סיפורי אבי דר

  למעלה משנה שאנחנו בענייני הקורונה. סגרים, הימנעות, ריחוק חברתי, שמירה על ההורים, השתבללות, זוגיות ללא חריגות, מסיכות, מסעדות סגורות, מסעדות נפתחות רק בלי מלצרים, מלצרים בטורניר מטקות בנואיבה על חשבון החל"ת, שליחי וולט הם כבר חלק מהחיים שלנו, כמו אליהו הנביא שכמעט מגיע לכל ארוחה. נהרסו לנו החיים הרגילים. כלומר, שלוש ארוחות סדירות. אחת יותר כבדה והשאר רק מאזנות אותנו סביב האלפיים קלוריות ביום. שנה שמשגעת אותנו. גברים מושלמים הפכו מכובשי פסגות וחוטבי עצים, לאופי קישים ומומחים בהכנת רטבי פסטות שאפילו דון ג'ובאני לא שמע עליהם. יש שוק שחור בקניית מיקסרים חדשים, מכשיר לרידוד פסטות – אזל מזמן, BBQ כבר לא באופנה – רק תנור הצולה את הסטייק באוויר חם. בישול קדרה ארוך – זה לדינוזאורים, בישול בשקית ניילון אטומה בחום נמוך ואיטי, זה הכי בריא ועכשווי. רשת המזון הכי מצליחה בשנה האחרונה הייתה רשת גלידות בטעמים איזוטריים מומלחים ובלתי מוכרים שהפכה למתנה הכי מועדפת במפגשי חבורה גרעינית של חמישי בערב, קפסולת החברים המחוסנים שלך איתם נוח לך להמשיך ולהסתחבק פעם בשבוע, עם קוד ירוק/סגול פרטי, אצלכם ב...

בפרקים הקודמים לוויתם אותי במסע הפרידה מהבית בדרך אל האושר. משהו סטנדרטי שבסופו אפשר להגיע גם לרחוב אורי פינת דוד המלך בתל אביב. ריטואל ההתארגנות שלנו בדרך אל המכונית. בחירת הבגדים והמראה האופנתי שתואם את האירוע אליו הוזמנו עוד בשבוע שעבר, בכדי להיות בו כבר לפני כחצי שעה. אז אחרי מספר סבבים מול המראה זה נגמר. מאמי, אני מוכנה. כך שמעתי והלכתי לכיוון היציאה ממנה נצא ביחד לדרך. מחייכים, אוחזי ידיים, כלומר – ביד שמאל אני אוחז בידך וביד ימין אני עם בקבוק יין איכותי וגם בצורה אקרובטית נושא על אחת האצבעות שקית ניילון קשורה שבתוכה הזבל האחרון שצריך להשליך בחדר האשפה; יוצאים. סוף סוף. זהו. כמו אצל כולם. לא? לאור תגובות רבות שקבלתי מחברים לפרק הקודם, הבנתי שיש לזה המשך. משהו שלא קשור אלי או אליך. אצלנו זה לא יכול לקרות. אנחנו זוכרים לקחת איתנו את הכול. מסיכות קורונה? תחזיק לרגע את המעלית ואביא לנו זוג מסיכות. זהו, יורדים. הטלפון שלי עליך? יש לך כבל טעינה באוטו? אתה מוכן לא להילחץ – אני רק מביאה את הטלפון , ויורדים. מאמי – סליחה, תראי אם הארנק שלי על השולחן, ותביאי לי אותו בבקשה. אוי, את חונה מ...