שניצל כשר

 

נמאסתם!

אתם עם האלוהים שלכם, המצוות, ההלכות, הכשרות וההתחכמויות - ההתנשאות בכמה אתם יהודים יותר טובים מאיתנו, הישראלים שכבר לא הולכים עם כיפה, והדת שלנו היא מבפנים. כחול ולבן עם הרבה צלקות מהמילואים.

השבוע התקשרו ממלון המארח מפונים מהנגב המערבי. ביקשו אם נוכל לעזור ולגוון להם את הארוחות בבישול בייתי. אולי מגש שניצלים לילדים? ברור שהסכמנו. הגברת ירדה לסופרמרקט השכונתי וקנתה חמישה ק"ג חזה עוף והחלה לטגן את השניצלים. באמצע הערימה הגיע עוד טלפון.

"שלום, אני מהמלון. רציתי רק לשאול אם השניצלים שאת מכינה הם כשרים?"

"בוודאי, הרי בקורפור מוכרים רק בשר כשר."

"תודה, אבל עוד שאלה קטנה - האם את שומרת שבת? האם המטבח שלך כשר?"

!!!!!#@#@FFF#@#@@@#"

וטריקת טלפון מהירה. את הקללות מהמטבח שלנו שמעו בלי טלפון על למלון WEST....

זהו . מאז אנחנו אוכלים שניצלים בבית.

חמישים שניצלים "לא כשרים כהלכה" לא זורקים לפח....

בהתחלת מאורעות תרפ"ד נזרקו הרבה מנות נהדרות שנשלחו ממסעדות ומטבחים פרטיים כי לא היתה עליהם תווית "כשר". אוכל הונח מחוץ לגדרות הבסיסים, התקלקל ונזרק לפח. בשש אחרי המלחמה, נתחקר גם את זה. כבר אז נמאסתם - ואחרי 40 ימי משלוחי מזון כשרים - בטח גם לחיילים נמאס מכם.

ובגלל שנמאסתם - אגלה לכם סוד קטן. כאשר אתם פונים אלי ולחברים שלי ומבקשים שנעביר למפונים תרומה בביט או בפייבוקס, אתם מבקשים מאיתנו גם כסף שאינו כשר. חלק מהעסקאות הכי רווחיות שלי אני עושה בששי-שבת, תוך חילול מצוות הלכתיות ברורות לגמרי, שבוודאי מונעות מאיתנו להעביר לכם את הכסף הטמא הזה. כמו את השניצלים הנהדרים שדחיתם בצביעות הלכתית - מאז הרבנית שלי אוסרת עלי לתרום לכם כסף לא כשר....

פרעות תשפ"ד

 עד היום לא הוחלט איך נקרא לשבת השחורה של ה-7 באוקטובר 2023. טבח שמחת תורה, מחדל אוקטובר 23, מלחמת עזה, האסון, הנכבה השניה או כמובן חרבות ברזל שלא ממש נקלט לנו בתודעה.

עם כל הזעם, ההפתעה, התסכול והגועל, הזוועות והגבורה, הסיפורים שמשודרים מסביב ליממה על הגיבורים שלחמו עד הרגע האחרון להגן על משפחתם. להחזיק את הדלת נעולה, לבלום עשרות נאצים בכפיה על גדר הקיבוץ, לצאת מהממ"ד ולהצטרף לכיתת הכוננות נוכח פני המוות, לקחת אקדח אישי ולדהור בכבישים לחלץ את הילדים מהמסיבה, ובסוף להבין כי למעלה מאלף ישראלים נרצחו בבוקר ארור שכזה - מה זה אם לא פרעות תשפ"ד.

ככל שעוברים הימים, התמרון הקרקעי הופך למלחמה, ומספר המתים גדל - אני מרגיש שחסרה לנו כותרת לאירוע. משהו שלא נשכח לעולם. שם למקאמה ביאליקית נצחית. נקודת מפנה שנוכל להתייחס אליה - עד פרעות תשפ"ד, ולאחריהם. תום התמימות. היום בו נרצחה היונה עם עלה הזית, והחלה ההתפקחות משלום עכשיו, לדו קיום מפורז וחשדני.

בקישינב נרצחו פחות מחמישים יהודים. בפרעות חברון נרצחו פחות ממאה יהודים. בפרעות תשפ"ד נרצחו למעלה מאלף ישראלים. יהודים וערבים. דרוזים, צרקסים, בדואים, תאילנדים. מי באש ומי בחרב. בגרזנים וברימונים. נורו בעורפם בשם אללה, החמאס, האמנה הפלסטינאית, חומרי ההזיה שלקחו לפני המבצע, האכזריות האין סופית, הקינאה ב"עושר" של השכנים מהקיבוץ, ותסכול עמוק בן 75 שנים מאז הנכבה הראשונה.

פרעות תשפ"ד. האירוע המכונן. קריאת ההשכמה לישראלים התמימים שחלמו על דו-קיום ושכנות נדיבה. היום האחרון לחלום והיום הראשון לתקומת הנגב המערבי החדש, ללא ממ"דים, מקלטים או צבע אדום, עם נוף לים ומערכת "רואה-יורה" קטלנית שעובדת באמת אוטומטית ללא כל פשרות על כל מי שמתקרב למרחב הבטחון משיכוני עזה החדשים, מגורי אונר"א לבלתי חמושים ולא מזוקנים.

המקום הכי עצוב בתל אביב

 עד היום הצלחתי להתחמק מאתגר "איש הברזל". שלושה אתגרים בלתי אפשריים. שחיה בים, רכיבת אופנים מהירה של 180 ק"מ ולקינוח ריצת מרתון. בעולם נורמלי, אני לא שורד אף אחד מהם. עכשיו הבנתי שכולנו כנראה עומדים לעבור מסלול איש ברזל. את כולו. ביחד. עזה תחילה, ג'נין והשומרון בהמשך, ואיך שנסיים שם - יתחיל המרתון עם החיזבאללה. ב"איש הברזל" שלנו, אם לא נעבור את הכול ביחד, יהיה פה מאוד עצוב. כמו בכיכר החטופים והנעדרים. מצרף  את טורי הכי אישי השבוע. שובו לשלום!

וכרגיל, למי שממש רוצה לקרוא את הטקסט המלא - ויש כמה כאלה, מצרף....

המקום הכי עצוב בתל אביב. 

רחבת מוזיאון תל אביב. כיכר החטופים והנעדרים.

פה מתרכזות המשפחות. הפעילים. המחזקים. הרבה מייצגים, פסיפס של פוסטרים של פני החטופים המודבקים על קיר המעוטר בכתובות אישיות ותפילות לשובם במהרה, והרבה רצון טוב לחבק ולעודד את כל מי שנמצא פה שקוע ביגון ודמע. 

אי וודאות וערפל קרב. תיקווה ש"כולם תמורת כולם", יחזרו, ישוחררו, ייפדו מהשבי וגם שני הג'ינג'ים הקטנים ילכו שוב לגן הילדים בקיבוץ.

במוצ"ש  האחרון הייתה בכיכר עצרת רבת משתתפים. נאומים מחד, אמנים שבאו להזדהות, קהל שבא לחבק המשפחות, וגם ראש העיר חולדאי ורעייתו שהסתובבו בקהל המשפחות עם תיקווה שאולי יהיה טוב.

הרחבה עמוסת פינות מייצגים. בכניסה עמוד עם שעון חול. תזכורת למימד הזמן והדחיפות קודם לכל נקמה וגדיעת החמאס – השיבה הביתה. מיצג השולחן הארוך במוזיאון, מאות המיטות ברחבת היכל התרבות, וגם מיצג סמלי שכל אחד מאיתנו יכול לעשות אצלו במשרד, כיסא צהוב ריק. משהו סמלי  שיונח כתזכורת לחטופים עד שישובו כולם .יוזמה של מטה המשפחות כאשר שם המהלך - הכיסא הריק עד שכולם ישובו הביתה.

באחד הדוכנים קיבלתי סרט צהוב שקשרתי על מראת האופנוע שלי. כל הדרך מהכיכר התנפנף הסרט ורפרף על ידי, תזכורת, לכמעט מאתיים חטופים שמחכים להם בבית.

באמצע השבוע המקום לא עמוס ובמהלך שעות היום האוהלים בתוכם ישנים בני המשפחה , אוהלים המונחים בשוליי הרחבה. הכיכר בימי חול דלילה. חברים שיתפו אותי כי הם נמנעים מלהגיע כי קשה להם. האוויר כבד. עצוב. קשה להם להישיר מבט בעייני הסבאים העצובים ולומר להם – יהיה טוב. עברנו מספיק אירועי בני ערובה מול מחבלים נאלחים ונבזים שכמותם, ולא תמיד זה נגמר בעסקה מוצלחת מבחינת המשפחות. הלוואי שכוחותינו ישובו בשלום עם כולם, בעסקה או בכל דרך אחרת, אבל כולנו מרגישים שהמדינה פישלה בענק בחוזה שיש לה עם תושביה בנושא בטחון אישי - ואחראית עכשיו לתקן את המעט שניתן מאירועי שמחת תורה הנוראיים.

בשמחת תורה קרסנו אל הפחד, התסכול, הכעס והרצון לנקום.  בשבוע האחרון, יש שביב של תקווה. דיבור על עסקה. ציפייה לחדשות אודות הנועזים בעורף החמאס שחזרו עם עוד כמה חטופים בריאים ושלמים; והרבה חלומות רעים על תסריטים שאף אחד לא רוצה לדבר עליהם  מלווים בשינה טרופה גם בדירתנו הלכאורה בטוחה בתל אביב.

בעודי מסתובב בכיכר החטופים, בין תמונות הילדים החטופים לשולחן הערוך, קבלתי שיחת וידאו מהבת שלי הגרה אי שם במיאמי הרחוקה, כשסביבה מקפצים הנכדים הצעירים שלי בקריאות שמחה – סבא, סבא! לא יכולתי לעצור את הדמעות. כל כך עצוב, כל כך מבין את המשפחות, שבא לי לחבק את כולם, בלי כל קשר למהלך קרקעי כזה או אחר. כולנו ביחד, גם במקום הנמוך הזה, וחובה עלינו לעודד אותם בכל יום, עד שיקבלו גם הם את שיחת הטלפון מנציג הצלב האדום שיבשר להם כי כל החטופים בדרך הביתה.

באחד הדוכנים קיבלתי סרט צהוב שקשרתי על מראת האופנוע שלי. כל הדרך הביתה מהכיכר התנפנף הסרט ורפרף על ידי, תזכורת, לכמאתיים חטופים ונעדרים שמחכים לקבל מהם סימן חיים ולשיבה שלהם הביתה.

קבוצת לחימה

 ארבעה שבועות של מלחמה

וקטסטרופה מדממת אחת,

שעד היום,

אף אחד באמת 

לא לקח עליה,

אחריות מלאה.

בין רעם הפצצות בעזה,

לפיצוץ המיירטים בשמי תל אביב.

כשאנחנו מרגיעים את הנכדים שהממ"ד הוא הכי בטוח בעולם,

ומחפשים קרש עץ זמין לנעול את הדלת מבפנים,

למקרה שהטויוטות הלבנות ישובו - 

אני לא מפסיק לשאול את עצמי,

איך ממעצמה גרעינית אימתנית הפכנו שוב לקהילת יהודית נרמסת, 

נבזזת ונשחטת על ידי עדת כפוי טובה בוגדנית, 

שחשבנו כי אם ניתן להם פיתות וחומוס, 

טיפול תרופתי ומזוודות מלאות בדולרים - 

יהיה פה מזרח תיכון חדש, שלום עולמי, 

והמשיח בוא יבוא.

מצרף לעיונכם את טורי השבועי במוסף המקומי של ידיעות אחרונות, בהצדעה לאנשי שכונתי הנדיבים והמסורים, שגם לקראת חצות מוכנים להקפיץ חבילה מרמת אביב ג' למשפחת פליטים בבתי ים שנותרה ללא חיתולים ומוצצים לתינוקות שנולדו בנגב המערבי והולכים כבר שבוע רביעי לישון בדירת מילוט זמנית במרכז הארץ.

מודה לעורכת שלי בידיעות, סיגל בר קובץ, שבלעדיה - כל הטקסטים שלי לא היו  מוצלחים כפי שיצאו לאור....

=================================

לטובת שמונת הקוראים הקבועים של המדור מאותגרי הקטרקט והצילינדרים,  מצרף גם את הטקסט המלא שלא נכנס לפורמט בעתון...

קבוצת לחימה

הפעם, הרבה יותר מהמלחמות הקודמות, אנחנו  מקובצים. בקבוצות הוטסאפ של הבניין, השכונה, החבר'ה מהמילואים וקבוצת אוהדי הפועל תל אביב כמובן. זה חלק מהמלחמה התל אביבית בחרבות ברזל 23'.

קבוצת הוטסאפ הרגועה של השכנים שלי, שנועדה בשגרה להודעות מנהלתיות על ניהול הבניין, חקירות עומק לזיהוי  מידי של מי שהכתים הבוקר את רצפת המעלית בכתמי קפה, איתור הכלב עם השלפוחית הרגיזה , כמובן איומים בגרירה על מי שחנה שלא ברשות במקום החניה הפרטי של השכן העצבני התורן –  ביחד עם עוד קבוצות הוטסאפ של חיינו: קבוצת השכונה, הורי הגן, ביה"ס, השכונה, החבר'ה מהמילואים וקבוצת בני המחזור שלי מהתיכון של שנת 71' בעירוני א' התל אביבי. קבוצות  וטסאפ תל אביבית מקובלות. עם ויכוחים פוליטיים, הזמנות לאספת בחירות מוניציפליות או הצטרפות להפגנות, ועדכונים על תוכניות חפירות המטרו המתוכננות ממש מתחת לביתנו המשותף. עד לאזעקה בבוקר שמחת תורה. 

נפגשנו בחדר המדרגות באזעקה הראשונה בחלוקים וקורי שינה. מאז כולנו מלוכדים. בקבוצה. בהתחלה  הנושאים דנו במי אשם וציטוט פרשנים מרשתות חברתיות. אבל תוך ימיים הפכנו למעשיים. מתנדבים לכיתת כוננות שכונתית, טרמפים למגויסים, ארגון ציוד ראשוני למילואימניקים שיצאו מהבית  בחיפזון רק עם אקדח  אישי וטלפון נייד ללא מטען.

אחרי ההלם הראשוני, השתנו ההודעות. בנוסף לגל ההודעות הפרטיות שקבלנו מהחברים, החלו להתפרסם אצלנו בקבוצה רשימות ציוד שביקשו המארגנים לחבילות הסיוע מהעורף לכל מי שהסכים לקבל. מגופיות טרמיות לחיילים ומטענים ניידים ועד למוצצים עבור ילדי הפליטים. כל  מי שאימץ פלוגה, עסק באריזת קופסאות ושינוע הארגזים דרומה. מי שלא עסק באפסנאות – בישל סירי ממולאים או טיגן גבעות שניצלים וירד לחפש  את הלוחמים הכי רעבים בין נתיבות לכרם שלום.

בקבוצות הוטסאפ עסקנו בליקוט פרטני.  באקספו זה במקרו. לאוגדות. אצלנו – במיקרו, עד לרמת המיקרו להריונית מהדרום שצריכה ללדת השבוע לעריסה (שעדין לא בנמצא) בממ"ד תל אביבי. מדיאודורנטים ועד ריהוט לדירות. מבגדים לתינוקות ומוצצים  - עד למיטת ילדון שחולץ מהממ"ד בבארי לדירת מחסה  ריקה של תורם נדיב בשכונת מעוז אביב שצריך רק לזוודָה עד למחר ולהכניס אליה משפחת פליטים עגמומית לנקודת מרגוע. 

הודעה קצרה בקבוצה של הבניין – וליד דלת הדירה מצטברים כל הפריטים הדרושים. מתן בסתר. הפריטים כאילו מגיעים דרך הענן. ממזלג ועד כורסא, מקערה ועד למיקרוגל חדש. ערמות של בגדים. ממש הזדמנות להיות נדיב וגם לרוקן את הבוידעם, כי כמה שנים תשמרו את הסרוויס הישן המיועד למסירה לבתכם שמסרבת להתחתן ולהתמסד?

להבדיל מהרחש הפוליטי המתלהם בקבוצות הוטסאפ עד לשמחת תורה – עכשיו באמת כולנו  בטון אחד. ממלכתי. מתרכזים במעשים טובים. "דרושה תרומה לאפודים קרמיים ואבזור סיירת", "דרושה הקפצה של ארגז סימילק מגבעתיים למלון ווסט". "למי יש נעלי ספורט לבנות מספר 30 לילד". "מכירת מוצרים חקלאיים ביום ששי בשבט הצופים", וכמובן – "מי מתנדב לרדת ולקטוף עגבניות בנחל עוז",  רק  שהפעם בלי הגשש החיוור.

בבוקר שמחת תורה נפגשנו בחלוקים וסתורי שיער. מאז התחלנו להתכונן לפגישות הבהולות במרחב המוגן עם השכנים. משקיעים בפיג'מות, ישנות עם חזיה, לא מסירים האיפור לפני השינה כי מי יודע, אולי תהיה לנו יציאה בלתי מתוכננת וברנו טגניה יגיע ונעלה אתו לשידור בו ידווח כי לא היו נפגעים בנפש ופעלנו בהתאם להוראות פיקוד העורף?

הפנים החדשות של תל אביב

 כמה אפשר כבר לטחון לנו את הקשב? כמה מילים עוד ילהגו הפרשנים שרק מושכים עוד זמן מסך במרחב האי וודאות? עינוי מתמשך של עוד אוויר חם רווי בנגיעות אגו והמון אינטרסים אישיים. מי בכלל יכול להקשיב להמולת האולפנים שם כל הצועק, צודק. ומהשטח, בכל ערב, קושמרו בלי עניבה שהפך תוך יום  לוועדת אגרנט בלי כפפות. הוא מביא לנו לסלון את זעם הניצולים וגבורת מסתערי בוקר שמחת תורה הארור. 

ואני, מדירתנו הבטוחה יחסית בתל אביב המטווחת, מחפש ערוץ TV של עובדות בלבד, ואם אפשר אז עובדות אמיתיות. מסך בלי פרשנויות, אלופים, סרטי אימה, ועדכון מהשטח של בראנו טגאניה כי הטיל האחרון נפל בשטחים פתוחים. 

תל אביב של 2023 היא אותה גברת ממלחמת המפרץ הראשונה, רק בלי מסיכות אב"כ, אבל עם הרבה ניסיון בחיים בתוך הממ"ד. המדינה במלחמה. האחים מנהלים את הלוגיסטיקה, האנרכיסטים עלו על דגמ”חים, חרדים מתגייסים ונערי הגבעות חזרו אל הכולל ללמוד גמרא.

העורף אורז עכשיו חבילות לטובת עשרות אלפי פליטים שיושבים במלון הכול כלול בים המלח או אילת או תל אביב- ולא באמת מצליחים לעכל כי הלכו להם החיים. השכנים נרצחו, הבית נשרף, הילדים בשבי, הקיבוץ כבר לא קיים, ובתחילת החודש כבר לא תיכנס משכורת. אנחנו מרוקנים את הבוידעם ומעבירים את התכולה לדירות מפלט – אבל מה יהיה כשיגיעו לכולנו חיובי האשראי בחודש הקרוב, והפרנסה – שקורסת? כל הפליטים שברחו מהבית בלי ארנק אפילו, החל"תניקים, המלצרים במיטב אתרי הבילוי התל אביביים שסגרו דלתם ומעכשיו יצטרכו לחזור לגור אצל ההורים, הסטודנטים ללא אוניברסיטה, העובדים ההיברידים שלא מצליחים לנשום עם שלושה ילדים נטולי מסגרת וסבתא שקורסת. מי ישלח להם חבילות סיוע?

לוקח כמה ימים לצאת מההלם. החדר במלון הוא זמני, הפצעים יגלידו, מי שהלך כבר לא יחזור - ואנחנו שוב מתקרבים להיות עם של פליטים שאכלו אותה בגדול.  כשיפלו גם בזירה הצפונית עוד טילים ארוכי טווח, כל בני משפחתנו מחיפה ובסביבה, יגיעו לתל אביב. עד יעבור זעם. עד שננצח. עד שנחליט שעדיף לנו לממן להם מלון בלרנקה מאשר לריב בתור בשירותים בדירתנו הצפופה. 

הפחד האישי מתחיל לנהל את השיח המשפחתי של כולנו. זה כבר לא החזרת הדמוקרטיה. זה חזרה לתחושות של מילא 18 בקרב האחרון בגטו ורשה, רק שזה יהיה באבן גבירול הפעם. 

פספורט זר, חשבון בבנק אירופאי, דירה בקאלאמטה, עבודה היברידית מפוקט, ממ”ד לכל דירה, נשק להגנה עצמית - ועוד הרבה מושגים שנמנענו מלטפל בהם ובמקום זה חשבנו וכתבנו על שלום עכשיו, דו קיום, רופאים ללא גבולות, וניגוב חומוס עם הבן דוד הפלסטינאי החביב שבברכת 'אהלן וסהלן' מרגיע אותנו שאולי בכל זאת יהיה איתם שלום. עד שמגיעה מעבר לגדר של השכונה חבורת רוכבי אופנועים חמושה.

זה היה צפוי שלא ננצח בכל הקרבות, רק שאצלנו – אין לנו אפשרות למועד ב' במלחמה. זה בטח לא אומר שהכלכלה שלנו תקרוס מחר. המדינה נוע תנוע. תל אביב לא תפסיק, והרכבת הקלה – לא תהיה רק מורחב מוגן. רק אנחנו כבר לא באמת נחייך ונברך בשנה הבאה בבארי הבנויה. השבת הארורה ההיא שינתה לכולנו את החיים.

מפרש קטן באופק

 

מִפְרָשׂ קָטַן בָּאֹפֶק,

זִמְזוּם כטב"ם בָּרֶקַע,

בומים חֲזָקִים מהדהדים בִּשְׁמֵי תֵּל אָבִיב,

45 ק"מ מֵהַמִּלְחָמָה,

 בָּעִזָּה.

בְּיוֹם בָּהִיר אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ,

שְׁבוּעַיִם אַחֲרֵי הָאַזְעָקָה,

שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִּים בִּמְקוֹם הֲכִי טוֹב,

בַּשְּׁכוּנָה הָאֲזוֹרִית הַמַּגְעִילָה,

הַזֹּאת.

הַיָּם מֵאֲחוֹרֵינוּ,

הָאַנְטִישֵׁמִיּוּת מַקִּיפָה אוֹתָנוּ בַּאֲשֶׁר נַעֲשֶׂה רילוקיישן, 

כִּי הַנָּאצִים לֹא הוּבְסוּ,

רַק עָטוּ חֲלִיפוֹת, גלביות, כַּפיּוֹת

וְקֻרְאָן.

שׁוּב - אֵין בְּרֵרָה.

אִם אֲנַחְנוּ עַם חָפֵץ חַיִּים,

חַיָּבִים לַחְשֹׁב יוֹתֵר בָּאַכְזָרִיּוּת,

מֵהַנָּאצִים.

וּלְנַצֵּחַ.

 

האם תל אביב בוערת

 האם תל אביב בוערת?!

ממש בלתי אפשרי להיות תל אביבי כשהגבולות מדממים. 

לישון במיטה שלי בזמן שכל המדינה מצטופפת בממ"דים זעירים.  ללכת לישון בידיעה שאף אחד לא זומם לרצוח אותי הלילה;  לא להקים מתרס כבד מול הדלת לפני השינה כמחסום אחרון עד שיבואו ללחץ אותנו; להחזיק אקדח מתחת לכרית אבל לדעת שזה באמת מיותר – כי מי באמת יגיע אלינו בתל אביב כאשר יש כל כך הרבה  ישובים הרבה יותר קרובים לעזה מאיתנו; לפתוח המקרר ולנשנש, ככה סתם כי בא לי,  כשפלוגות מילואימניקים פרוסות בשטחי הערכות ואוכלות בעיקר חטיפים שקיבלו בטרמפיאדות בדרך להתחיילות, אלא אם יש להם מזל –  ויכולים להתפנק  בסיר של שניצלים עם פירה חם שאבא של אחד הלוחמים בצוות הצליח להביא לחבר'ה בהתגנבות בדרכים, בואך הפלוגה הרעבה.

להיות תל אביבי עכשיו זה כשהמקיאטו  המפונפן בידך והמחשבות שלך מפנטזות על קפה שחור בשטח,  שחור אסלי שמבושל  בפינג'ן מפויח של הצוות; להיות תל אביבי זה הכי לא לעניין כשמסביב יהום הסער ואותנו לא גייסו למילואים כלל. 

גם בשנת 48' סיפרו לנו שבזמן הקרבות  הקשים בירושלים וצלפים מיפו ירו  על המתפרה של סבא שלי בפאתי נחלת בנימין בואך הפורעים ביפו , היה פה שמח.  הסיפור התל אביבי הוא  כי לא רק בהפוגות שבין הקרבות בכיכר מוגרבי הלכו זוגות  אוהבים יד ביד לגלידת ויטמן ורקדו טנגו בבתי הקפה על הטיילת;  גם בזמן מלחמת ההתשה  בסוף שנות הששים לא סגרו את הדיסקוטקים בדרום העיר כשטובי בננו נפלו בקרבות בתעלת סואץ; וכן הלאה לאורך כל המלחמות. 

התותחים רועמים ותל אביב ללא הפסקה.

אנחנו התל אביבים, כמו עוד הרבה מסביב, חזקים בתמיכה. תרומות. גיוסים. ליקוט, איסוף מיון והפצה של כל מה שהחיילים שלנו לא לקחו מהבית, לא חשבו שיצטרכו "לארגן" לעצמם בעת מלחמה, כל מה שלא חיכה להם בתרמיל האישי שהוכן עבורם בימ"חים. חוסרים מביכים . מקסדה, לראש הלוחמים, אפוד מגן קרמי, פלסטרים וקרם הגנה נגד שיזוף, כובעי טמבל נגד שמש וגם תחתונים וגופיות לחיילים  סדירים שמרותקים לבסיסים ולא ידוע מתי בכלל יוכלו לצאת הביתה להתרענן ולתת לאימא לכבס להם את המדים...

התור להתנדב במרכז הלוגיסטי ב"אקספו" שבגני התערוכה ארוך. כמעט כמו התור של תושבי שדרות המבוגרים שמפונים צפונה למלונות במרכז. בעלי חנויות בתל אביב מוציאים משטחי סחורה של טואלטיקה במחירי עלות, לכל מי שמכין ארגזי תרומה ליחידות השונות המתדפקות על טוב ליבנו בקבוצות המסרים החברתיים. ויש הרבה טוב לב בתל אביב.

אנחנו התל אביבים אולי לא בקו החזית – אבל עצות אסטרטגיות יש לנו למכביר, ביחוד בפרלמנטרי הבוקר בבתי הקפה השכונתיים אשר שם נמצאים  ותיקי לוחמי  מלחמת יום כיפור בסיעור מוחות יומי בכל בוקר עם שפע עצות : לנקמה, שיטוח, פינוי, בינוי שאתרים מועדפים להשקעה בחו"ל, ואיחולים יצירתיים לדרכי פטירת הורי כל אנשיי החמאס באשר הם.

מניסיון אישי  של יותר ממלחמה אחת או שתיים, אנא, סבלנות ואורך רוח. בסוף זה נגמר. בדמעות, לב שבור, אבל ותקומה. זה לא יסתיים בקרוב. זה לא ייגמר  רק בהפצצות מהאוויר וזה לא יהיה רק בחזית אחת. אבל זה יסתיים. 

תל אביב לא בוערת וטוב שכך. הדרום אדום ותל אביב מחבקת את התושבים שבאו למרגוע והתאוששות. כל החסרונות העירוניים שהטרידו אותנו עד לפני כשבוע –  הונחו בצד. פקקים, בחירות. תורים וחוסר נימוס. תל אביב במלחמה – ואנחנו מתנהגים כמו בכל המלחמות הנוראות שהיו פה. מתקשרים לילד שבחזית , אורזים עבורו חבילה עם חוסרים שמיד תאסף על ידי חבר שיעבור אצלנו וגם מתקשרים ליועץ ההשקעות. לדאוג גם למה יהיה בשש אחרי המלחמה. 

בסוף כל יום לא שוכחים להתפלל לתמונת ניצחון. 

פדויי שבי מעזה על רקע כלניות אדומות בבארי  הבנויה. 

אמן!