מילואים  - לא בטוח שעכשיו המסעדה בה עבדו עדיין עובדת. עשרות מסעדות נסגרו בשנתיים האחרונות. אימפריות ההייטק שכחו מתי בפעם האחרונה גייסו תוכניתנים מתחילים לפרויקט חדש ושילמו להם כל מחיר לכסות שכר דירה של עשרים אלף ₪ לדירת סטרטפיסט אופטימי מול מגדל המשרדים בלב תל אביב.

אנשי מילואים שהצליחו לתמרן בין שרות מילואים פעיל במשמרות  מבצעיות או בכוננות והמשך עבודה אזרחית חלקית במקביל – כבר לא ייהנו מתוספת השכר הנדיבה שבאופן לא צפוי הקלה את  הכאב והצער על החברים שנפלו בשנה האחרונה. ביום שאחרי יהיו פחות סיבובי צ'יסרים. כבר לא יהיה צורך להזמין שולחן במסעדה שלושה שבועות מראש. גם לא שלוש שעות.

תרבות העבודה ההיברידית תתאדה, וכולנו נחזור למשרד. מצאת החמה ועד לצאת הנשמה. לא כמו פעם. לפני שנה. כשבאמצע היום יכולנו לשלב משחק עם הילד  החולה בבית בזמן שאנחנו בזום עם הלקוח.

העומס באילון יפחת. בטוח. אנשים יחזרו לעבוד על באמת. מהמשרד. יחזרו לטוס לחופשה בחו"ל. יחזרו להתגורר בפריפריה המטווחת. יחזרו למסגרות החינוכיות המקוריות. יחזרו להיות כאנשי תשפ"ג. כמו לפני שנתיים וכאלפיים הרוגים.

נמנענו לדון מה יהיה ברצועת עזה המפונה. מסיבות פוליטיות. אבל למה נמנענו מלהתכונן למה שיהיה פה, בתל אביב, ברבע אחרי המלחמה. כשאחרון החטופים יחזור, אוגדות המילואים ישתחררו, הצ'קים של מס רכוש וביטוח לאומי יפסיקו להגיע כל חודש.

רק  חלומות הבלהה ימשיכו להדיר שינה מעינינו בלילה, כי כבר נגמר לנו התקציב לשיחות עם הפסיכולוג שבעצמו כבר לא ישן בלילה אחרי ששמע על זוועות השנתיים האחרונות והפחדים האמיתיים של כולנו.

חטופים - נהדר שחזרתם. שיקום, תקומה, רפואה שלמה וחיבוק ענק. מעכשיו אפשר להפסיק עם התפילה המשותפת בכל הופעה או מפגש חברתי לשובכם. אתם כבר פה. שובו הביתה. עכשיו אנחנו נדאג ששום דבר כזה לא יחזור באוקטובר הבא, והפתעות נשמור למסיבות יומולדת ולא למסיבת טבע.

 

הילטון – לא המלון. החוף.

 

שבת בבוקר. יום יפה. תכול השמים ואפס גלים. הים "פלטה". אפשר ללכת על המים עד לרנקה. ממעל, הכטב"ם הציוני מזמזם בשמי תל אביב עלק מגן עלינו מפני כטב"ם חות'י מזדמן שאינו שומר שבת.

הבילוי החינמי על שפת הים, בהליכה זוגית, באימון אירובי, בריקודי עם בזוגות או כמונו – עם כוס קפה מול האין גלים. הכי רגוע והכי TLV. עונג תל אורבני הכלול בארנונה המופקעת, הפרוש בין נמל יפו לחופי תל ברוך. הגבול הימי הציוני התל אביבי.  אנחנו בחרנו את חוף הילטון. בעיקר בגלל הגעגוע. לימי הספידו. שלנו. 

עונג תל אביבי בין נמל יפו לחופי תל ברוך. הגבול הימי הציוני התל אביבי שם אנו נלחמים בקיץ במדוזות ובחורף מתענגים על ארוחת בוקר אישית בשמונים ש"ח כולל קפה והרבה שמש חורפית. נס בחוף שרתון.

על החוף, בין השולחנות, מתעופפת להקת הדרורים האחרונה בעיר. מנקרת את שאריות הפחמימות שהשאירו הסועדים שלפנינו. מאושרות בשמש הבוקר כמונו. ציפורים ניצולות שואת המאינות והדרארות שנישלו אותם משמי רוב שכונות העיר.

מצאנו מרגוע. הציפורים שמפחדות מהדרארות התוקפניות ואנחנו מכל יתר הצוררים שקמו עלינו בשנה האחרונה אחרי כשבעים שנות רגיעה מאז הפוגרום הפורמלי האחרון נגד היהודים כיהודים.

חוף זה זכור לי לטובה עוד מהימים כשבסמוך עוד עמד מלון שרתון המקורי  על תילו ואכלס תיירים, ולא הפך לבור המחכה עשרות שנים ליזם. בחוף בו שיפרתי כנער תיכוניסט את מכת גב היד שלי במטקות טינג-טונג עם כדור דנלופ שחור המוטבע  בשתי נקודות צהובות. החוף היותר מושקע בעיר, כשאורי זוהר עוד השפריץ מים מצינור על חולצות המעריצות בחוף מציצים הסמוך אצל שמחה בחצר.

בשבת בבוקר ירדנו לשתות קפה בחוף הילטון, למרגלות זירת הפשע בגן העצמאות בה נרצח חיים ארלוזורוב לפני תשעים שנה. הרצח התל אביבי המסתורי שקטע קריירה מבטיחה לפוליטיקאי מבטיח.  החוף שמעליו אולי פעלה  על פי הסופר יגאל מוסינזון, המערה החשמלית . "הבור" המבצעי של חסמב"ה. גיבורי נוף ילדותי בעירנו.

חוף הילטון.  החוף שלמרגלות גן העצמאות. החוף שבין חוף הדתיים לחוף הכלבים. חוף הצעירים. עם מינימום נגישות לחניון רכב, אבל סמוך למספר מקומות חניה לבעלי תו חניית נכים.

החוף עם פס הקול הכי קצבי. החוף בו עושים יוגה על סאפים, כשאין גלים. החוף של טופסי. המציל האגדי של תל אביב שלימים היה מנהל חוף שרתון.

בקפה BAYZ בחוף הילטון הזמנו את  הארוחה הישראלית. כמה מטבלים, שתי פרוסות לחם עם חביתה וקפה. הכל היה  נחמד למד מממרח האבוקדו. משהו  בטעם מוזר שנשלח בחזרה למטבח וגם הצלוחית החלופית נחשדה בפגות תוקף בעליל ולא נגענו בה, כמו שעשו גם בשולחן הסמוך. אבל בייננו – הנוף מהמרפסת של BAYZ שווה הכול. האבוקדו המריר לא שינה דבר. היה כיף.

מצד שני – המראה המדהים של עשרות סירות מפרש זעירות עם ילדים צעירים שיצאו לשייט סולו ראשון מהמרינה בליווי מדריך מלווה, היה מרהיב. אופטימיסט מכונה סירת המפרש למתחילים צעירים. מפרש קטן וילד קטן שיהיה בעוד כמה שנים והרבה הפלגות לקברניט ציוני בצי הסוחר, אילו רק יתמיד.

הילטון - חוף תל אביבי אידאלי. נפרד ועצמאי. בלי שכנים רעשניים, ללא שורה של טברנות עמוסות סועדים. ללא גלים, והרבה שמש. ידידותי לאימהות מרובות זאטוטים; עם שובר גלים איתן, מרינה פעילה מנגד , מלתחות ושירותים בוהקים מניקיון, חוף שיזוף ארוך וגם מוזיקת רקע מבית קפה מזרח תיכוני מודרני.

מה עוד תבקשו לעצמכם כפינוק של שבת באמצע החורף?

 

 

 

 

מיני מנהטן בתל אביב

 

לקראת כניסתי לכיתה א' עברנו דירה. מדירת שני חדרים ו"הול" ברחוב ארבע ארצות, עברנו לדירת שלושה חדרים ברחוב דובנוב. היה לנו צורך בחדר מרווח יותר לילדים. לי  ולאחי הצפוי להצטרף למשפחה בקרוב. מאז אני בנשמתי חלק מהרובע שנחשב כאיכותי בעיר. קרוב  לקריה הצבאית, לתיאטראות, לחברים שלי מתיכון עירוני א' ולמסיבות הסלוניות  בערבי ששי במתנ"ס ביקורי העיתים.

היום - ההורים כבר לא איתנו, הדירה בדובנוב גם לא. אני גר בצפון ברמת אביב ולהגיע בערב לסרט בסינמטק עבורנו זה כבר מסע אתגרי. חברי א. לעומת זאת גר במרומי מגדלי שרונה. הכי קרוב למחוזות ילדותי, הכי קרוב ללב האורבני התל אביבי, הכי גבוה מעל צירי התנועה הזמינים. מתאים בול  למי שבחרו להשקיע את כספי הילדים בדירה מרווחת באחד המגדלים הנבנים בשנים האחרונות סביב פארק שרונה במתחם למשדרגי דיור בגיל השלישי מחד ולבעלי הממון בעידן הסטרטאפ והקריפטו.

מגדלי שרונה מבית גינדי היו החלוצים. שלושה מגדלים, כמאה משפחות בכל מגדל, המתנוסס מעל שרונה מרקט – מרכז בילוי קולינרי עירוני שעדיין לא ממש הוכיח את רווחיותו; עם תחנת רכבת קלה צמודה  בשדרות יהודית, תחנת רכבת מרכזית בעזריאלי, וחניוני ענק עם נגישות למי שבאמת חייב להוציא את הרכב מהחניה הפרטית שלו.

בסמוך משלימים הקמת עוד מספר מרכזים דומים, עם שטחי משרדים בסגנון WEWORK, מגוון חברות יוקרה שהתמקמו בבניינים הטמפלרים הישנים  ששומרו בפארק הסמוך, וכמובן מסעדות יוקרה במחירים תואמים כמו קלארו, A, מושיק רוט וחלום מסעדת המישליין התל אביבית הראשונה שלו, ועשרות דוכני מזון במרכז הסעדה משותף בשרונה מרקט לסעודה אחרונה מתמשכת בעיר שלא עוצרת לעכל את כל הטעמים המגוונים במרקט.

במתחם שרונה המורחב מקבץ מגדלים, בלי לקפח אף אחד - ממתחם TLV בחשמונאים, עזריאלי בשרונה על בגין, מגדלי דה ווינצ'י,  מפרויקט לנדמרק המתאכלס בקרוב עד לקריית משרדי הממשלה על קפלן – בכולם תמצא קניונים צפופי קנייני בוקר, עובדי משרדים צעירים שחמושים בצהרים ב"תן ביס", וצעירים תאבי בירה וטראנס הממלאים הרחבה בערב בין מסעדת קלארו, גיירף החדשה שעברה מאבן גבירול למיקום פחות רווי טרקטורים, ומוזיאון הוויסקי.

המגדלים מעל, הפארק המושקע מתחת, המחירים הגבוהים בחנויות  שהותאמו לפרופיל לקוחות עובדי ההייטק  ואפילו הרכבת התחתית – מזכירים לנו את ניו יורק. מיני מנהטן. כרטיס לניו יורק יעלה לכם היום 1800 דולר. לשרונה – 6 ₪ באוטובוס אם אתם לא אזרחים וותיקים המשלמים 3 ₪ בלבד. והופ – הגעתם למנהטן בלי תור ארוך מול פקיד ההגירה הקשוח.
כמה זה עולה? פחות מאשר בניו יורק כמובן. מ"ר בממוצע כ-55 אלף ₪ במגדלים שבבניה (המקור – מדל"ן). דומה לאזורים בצפון העיר. אם לוקחים בחשבון שלא צריך שתי מכוניות והכל בטווח הליכה – לא ברור לי למה אני עדיין גר ברחובות שעוד מעט יתחילו לחפור בהם את תעלות המטרו ויהפכו את איכות חיינו לערמת עפר ואבק.

בעבר היו לדיירי שרונה תלונות נגד היזמים אשר מכרו להם מגדלי דירות, ובשינוי זריז אחרי המכירה הוסיפו להם את השרונה מרקט, שלא כולם אוהבים את העומס והריח שלו. אבל על טעם וריח אין מה להתווכח. מה גם שהתביעה של הקונים נגד הגינדינים עדיין מתבררת בבית משפט.

צעירי התעשיה המתוחכמת מעדיפים לעבוד בחברה בלב העיר. חברות כמו WIZ, META, אמזון, תדהר ואחרות בחרו להעביר המשרדים לשרונה. נגישות, חניה למי שלא מגיע על קורקינט, זמינות לפינוקי בלוטות הטעם והרבה נוף תל אביבי.

האמת – יש מה לקנא ביושבים במרומי המגדלים. הנוף, הנגישות, השקט שמעל. מצד שני , אני איש של חברותא, ושכנים שאני זוכר את שמם הפרטי ולא עוד אחד ממאה אלמונים בבניין ששקוע בטלפון שלו כל הדרך לקומה ה-40 שלו...

 

כמחצית מהגרים בדירות במגדלים הם שוכרים צעירים, העובדים בסביבה. במגדלים החדשים תפעיל העיריה גני ילדים בשטחם אותם היזמים התחייבו להעביר לשימוש ציבורי.  בצד המערבי של המתחם – ביה"ס עירוני א' הזכור לי לטובה מנעורי. בסיור בכבישי השכונה ראיתי כי החלו לבנות שם הרחבה ולהוסיף עוד 16 כיתות לימוד.

מנהלי התיכון משנות השבעים, פריד ובן צבי בטח שמחים וגאים בתיכון היוקרתי שהוסב לימים לתיכון לאומניות . למרות שהם עד היום לא התאוששו מההפתעה כי התלמיד הבינוני שקיבל בתקופתם ציון 7 בחיבור (כמו בשאר המקצועות) לימים מפרסם סיפורים תל אביביים מחויכים בעיתונות מכובדת על ימיו  בעירוני א'...

רגע לפני שאתם מתחילים לארוז ולעבור למיני מנהטן התל אביבית – DON'T. קחו בחשבון את דמי האחזקה חודשיים של אלפי שקלים, פקק תנועה ביציאה מהחניון אחה"צ של שעה פלוס, אנונימיות מושלמת במגדל של זרים ובדידות מדכאת בימים בהם אנחנו חייבים את הביחד הישראלי ולא הארכיטקטורה האמריקנית.

 

כשביל קרטר פוגש את פטריק קים

גיבורי נעורי, אנשי הפנטזיה הכי גברית שעיצבה את דמותי, החוברות שקראנו בשקיקה בשעורי תנ"ך מאחורי ספרי הלימוד, המודלים הספרותיים לכתיבה יצירתית, לימודי ההמשך לחוברות טרזן – היו כל כתבי ביל קרטר האקדוחן האמיץ מהמערב הפרוע בואך חוברות פטריק קים, הסוכן החשאי שבידיו הנוקשות שבר כל רעף וניצח כל נינג'ה מלוכסן.

לפני שהגשתי מועמדות לסיירת ה-101 או מטכ"ל, בטרם בחרתי להתנדב לשייטת 13 או לחילופין לקורס טייס – רציתי להיות השולף הכי מהיר במערב. עובדה, בפורים אימי קנתה לי כובע בוקרים ואבי הביא מהשוק חגורת אקדחים ושקית קפצ'ונים, איתם יכולתי לירות חופשי בחברי לדו-קרב בצהרי היום בגינת דובנוב. 

בימים לפני שכל נפץ הוא חשש לפיגוע, וכל זמזום הוא הקדמה לכטב"ם – לכל ילדון היה אקדח תופי אישי בין חנוכה לפסח, איתם היינו מתאמנים לשליפות מהירות  לקראת הגיוס לכיתה ב' או עד שנבין כי זה לא ממש מרשים את הילדה הכי יפה בכיתה.

 60 שנים לאחר מכן, חזרנו לימי האקדח על המותן. רק שעכשיו זה אקדח אמיתי לגמרי, ולא מדובר לאביזר פורימי אלא פיקוח נפש. השר לביטחון פנים מבקש מאיתנו שנלך חמושים באמת. על כל פיגוע שלא יבוא.
סחבק מזויין הרבה שנים. האקדח בכספת. פעם בשנתיים הוא יוצא לריענון במטווח, ופעם ביובל הוא יוצא כמבוגר אחראי לטיולים בביה"ס הנכדים.

השבוע הוזמנתי לצאת לעיר מעורבת. כמו ברלין של פעם, רק בלי גדר מחושמלת באמצע. מצד אחד אנשים עם כיפה, מצד שני אנשים עם כפיה. דו קיום מושלם עוד מימי הכנענים ודוד המלך.

על הבוקר הוספתי למכנסיים נרתיק לאקדח, סמוי אבל זמין. בעל נוכחות, אך רגוע. כמו האקדחים של ביל קרטר ידידי. רק שאצלי זה גלוק 26 עם 15 כדורים במחסנית, יותר ממה שהיה לשולף הכי מהיר במערב  בשני אקדחיו גם יחד.

בדרכי ליעד, עצרתי להתרענן בחנות נוחות בתחנת דלק. עשר דקות של התרעננות לגוף ולשלפוחית. כשחזרתי לרכב – תוך כדי התרווחות במושב הנהג הבנתי כי המכנס רופף משהו. לא כי רזיתי. האקדח איננו בנרתיק. אני בסרק מלא. איבדתי האקדח!

שתבינו. באחת חזרו לי כל הסיוטים מהטירונות בסדרת המכין של קורס טייס בבית נבאללה. האיומים על העונש הצפוי למי שיאבד כלי נשק, ישכח אותו לרגע ללא השגחה, לבד מהדחה מיידית מהקורס כמובן.

הפכתי את הרכב. חרשתי את חנות הרווחה. תחקרתי כל אחד מהנוכחים באזור. נאדה. יוק. אין נשק.

במחשבה שניה נזכרתי כי לפני שיצאתי לדרך ישבתי על כורסה עמוקה בבית למספר דקות, ומאוד קיוויתי כי האקדח  מונח שם, מחכה ומצפה שיחזירו אותו למקום מבטחים. אינשאללה.

בפגישה המרגשת שלכבודה יצאתי לדרך כבר לא הייתי מרוכז. המחשבות על האקדח האבוד הטרידו מאוד את ראשי. השיחה מול קצין המשטרה בה אני מנסה להסביר את הרשלנות שלי רצה אצלי כבר בראש. מתנצל. מודה. מבטיח. משלם קנס. מקבל שלילת רישיון נשק לשנים רבות. מוזמן לשיחה עם השר לביטחון פנים. מקבל שלושה חודשים בעבודות שירות באבטחת אוטובוס בקדומים. שיחת "יחסינו לאן" עם מדריך הירי שלי במטווח בפעם הבאה. מחשבות טורדניות לרוב עברו אצלי עד ששבתי הביתה. טרוד. לחוץ וכועס בעיקר על עצמי. איזה אידיוט אני.

אחדי 4 שעות של אי וודאות, עם שלפוחית מלאה מרוב לחץ, חזרתי הביתה. קודם כל רצתי לכורסה. כלום. גם על כל הכיסאות בבית לא היה שמץ של אקדח. זהו. מחר אני במשטרה. משתף את כל העולם כמה אני חסר אחריות.

אז הלכתי להתפנות בשירותים. לפחות לרוקן השלפוחית אם אין לי מחסנית לרוקן על המטרה.

ואז, כמו בסיפורי ההגדות. עברה לראשי המחשבה. אולי אני באמת קשיש מבולבל – והלכתי לבדוק את תכולת הכספת שלי.

האקדח היה במקומו הרגיל.

מאובטח ונעול כחוק.

פשוט יצאתי מהבית עם נרתיק נשק ריק.

בשום שלב לא פתחתי הכספת באותו  בוקר.

משהו שבחיים לא קרה לי, ומעכשיו גם לא יקרה.

בוודאות.

אני מעכשיו אצא עם אלת בייסבול גדולה להגנה עצמית. אותה אי אפשר לאבד ובטח שלא לשכוח. אקדחים זה כנראה מתאים יותר  לטקסס רנג'ר ביל קרטר וסגנו רינגו, או לילדים בפורים של שנות הששים.

 

 

תמונות – הזכויות שייכות להוצאת רמדור ושלגי. 

הרצאה בשלייקס

מה שטוב בלהיות גמלאי, לבד מהנחת מהנכדים ומנעמי השלישי בשלייקס או חופשי חודשי במחיר מצחיק – זה שדואגים לי לתעסוקה. הרצאות במועדוני  השכונה על ידי עיריית תל אביב, הצגות יומיות, טיולים חד יומיים למיטיבי לסת עם סיורים קצרי טווח בטבע שטוח מסלול וגם מועדון הגמלאים של מקום העבודה האחרון שלי.

חצי יום של קפה, נשנושים, חברותא, ושעה תמימה של  התכנסות בסגנון של – "אחי, אתה נראה מצוין למרות השמועות על מחלתך." ביום שכזה אתה פוגש את כל מי ששמחת להיפרד ממנו לתמיד עם הפרישה. אנשים שעבדו במחלקות אחרות ולא תמיד זכרת איך קוראים להם, אבל תחייך אליהם בחום. גמלאים שעבדת איתם עשרות שנים, ומעולם לא פגשת את בת זוגם – והינה אתה מגיע למפגש, והיא תלויה על זרועו. "נעים מאוד, גברת כהן!"

לאחרונה הוזמנתי לאירוע שכזה – בוקר של קפה והרצאה. כשהוזמנתי  לפני חודשיים בטח חשבו שכל החטופים יהיו כבר בביתם. הזמינו את זיו קורן  לשתף אותנו אודות פרויקט הצילומים שלו סביב מלחמת חרבות ברזל.  אנחנו מתכננים ומישהו מלמעלה צוחק. מאז שום דבר לא השתנה . בשדרות עדין נוחתים טילים עוינים , החטופים עדין בעזה ולמשפחות ייקח עוד הרבה זמן לחזור לביתם.

הצלם זיו קורן היה בין הראשונים שירדו דרומה בשביעי באוקטובר 23, חמוש במצלמות ובתמימות שלו זה לא יקרה. יגיע לשדרות, יהיה הצלם הראשון שהגיע לזירה אחרי שעקף את כל המחסומים על גבי אופנוע, ויחזור בערב לשתות קפה בתל אביב.  לצערנו, עד היום הוא לא מפסיק לצלם את המלחמה ההיא.

קורן תיעד את הקרבות, את החורבות, את משפחות החטופים, ההפגנות, אש ותימרות עשן באילון, מיצגים בצומת קפלן, מלחמת השיקום הבלתי נגמרת של הפצועים, והתקומה.

את כל זה מצליח קורן לדחוס בהרצאה של שעה, כשהצילומים רצים על המסך מאחוריו והוא משתף אותנו באירועים האישיים שלו. מהמארב בצומת הנגב, עם ווידאו מבוהל כשהוא שוכב על האספלט כשכדורי הנוח'בות שורקים מעל לראשו; קיבלנו את כל האלבום - מתיעוד ביקור ראשון של ניצולים בביתם השרוף, ועד לחתונת זוג פצועים קטועי רגל ימין שהחליטו כי האהבה תנצח.

לתערוכת הצילומים של קורן במרכז פרס לשלום לא הצלחתי לאסוף את עצמי ללכת. היה לי קשה נפשית. בהרצאה שלו הייתי מרותק. הוא בלב מפעל חייו. נראה כי הוא כבר לא עושה דבר – אלא רק מתעד, מסביר, מרצה, ומריץ את תערוכת צילומיו ברחבי העולם. חמישים תערוכות. לדבריו – חצי מהעולם כבר לא זוכרים את ה-7 באוקטובר והחצי השני לא מאמין לנו שזה בכלל קרה לנו. חייבים להמשיך לצלם. ולפרסם.

קורן צמוד למשפחות החטופים. מתעד את המחאה, הכאב והתסכול, התמיכה והעזרה – בתאום והסכמת כל מי שמתמסר לעדשה שלו.  ורובם אכן מאשרים לו לצלם אותם ברגעים אינטימיים, שרק צלמי מלחמה יודעים לקלוט, גם אם זאת תינוקת בת שנה וחצי שנשרפה ביחד עם זוג הוריה מבלון גז שהדליקו הנוח'בות האכזריים  בביתם -  ושעד היום הכוויות שלהם לא החלימו, אבל בקרוב תהיה לה אחות או אח חדשים. כי החיים חזקים מכל שונא ישראל.

חברי הגמלאים, וותיקי מלחמות בעצמם, הסג"מים של מלחמת יום כיפור, ישבו כמוני מרותקים לתמונות הזוועה. איך זה קרה לנו, שוב?