דילוג לתוכן הראשי

רשומות

המזוודה, הטרולי והמציאות שביניהם

יום שישי בבוקר בתל אביב. העיר מתנהלת כרגיל, כאילו מישהו החליט שהמציאות תחכה בחוץ עד אחרי הקפה הראשון. בתי קפה מלאים, אנשים עומדים בתור לאספרסו כאילו זו פגישת עבודה, ולא עוד ניסיון להתעורר לחיים שנדחו למוצאי שבת. ואני יושב על מקיאטו כפול ארוך עם עצמי ומנהל דיון פנימי ברמה של קבינט מצומצם. הנושא: טיסה לחו״ל. מכובדי, מישהו מתנגד? לא משהו דרמטי. רק קפיצה קטנה לאתונה, ומשם הכול פתוח. טברנה, אוזו, דג על האש, והטלפון נשאר על השולחן הפוך כאילו גם הוא יצא לחופשה. בקטנה. כמו שאנחנו אוהבים לקרוא לזה רגע לפני שאנחנו פותחים בטלגרם את אתרי החדשות האותנטיים של אל ג'זירה וחבריהם. אבל אז נכנס הקול השני. זה עם הטון של הודעת פיקוד העורף. הוא מזכיר לי בעדינות שאין באמת קפיצה קטנה. יש מציאות. יש דיבורים על הסלמה. יש אפשרות שהאזעקות יחזרו. יש מערכת חינוך שעלולה להיסגר מהר יותר מהחלטה להזמין עוד סיבוב קפה. ויש גם משפחה. הבת כבר לא רומזת. היא עוברת לשפה יותר ישירה: “אבא, אם קורה משהו, אתה פה, נכון?”. שאלה עם סימן שאלה שמרגישה כמו חוזה. והיא צודקת. באף קורס הכנה ללידה לא מלמדים איך מגדלים שלושה יל...

הכורסא של ג'מיני

סופ"ש שמח מתחיל תמיד בשישי רגוע, על מדרכות תל אביב הישנה. דרומית לחפירות תעלת אלנבי, בואך צעירי פלורנטין דרך הבורקסים של לווינסקי. אני מדבר על האזור שבו אין ווייב, יש היסטוריה, תרבות של עסקים משפחתיים שלא הולכים לשום מקום - סביב לוינסקי-הרצל, אחרי שסגרנו עניינים בשוק בצלאל.  אנחנו מחנים את הקטנוע ברחוב זבולון - כמובן, במקום שמותר לקטנועים ולא על המדרכה, כי אנחנו מכבדים את החוקים של תל אביב הישנה - ונופלים לתוך המיקרו-קוסמוס של חנויות כלי הבית שם. זה אוסף של כל הדברים הכי לא עכשוויים בעולם, שמאיזושהי סיבה מרגישים הכי נכון. חנויות בסגנון מנדטורי, דרך צעצועי פלסטיק שמתכלים תוך חודש, ארגזי פחיות ספריי 'שלג' שמחכים לפורים הבא או הפוגרום הבא בפתח תיקווה, ועד אותם כוכים עמוסים מנורות אקלקטיות רטרו. זה עסק משפחתי של פעם, וזו בדיוק המהות של האזור. הכי מגניב זה שאתה מגלה שבמאה שקלים אפשר להחזיר את הנעורים לסיר לחץ שקיבלת בירושה מסבתא. יושב שם מומחה אמיתי שמחליף גומיית איטום ומבטיח שהחמין יחזור לטעם של פעם, וזו לא הבטחה ריקה. מי חשב שבעידן של אמזון וקניות אונליין, מישהו עדיין מתעסק ב...

המימד הרביעי

בצילום - 45 שנים מול מסך המכ"מ רגע לפני שאתם שוקעים בקריאה - אזהרה. הפעם זה קצת ארוך מתמיד, טכנולוגי מתמיד, וכהרגלי, הכי אישי שיש. על כמה זה מעניין וישראלי אני בכלל לא מדבר. אלו החיים שלי במשך 45 שנה: בקר טיסה ישראלי. אז אם לא מעניין אתכם איך מטוסים לא מתנגשים בשמיים, איך לא נגמר להם הדלק רגע לפני הנחיתה, ומה עושים ביחידת הבקרה בשניות שבין אסון תעופתי לבין אירוע שהופך ל"כמעט ונפגע" - יאללה, דלגו הלאה. בשבוע הבא בטח אכתוב שוב על בתי קפה בתל אביב או על הכיף שלנו עם הנכדים במסיבת טבע בנחלי הגליל. אבל אם נשארתם, בואו נדבר קודם על הבסיס. מיהו בכלל פקח טיסה? עברית שפה קשה. מה שבאנגלית נקרא Air traffic controller, התפצל אצלנו לשני תפקידים שונים. פקח הטיסה בשדה התעופה יושב במרומי המגדל ואחראי על המטוסים בסביבה הקרובה למסלולים; ובקר הטיסה יושב מול מסך מכ"ם ומנהל את התעבורה האווירית במרחב שבין השדות ובפרוזדורי הטיסה הבינלאומיים. זהו, עשיתי לכם סדר. אני הייתי בקר טיסה. מטוסים אמיתיים ראיתי בעיקר בדרך לחופשה בחו"ל. בעבודה השוטפת המטוסים היו עבורי "בליפים" זוהרים ...

8 ק"מ, 5 אדמוניות החורש, וחזרנו בשלום בלי GPS

רגע לפני שהקיץ מיבש כל פרח בגליל. שבוע לפני שלכולם ימאס מהבלוף שקוראים לו הפסקת אש בגבול הצפון. ביום חגם של אחינו הדרוזים שחגגו השבוע את היום הקדוש שלהם - כמעט ולא מצאנו את החבר'ה בבית ג'ן. כפי שנאמר : בית ג'ן - יוק! יש רגעים בהם אתה מקלל את ההתמכרות המוחלטת שלנו לטכנולוגיה. כיום, אם מישהו סוגר לנו את הקשר ל-GPS, הלך לנו על כושר הניווט. אנחנו כמו כטב"ם חות'י עיוור. כמו ניווט אסטרולוגי בלילה מעונן. כמו חרש באולם קונצרטים. כמו שבע מכוניות תל אביביות נטולות WAZE שהתברברו בסמטאות בית ג'ן בבוקר השבת, מנסות להגיע לנקודת הכינוס - ללא הצלחה. מזל שכמה ילדים דרוזים מקומיים נחמדים כיוונו אותנו בשיטה הישנה והטובה. סעו ישר, ואחרי חנות הממתקים תפנו ימינה. בסוף נפגשנו ויצאנו לדייט עם אדמונית החורש בתחילת נחל כזיב, במרומי הר הלל, כמעט הכי גבוה בגליל העליון, מול היב"א הצפונית, רק ברכס הדרומי השכן. זהו הרגע של אדמונית החורש. היא פורחת לתקופה קצרה מאוד של כשבועיים בלבד סביב אמצע-סוף אפריל. בפרחים זה שוטף פלוס כמה ימים בודדים. גם ככה הפרח הזה מאוד נדיר - ועכשיו, במזל גדול הצל...

שתי אזכרות, מסיבה אחת והקבבים של נתן

יומיים עמוסים. יותר מדי מכל דבר. הגזמתי עם המצבות, הוויסקי, השווארמה וכל מה שב״אבא חטוב״ הורו לי להימנע ממנו. וברקע, הדיון הבלתי נגמר; למה לא למכור פה הכל ולעבור לאחוזה בקונטיקט. להחליף דירת שלושה חדרים בפתח תקווה תמורת בית פרטי עם שישה חדרים על שפת אגם, בלב יער, בצמוד למערכת החינוך הכי איכותית בארה״ב. בלי ״צבע אדום״ ועם הרבה וודאות, כי הסכנה היחידה שצריך להתמודד איתה שם היא - שלא נמות משעמום. אם הכבד שלי שרד את היומיים המאתגרים האחרונים, הוא כנראה ימשוך עד גיל מאה ועשרים. אין אזכרה לחבר בלי סבב צ׳ייסרים, והייתי ביום הזיכרון אצל  שני חברים שכבר לא איתנו כחמישים שנה. אין מסיבת יום הולדת לבת שישים, בלי שהחברים יפתחו את הבקבוק שהתיישן 18 שנים בשלוש חביות אלון שונות, ונשתה ביחד לכבוד החברות, הרעות, השותפות לדרך, ול-DJ הצעיר שהצליח להרקיד את הרחבה, עמוסת חברותיה המפזזות ובעלים שרועי פופים וצמודי מסך. בערב יום העצמאות לא מגיעים שוטרים לסגור מסיבה בגלל תלונת שכנים על רעש. אחרי ארבעים ימים בממ״ד, זו כמעט חובה להרעיש, לחגוג ולברך את כלת האירוע. לשיר ביחד, הכי חזק שאפשר, את כל אותם השירים שמ...

זכרונות של תקווה: בין הצפירה למנגל

יום הזיכרון. יום של סיפורי גבורה, יום של חיבוק עוטף למשפחות השכולות. משפחות שעבורן זה בסך הכל עוד יום אחד של כאב, בדיוק כמו בכל שאר ימי השנה, רק שהיום - בשביל הפרוטוקול - יהיה גם טקס. זהו יום של מאזן לאומי. האם אנחנו באמת ראויים למחיר הנורא הזה של להיות עם חופשי וגאה בארצנו? זהו יום בו רואים את התמונות הישנות במדים, מקריאים את השמות בטון סדוק, שומעים על מעשי הגבורה בקרב ונפעמים מחדש. הם נתנו הכל, ואנחנו כאן, ממשיכים לנסוע באיילון, לעמוד בתור לסופר, לחיות. אנחנו חייבים להצדיק את הקורבן הזה בכל רגע. כ-25,600 גיבורות וגיבורים במניין הדמים. המונה דופק, הלב מתכווץ, ואנחנו דומעים מול שידורי הרצף. הפרדוקס הישראלי: 78 שנים של חיפוש עצמי 78 שנות עצמאות, ואנחנו לא באמת עצמאים; אנחנו תלויים בחימוש אמריקאי, בדעת קהל עולמית ובעיקר - בפחדים של עצמנו. 140 שנות ציונות עברו, והקמפיין המרהיב של הרצל לא ממש תפס אצל אחוז ניכר מעשרת המיליונים שקוראים לעצמם ישראלים, אבל מתנהגים כאילו הם עדיין בטרנזיט בדרך למקום אחר. 3,500 שנות יהדות מאז הברית מילה הראשונה, ועדיין כואב לנו להיות עם יהודי אחד ומאוחד. אנחנו עם...

בחזרה למטבח

הגיע לשכונתנו בחור חדש. פתח דוכן אוכל במקום בר יין. פלאפל, שווארמה, קוסקוס, בישול צפון אפריקאי לקחת הביתה או לאכול במקום. בפיתה או בצלחת. כולו חיוכים. רק תאכלו ותהנו.   נכנסתי לאכול לאחל לו בהצלחה. יש לו נסיון בהכנת אוכל לגני ילדים, אז המקום החדש הוא עליית מדרגה. וחיוך נעים.  אני לא מציין את שם המקום, כי לא הוא הנושא היום. השוורמה היתה גרועה. בכל ביס התלבטתי אם לעצור ולהחזיר המנה, או לחכות שהביס הבא יהיה יותר טוב. ולא. המצב לא השתפר.  כבר בפתיחה, כשטובלים המזלג עם הבבדר בטחינה, הבנתי שהיא נוזלית מדי.  ככה הגעתי לאמצע המנה, השוורמה היתה קשה לאכילה, הרכיבים היו שרופים מדי, הבשר היה קשה לאכילה, הביס היה מאתגר. אתגר השווארמה - לא בבית ספרי. או שזה צלוי ברכות נוטף ארומה שומנית צלויה, או שזה חתיכות קרטון בלתי לעיסות.  נשברתי באמצע המנה והלכתי. לא החזרתי המנה כמו שלימדו אותי בבית. לא היה לי לב לעשות למסעדן המתחיל פדיחה מול כל הלקוחות ולהחזיר לו המנה. השארתי והלכתי. מזל שהציפס היו טעימים וסגרו לי את הרעב עד שאגיע הביתה. פדיחה. מודה.  בהמשך היום המחשבות שלי נתקעו בא...