יש ערימה של שותי קפה נטול על הרחבה, זאת לא פתיחה של שיר אלטרנטיבי למאיר אריאל. זאת המציאות השכונתית העכשווית באופנהיימר פינת הרב אשי, בקהילה קדושה נווה אביבים. קבוצה שאי אפשר להתעלם ממנה, בעלי מצח גבוה או סתם דלילות שֵיבתית מביכה, יושבים בצפיפות קדם-קורונית סביב מקבץ שולחנות עגולים במרכז בית הקפה השכונתי; מנסים לרבע את העיגולים, ועדיין לפרויקה אין מקום קרוב לשולחן.
דלי בלורית ועבי מותן, בג'ינס מדובלל וחולצות פלנל משובצות בצבעים לא עכשוויים, רמי קול ורפי שמיעה, מתלוצצים בצורה מביכה עם מלצריות צעירות שממש לא מבינות מה הסבא הזה רוצה ממנה על הבוקר, מעבירים עוד בוקר עם החבר'ה, כי בבית יש היום עוזרת והם התבקשו יפה לא לחזור הביתה לפני אחת בצהרים.
מה זה ההיפך ממשרה מלאה? פנסיה. שנים שנגזר עלינו למלא בתוכן, כי אחרת הילדים שלנו ידאגו שלא נהיה משועממים ונוזעק למשימות קצרות טווח בעבורם, כי הם עסוקים בעבודה שלהם. תרומה מרצון לטובת סידורים שלהם בביטוח לאומי, הגשת טפסים, הוצאת חבילות מהדואר, טיפול שיגרתי ברכב, הקפצות הנכדים לחוגים, טיגון שניצלים, הכנת סיר בולונז לפלוגת נכדים למשך כל השבוע; הוספת מדף, צביעת קיר מקושקש בצבעי פנדה, קידוח עדין בחיפוי הקרמיקה העדין שהוסיפו במקלחון ותליית סבוניה בלי לסדוק את כל האריח כפי שקרה בפעם האחרונה בה הבן שלך ניסה לעשות זאת במו ידיו השמאליות, ועוד תעסוקות אלטרנטיביות מביכות שלעת גמלאות התלבשות עלינו יותר ויותר.
אני לא בטוח כי בעלי בתי הקפה משתגעים על הלקוחות הוותיקים, שיושבים אצלם כל הבוקר ומזמינים תה ומאפה במבצע, ומרעננים את כוס התה שלהם בתוספות מים רותחים חינמיים עוד ועוד עד לסיום ישיבת הפרלמנט היומית. מצד שני, זאת חבורה קבועה, שמחה, רעשנית, שיוצרים אווירת פעילות בקפה השכונתי, ולפעמים כאשר הנכדים שלהם עוברים לומר שלום לסבא, יש פעילות נוספת בקופה. על נכדים לא חוסכים.
בוקר טוב דמוקרטיה, כולם מקריאים את תקציר מאמרי הדעות אותם קראו השכם בבוקר, משננים את משפטי המפתח ושולפים אותם בטיימינג המתאים כאמירה מקורית שלהם. ברוב קולות מסכמים את המצב. מעולם לא היה מצבנו טוב יותר, ושילכו להזדיין כל חדי הקרן המעבירים את כספם ומקום מושבם לשוויץ. כאילו, קודם קראו לזה רילוקיישן למען הקריירה, ועכשיו זאת מחאה חברתית למען הדמוקרטיה?
קפה עם החברים על הבוקר. מספרים בפירוט איך הם מתנדבים פעמיים בשבוע במקום עבודתם הקודם. עוזרים בארכיון ובמודיעין, מורי נבוכים לקשישים כמותם שלא מכירים איך מסתדרים עם מערכת הקבלה הממוחשבת, ובין לבין מבקרים במשרדי החבר'ה הצעירים שהחליפו אותם במשרד, עוצרים בפינת הקפה, מציגים עצמם לדור החדש, ומתגעגעים לימים בהם הם עצמם היו מארחים חברה לגמלאי טרחן אחר שהגיע לביקור.
פרלמנט של בוקר. לפחות פעם בשבוע. אם יהיה חשוב, יש עוד פרלמנטים פעילים בשכונה שישמחו לקבל אותי, בתור הינוקא הכאילו ימני-ציוני החדש. פוליטיקה, נכדים, חוויות מביקור אצל הקרדיולוג, התלוצצות על בדיקת בלטת הערמונית האחרונה, דפדוף באלבום הצילומים הדיגיטאלי בטלפון מההפלגה בספינת השעשועים האחרונה בין האיים הקריביים לנכדים במיאמי, ועזרה לחבר ברישום אלקטרוני לסופ"ש בים המלח בחסות ועד העובדים. הכול תחת מגבלה קבוצתית חשובה - לכל אחד מותר לדבר על מלה אחת, להציג תמונת נכדים אחת, ואם זה ממש כואב לו - לקטר על מחלה אחת.
צ'ייסר? קמפרי עם תפוזים? לא מוקדם מדי? חברים - כבר כמעט אחת בצהרים. צריך להתפזר ולחזור לנמל הבית. לבית הנקי, נטול העוזרת, לכורסה מול הטלוויזיה, לצפות בסדרה החדשה שהמליצו לך בפרלמנט הקודם, משהו על סוסים מתים, התעסוקה הפנסיונרית של פורשי המוסד הבריטי, MI5, שחזרו מן הכפור, החברים של סמיילי, הג'יימס בונדים עטורי השיבה ומאותגרי הגזרה, שמתלבטים כל בוקר מחדש, איך יעבירו את יומם עד ה"תה של השעה חמש" עם מאטה הארי, הגמלאית הצמודה הפרטית שלהם.
מלצר - אפשר חשבון בבקשה?
