https://user-oqw6j7d.cld.bz/ptkh-tqvh-bq-t-vnv-1-10-25/30/
זהו טור של סליחות, טור של תקווה, טור שמנסה להבין מה קרה פה, ואיך אפשר להשתפר ואיך חוזרים להיות שוב אימפריה כפי שהיינו לפני שנתיים ב-7 באוקטובר רגע לפני 06:29 בבוקר.
לפני יום הכיפורים הקרוב, אני מתנצל. סליחה על הכל. על שנתיים הזויות. זמן פציעות בין הגשמת החלום הציוני של סבא שלי, לקריסת כל התוכניות הנהדרות שהיו לי על האקזיט התל אביבי של כולנו. סליחה. זה לא ממש אני. כולנו בפוסט טראומה, וזה מה שכנראה ינהל את כולנו בשנים הקרובות.
סליחה על הומור שחור בזמן מלחמה שלא נגמרת - אני מתנצל על כל הבדיחות שסיפרתי, על כל ניסיון להעלות חיוך כשאסונות נוראיים ממשיכים להתבשר לנו בהודעות דובר צה”ל וגם בסרטונים קשים בתקשורת. על ההומור השחור שהפך להיות מנגנון הגנה, אבל גם מעין קיר שחסם את הכאב. התמקדתי בטור חיובי בימים שליליים. כתבתי על חצי הכוס המלאה בויסקי והשארתי לאחרים את הכוס השבורה; סליחה שלא תמיד עצרתי לשניה לחשוב אם בדיחות וחיוכים במרחק מוגן הן הדבר הנכון לעשות, למרות שתמיד ניסיתי להתחבר לקהל הקוראים שלי, לדעת מה עובר עליהם, ואיך אפשר להקל על הלבבות.
סליחה על ההפגנות שהגעתי אליהן עם דגל ביד ופחד בלב, ועל אלו שלא הצטרפתי. אני מאמין יותר בדמוקרטיה ופחות במחאה חוסמת כבישים ; מתנצל על שהייתי חלק קטן מהמאבק ולא תמיד הרגשתי שזה מספיק; סליחה על שצעקתי על השוטר הלא נכון, זה שתפקידו היה לשמור על הסדר, ואני תיסכלתי אותו עם כעס פוליטי שלי שלא קשור אישית אליו. סליחה על התסכול הפוליטי שלי שבא על אנשים
פוליטיים טובים שרק מנסים לתקן, רק חבל שאין להם מספיק קולות בוחרים, ועל ייאוש שפוגש אותי בגלל חוסר יכולת ההשפעה.
סליחה על התמכרות שלי למסכים ועל התנתקות מהקרובים לי - אני מתנצל על כל השעות שביזבזתי מול המסך, עלאק מנסה לכתוב משהו מתוחכם. מאמי, סליחה על מאות פרקי נטפליקס ששקעתי לתוכם, שעות מיותרות בטיקטוק, שבהן הסתכלתי על חיים של אנשים אחרים, שלא באמת יותר חשובים מהיקרים לי, ממך; מתנצל על הימים שבהם הבוהן שלי ריצדה ללא הרף על המקלדת בוואטסאפ בניסיונות סרק לשכנע את החברים שלי לחשוב כמוני, כאילו העולם לא מספיק מורכב. בהחלט יכולנו לדבר יותר ופחות לבהות ב-75 אינץ חסרי משמעות בזוגיות שלנו
אני מתנצל שלא ראיתי מספיק את הנכדים השנה, ושלא נתתי יותר כתף לאם הנכדים, המתמודדת בעצמה עם המלחמה, בשבועות שבהם החתן שלנו נלחם בחזבאללה במו ידיו.
סליחה גדולה שלא הזמנתי מספיק חברים אלינו לארוחות שישי בעיקר כי אני יודע בוודאות כי עדין יש הרבה ממפוני יישובי הגליל והנגב המערבי החרבים שנשארו ללא קורת גג עד היום.
אני מתנצל ומבקש סליחה מאבינו שבשמים על חוסר הרגישות שלי, על השעות הרבות בבית הקפה עם ”פרלמנט הוותיקים” ועל ה”שעות השמחות” בבר שלנו כשאני יודע שבאמת אין על מה לשמוח כל עוד לא חזרו כל החטופים.
סליחה על מחלוקות ושסעים. אני מתנצל על המילים הקשות שנאמרו סביב שאלת ההפרדה בבתי הכנסת בתל אביב. מתנצל על המחשבות הקשות שיש לי לפעמים על המשתמטים מגיוס. לא באמת התכוונתי לאחל להם ”למות ולא להתגייס”.
סליחה על שהרשינו למחלוקת, דווקא בימים של חגים, לחצוץ בינינו ולשסע את הקהילה. על ששכחנו את העיקר – האחדות, התפילה המשותפת, וחיפוש הדרך לסליחה ולכפרה. זה הזמן להתנצל על שעדיין אחרי 77 שנות עצמאות, לא מצאנו דרך לדבר, להכיל, ולכבד את השונה, גם כשהדעות מנוגדות.
יום כיפור, חשבון נפש וסליחות, והבטחה - בתשפ”ו מבטיח להמשיך לשתף אתכם בפן הכיפי של תל אביב, הסיבה העיקרית שאנחנו פה, לתמיד.
