ערב. מורידים הילוך. מורידים דופק. מורידים פוטר חמים ממחלקת החורף בארון. אנחנו יורדים לקפה השכונתי. הערב אנחנו ביחד. אין ערב בנים. הפרלמנט של הוותיקים התפזר. חוג יוגה היה אתמול. הנכדים מחכים לנו מחר. הערב הזה הוא שלנו.
בר שכונתי. התזמון הוא קריטי: קצת אחרי ה-Happy Hour של ההייטקיסטים, ורגע לפני שהילדים בני העשרים כובשים כל פיסת נדל"ן פנויה בבר-קפה שלנו עם הלפטופים והחלומות שלהם. זה לא באמת משנה אם זה בבזל המתברגן, בירמיהו הצפוני או בלב הבום של דיזנגוף פינת נורדאו – הטקס הוא קבוע, כמו טקס הדלקת המשואות, רק עם פחות פאתוס ויותר אלכוהול. ערב זוגי צפוף ונעים.
המארחת, צעירה תל אביבית שעוד לא נולדה כאשר רון חולדאי הפיל את המיג 21 הראשון שלו, מביטה בנו במבט בוחן, כמעט אנתרופולוגי, כאילו הדודה והדוד שלה מהקיבוץ הגיעו לביקור בעיר הגדולה, ושואלת את שאלת ה-64 אלף דולר: "כמה אתם? בר או שולחן?"
על פניו, שאלה לוגיסטית פשוטה. בפועל? זהו מבחן אישיות אכזרי, סוציולוגי ואסטרטגי לבני החמישים פלוס. כמונו.
נתחיל עם השולחן. לכאורה, הבחירה הבורגנית, ה"בטוחה". בדמיון שלנו, הניזון מסרטים צרפתיים, זוגות בגילנו יושבים ליד שולחנות עגולים בפריז, מביטים עמוק אחד לשנייה בעיניים ושותים יין אדום. פרימיטיבו בבקשה, שיהיה עפיץ ובעל גוף. רומנטיקה קלאסית. אבל בתל אביב? השולחן הזוגי הוא מלכודת דבש. הוא נמוך מדי (לקום ממנו זה פרויקט הנדסי), והוא תמיד מתנדנד. זהו חוק פיזיקלי עירוני שטרם פוצח במכון ויצמן, אבל נפתר מקומית עם כמה מפיות, אילתור עם סכו"ם, או טריז עץ מאולתר. יתרה מכך, השולחן מציב אותך בקו האש של המדרכה. צפצוף הקורקינטים החשמליים הוא פסקול הבאגט המודרני, שליחי וולט מנווטים בין הרגליים שלך, ואתה יושב בתוך ענן עשן סמיך, של מי שלא מאמין לשלט "העישון אסור" או סתם מתעלם ממנו באלגנטיות. כשאתה יושב בשולחן, אתה קהל שבוי. אתה חלק מהריהוט הסטטי. כבד, נייח, ומחכה לחשבון.
מנגד, הבר. הו, הבר. המקום הטבעי של הקשיחות במערבונים, הדרינק המיידי במאורות המעושנות בסרטי הבלשים, מקור הצ'ייסר ופיינט הבירה הקרה. מוקד הפיקאפ וההכרויות. המקום בו נפגשים המיתוסים של החבר'ה המגניבים שתמיד רציתם להיות. החרמנים יפי הבלורית עם חיוך של מי ששתה כוסית אחת יותר מדי. המגניבות עם הרגליים היפות והשיער החלק. הצעירים שכבר לא נהיה כבר. ועכשיו - פנטזיה ברת מימוש לשעה קלה על הבר.
על הבר יש גם את העניין הפיזי, כמובן. לא נכחיש. הטיפוס על כיסא הבר הגבוה דורש מיומנות אקרובטית שאבדה לחלקנו אי שם אחרי הביקור האחרון באורטופדית ב', או אחרי חופשת הסקי ההיא שעלתה לנו ברצועה צולבת. הטיפוס הוא מבחן אומץ. אנחנו מתכופפים כמו מרימים משקולות אולימפיים עם דגש על מניעת פריקת דיסק, ואז נוחתים בבום קטן, אבל חגיגי, על המושב. אבל ברגע שהתמקמת? או, אז אתה בעמדת כוח.
הישיבה על הבר היא ישיבת "קוקפיט". תנוחת הטנדם הקלאסית. יושבים כתף אל כתף, לא פנים מול פנים. זה משנה את כל הדינמיקה הזוגית. אחרי שלושים שנה, אנחנו לא באמת צריכים להביט בלבן של העיניים כל הזמן. במקום לחפור אחד לשנייה על ענייני היומיום, הילדים, הנכדים שבדרך או הריביות בבנק, אנחנו הופכים לצוות פרשנים מיומן.
מגובה של מטר וחצי מעל הרצפה, הפרספקטיבה משתנה. אנחנו צופים בתיאטרון האבסורד העירוני מלמעלה: הדייט המביך של הזוג הצעיר מימין (הוא מדבר על קריפטו, היא מחפשת את היציאה), ההייטקיסט שמנסה להרשים את המשקיע משמאל על מצגת מפית. מבט אחד בינינו הספיק כדי לדעת ששנינו חשבנו על אותו הדבר: 'ככה אנחנו נראינו? תודה לאל שהכרנו לפני הקריפטו'. זו האינטימיות של הבר, לא צריך מילים.
ההייטקיסטים מדברים על מיליוני דולרים, בעוד שאנחנו רק מנסים לזכור איפה חנינו את הג'יפון האורבני ולחשב כמה יעלה ג'ין וטוניק כפול בריביות של היום. הבר הזה הוא מרכז העניינים.
בניו יורק, הבר נועד ל"מינגלינג" וציד. בתל אביב, עבור זוגות ותיקים, הבר הוא המקום שבו אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו עדיין חלק מהמשחק. אנחנו לא יושבים שם כדי לצוד, אלא כדי לוודא שהספארי עדיין מתפקד ושאנחנו עדיין האריות, גם אם קצת עייפים, אבל עם המון ניסיון.
הבטנו זה בזה. היא חייכה את החיוך הממזרי שלה, זה ששמור לרגעים של שטות, וסימנה עם העיניים למעלה. טיפסנו. לא כי אנחנו צעירים וקלילים, ולא כי נוח לנו לשבת על משטח עץ קשיח ללא משענת גב שיגרום לנו לקלל מחר בבוקר. בחרנו בבר כי בשולחן אתה מזדקן בכבוד, אבל על הבר אתה נשאר רלוונטי בחוצפה. ובינינו, אחרי עשורים ביחד, לפעמים הדבר הכי רומנטי שאפשר לעשות זה לשבת צמוד, לשתות ג'ין וטוניק (כי זה טוב למפרקים), ולצחוק בשקט ובהתנשאות קלה על כל אלה שעדיין מחפשים אהבה באפליקציות, בזמן שאנחנו רק מחפשים. רק לא זוכרים מה אבד לנו.
****************************************
נוביגוד על הבר
מעולם לא הלכתי למסעדה בסילבסטר. לא התחברתי לארוחות השף. לא לכמות המנות. בטח שלא לארוחת חצות מעיקה. לשמפניה מרדימה. למחיר המופקע. לחג של עוד קדוש נוצרי שונא יהודים. להתיוונות המזויפת עם ספירה לאחור לקראת איפוס המונה לעוד שנת מס.
אז השבוע, בחדוות ה"חג" שירד על העיר, ברגע האחרון מצאתי דווקא בצהרים מקום על הבר במסעדה המומלצת צ׳אקולי מול הגלים בחוף הדולפינריום. הגענו רגע לפני שסוגרים שם את המטבח, ברבע לשלוש, התיישבנו מול רון, הברמן החביב שטיפל בנו בנאמנות לאורך כל הארוחה.
לוקוס ברוטב טעים ביותר. עיקרית שווה בהחלט.
מסעדה ספרדית חדשה במיקום מנצח על חורבות הדולפינריום, עם הרבה שבחים בתקשורת והמלצה מחבר.
על הבר קיבלנו הסבר מפורט מאוד על כל המנות. טעימה מיין לפני שבחרנו. שרות צמוד וצ׳ייסר על חשבון הבית. ממש כיף.
אוכל ספרדי. טאפאס ונגיסות קטנות עם טעמים אחרים. הרבה מטוגנים. פירות ים. דג. הלכנו על כל התפריט בעונג רב.
במחשבה שניה - אפשר היה לוותר על הלחם הטעים שהעיק לי על המצפון והבטן בהמשך. סוג של תעוקת חזה קרדיולוגית המוכרת לחלקנו מאירועים אחרים שלא הסתיימו בטוב. אפשר היה לוותר גם על המטוגנים שפעלו שעות אחר כך במעלה הגרון כצרבת ספרדית מתמשכת. טעויות של טירון. גרגרן חסר מעצורים עם עיניים גדולות.
לפתיחה הגיעו שש מנות טעימות. עסקה מיוחדת למי שלא יודע לבחור. הכי פתיחה ספרדית שיש, שהלכה נהדר עם קברנה סובניון של קלו דה גת. וזאת הייתה רק ההתחלה.
נעצור פה. אני לא מבקר מסעדות אלא מבקר במסעדות. היו לנו עוד מנות טעימות, אבל הנושא פה הוא לא קולינריה אלא לבחור האם לפתוח שולחן במסעדה או לשבת גבוה על הבר?
לטעמנו - אין ספק. על הבר.
נכון שהכל אותו הדבר, המנות אותן מנות כמו בשולחנות, המלצרים משתדלים כמיטב יכולתם - רק שלנו היה יותר טעים, אישי, ומחויך על כיסא גבוה.
החשבון הסופי היה תל אביבי. כשבע מאות ש"ח כולל שירות. והיה שירות. מחירי המסעדה בארץ הוא נושא לדיון כואב נפרד. תודה לרון הברמן. תודה למקימי המסעדה צ׳אקולי, ביס מרענן על הגלים. נשוב לשם עוד לפני האביב.
לא משנה אם אכלתם אתמול לקראת חצות במסעדה של מושיק רוט באלפיים שח לאורח, או בפלאפל ניסים לקראת שקיעה - מאחל לכם שנה אזרחית טובה ומאחל לחברים שלי שנחזור שש שנים לאחור. כשבקבוצות הוואטסאפ רבנו בחיוך על נושאים בנאלים כמו ספורט או בחירת החומוס הכי טעים בגליל, בימים שיכולנו לטוס ליוון בחמישים אירו ולעוטף עזה נסענו לראות כלניות ולא אנדרטאות.