שכנות טובה

 

טובה השכנה שלנו ניצולת שואה. ילדה בת ארבע, פליטה מקראקוב, שבורחת עם המשפחה מציפורני הצבא הנאצי בחודש הראשון למלחמת העולם השנייה. נמלטים מזרחה עד לסיביר ברכבות שנועדו להובלת בקר. שלושה שבועות של רעב. סיר מרק כרוב אחד לקרון עמוס בפליטים. מזל שהסבתא הטמינה מראש במחוך שלה מספר מטבעות זהב וכך הצליחו לקנות אוכל ולשרוד בהמשך מסע הישרדות מרתק של המשפחה. בסוף נקלטו בבוכרה אצל הקהילה היהודית, גרו שם כארבע שנים כעקורים, וניצלו.

השכנה שלי היא מהשורדים. טובה ארן נולדה בפולין, התחנכה כפליטה בדרכים עד לגיל 14 על ידי הוריה, ועלתה לפלשתינה עם סרטיפיקט מזויף דרך פריז לקראת מלחמת העצמאות. היום  היא גרה בדירה הצמודה ונפגשנו הרבה לאחרונה בממ"ק (המקלט הקומתי) ובחדר המדרגות לבושים בחלוקים ופיג'מות בנסיבות לא רומנטיות. משיחותינו הבנתי כי מלחמת "חרבות ברזל" משפיעה כנראה אחרת על ניצולי שואה. העצב עמוק יותר על הפגיעה במדינה שהקימו עבורנו במו ידיהם. "דבר אחד אני שמחה – שאלפרד בעלי ז"ל כבר איננו בחיים לראות למה הגענו במדינה בשנים האחרונות, וביחוד המלחמה האחרונה."

כנערה צעירה התנדבה טובה לסייע לפצועי מלחמת השחרור בירושלים בבית החולים שערי צדק בירושלים. בגלל שנראתה בוגרת, הצליחה להקדים הגיוס להצטרף כחובשת מן המניין ללוות שיירה מירושלים לתל אביב ולהצטרף למשפחה. מאז היא תל אביבית.

טובה ארן הייתה מהדור ראשון של היח"צנים בתל אביב. יח"צנות במובן של מסיבות עיתונאים ולא כמי שאחראים על הכנת רשימת הנכנסים למועדון הלילה החדש בעיר. מעולם הפרסום ב"דחף" ו"אריאלי" , משרדי הפרסום המובילים של שנות הששים בארץ, נכנסה לעבוד ב"תנובה" והקימה שם מערך הדרכה ארצי להטמעת הקוטג' ומוצרי תנובה השונים, במטבחי העולים החדשים. מפלטות גבינות ועד מעדני בשר מתרנגולי הודו שלא היו מוכרים לעדות המזרח כלל.

בדרכם ארצה, במסע מרתק שאולי נקרא עליו בספר הזיכרונות שלה, התעכבו שמונה חודשים בפריס בהמתנה לאישור כניסה לישראל המנדטורית. שמונה חודשים בהם הלכה טובה מדי יום למוזיאון הלובר עם אחד מההורים, אמא מורה לאומנות ואבא היסטוריון, מנצלים את האישור שהוציא אז ראש עיריית פריז לפליטים להיכנס חינם למוזיאון – וקיבלה שיעור פרטי על אומנות, היסטוריה, אסתטיקה, גאוגרפיה. השכלה  אמנותית שמסבירה את יופי שולחנות האירוח המצולמים בספריה.

לנשים עסוקות ממליצה טובה – "קודם סדרי את השולחן, אחר כך תתחילי לבשל את תפוחי האדמה."  זה מרגיע את בן הזוג הרעב, גם כאשר התבשיל עדיין אינו מוכן בדיוק בזמן. שילוב של אופי יקה עם קורט פולניות ונגיעות של תל אביבית מנוסה.

דרך ארוכה עברה, ממרק הכרוב ברכבת הפליטים, עד להיותה גורו האירוח הישראלי של שנות השבעים. ערב של "יין וגבינות" היו בהחלט תרומתה לאירוח הישראלי. כתבה 25 ספרים  בעברית בנושא בישול, אירוח וסודות המטבח ישראלי, ועוד שני ספרים על בישול יהודי שנכתבו בפולנית וגרמנית, שפות האם שלה. סגירת מעגל קולינרית עם המטבח של סבתא.

טובה למדה לבשל בעיקר מסבתא שלה שגידלה אותה. במסע ההישרדות מקראקוב, עד למטבח ביתה ככלה צעירה. בהמשך נהגה לתור בעולם וללמוד את חידושי האירוח והמטבח אותם פרסמה בספריה ובמרכזי ההדרכה של תנובה אותם ניהלה. זוכרים את הדיילות עם מגשי הגבינות בסניפי שופרסל הראשונים? זאת היוזמה שלה. טריק להחדרת גבינות חדשות לחיך הישראלי שעד אז היה רגיל לבקש במכולת שיפרסו לו גבינה צהובה -  שם גנרי שהפך לימים למגוון סוגי גבינות שנקראו על שם חלקי ארץ שונים. מגוש חלב ועד לבשן.

אגב, טובה הייתה החברה הטובה של אמי. כשלושים שנה של דלת ליד דלת. תמר וטובה. שתי נשים שכתבו על נשים, אסתטיקה באירוח, "בעל זה דבר מצחיק", אוכל, ישראליות. חברות שחלקו מתכונים ותובנות.

טובה אישה חזקה. "צבע אדום" לא מפחיד אותה. ראיתי את זה בשידור ישיר ובזמן אמת. תחושת חוסר האונים שהייתה לה ולכולנו באוקטובר האחרון – החזירה אותה בחודשים האחרונים לחלומות הרעים של פעם. אלפרד בעלה המנוח היה מניצולי אושוויץ. היא מכירה את השואה מיד ראשונה. הם היו ממקימי המדינה, וכואב לי הלב ש"זכתה" לחוות את פרעות תשפ"ד, ולו גם אם "רק" דרך מסך הטלוויזיה והודעות דובר צה"ל.

 

 גם לכם זה נראה מיותר?

אירוע מפונפן ומייגע, עם תפריט שחוזר על עצמו, המשתתפים מוכרים משנה שעברה. ממש כמו  הטקסטים הממוחזרים והצרבת שלמחרת.

כשמצב הרוח נמוך בעומק המחילות ברפיח, כשהתקווה לתקומה נמוגה, התאבון פג ואין געגוע אלא לאופוריה מהשנים האחרונות,  לא מזמן, בהן היינו מדינת סטרטאפ נמרצת ולהפועל תל אביב היה עוד סיכוי הוגן לזכות באליפות - ממש נדלקתי על הרעיון של חברים שלי, שבחרו בערב החג להתכרבל לבינג' עם פופקורן (כשר לפסח כמובן) ועונות 4+5 של הסידרה המומלצת "ילוסטון" מול ה-70 אינץ' החדשה שהותקנה רק השבוע בסלון דירתם כחלק מהטיפול הזוגי שבחרו להשבת החיוך לביתם. ספויילר קטן - קווין קוסטנר לא ממש מת, אחרי שהשאירו אותו מוטל  מדמם על הכביש בסוף עונה 3 ללקוחות נטפליקס בלבד. 

מצרף לעיונכם את הטור האישי שלי ומצרף ברכת חג טעים, נעים ומענג, כל אחד על פי מזמוריו ומנהגי ביתו.

חלומות בהופיין

קבלו - חמש שנים של חלום נדל״ן מתמשך ואפשרות לשדרוג משמעותי בחיינו. בוננזת מגורים, אקזיט ברמת אביב בואך רחוב הופיין. דירת השיכון המצ'וקמקת שהתקבלה בירושה בשנות השמונים המאושרות שלנו  ואו טו טו הנכס יהפוך בעזרת יזם התמ״א לדירת גג מעושרת, רבת מפלסים ומרפסת הנשקפת אל הים. 

בשנתיים האחרונות השותף שלי לצעידת הבוקר לאורך ציר חוף תל ברוך בואך חוף מציצים משתף אותי בחלומותיו. האזיט של חייו. כל שבוע יש לו עדכון. עוד צעד לקראת הגרמושקת תוכניות המאושרת. "בקרוב גם לנו תהיה מעלית, מחסן, חניון ושכנים עתירי מ״ר שהורווחו ביושר כפיצוי על שנות מגורים בשיכון סטודנטיאלי במעלה המדרגות למרומי הקומה השלישית." הוא חוזר ואומר בעיניים נוצצות. 

כמה פגישות דיירים הושקעו בגיבוש רוב למסע הנדל"ניסטי הזה. כמה מריבות שכנים ובעיקר חרמות וטריקת דלתות, מה לא איחלו למסרבי התמ"א לפני שהושג הרוב הדרוש, כמה התאמצו עד שגובש מתווה משותף עבור דיירי שני שיכונים ארוכים ברחוב הופיין 11-21 ובבלוק הופיין 6-16. תוספת של עשרות מ"רים לכל דירה באפון יחסי לזכויות הבעלים בדירתם הנוכחית. התוכנית המלאה הגיעה למנוחה ולנחלה, לכאורה, מתקרבת לשלב האישור הסופי ויציאה למסע  מהבלוקים לתקווה, בין  רעש ה- D9 לחנוכת דירת הגג המובטחת.

אנחנו לא תמימים. זוכרים כי בין לבין יש קטע ביניים של מגורים בדירה שכורה, אריזת התכולה ומעבר לדיור זמני עד לקבלת טופס 4 ומפתח. חברי כבר התחיל את שלב המיון. פינוי זיכרונות מן העבר מהם אנו מתקשים להיפרד. ארגזים מרופטים שעברו מדירה לדירה, סרוויסים של כלים הנשמרים עבור הבת הסרבנית שעדיין לא פתחה מטבח בדירתה ונסמכת על תנור האפיה של הוריה; קופסות משחקי ילדים של פעם, הנשמרים לביקור הנכדים שכאמור עדיין לא נולדו; מזוודות בגדים שעוצבו בשנות השבעים, ושנשמרים רק למקרה והאופנה תחזור ונוכל להסתובב בין כסית לקפה רוול במכנסים פרחוניים, עם קו מותן נמוך ביותר, מכנס המתרחב בשוליו ומגפי בוקרים צהובות גבוהות למקרה שהפרות יברחו לנו מהחווה לאחו בפארק הירקון. 

ארגזים מיותרים הסותמים לנו את עודף החדרים בדירתנו מאז פרחו הגוזלים מהקן. המעבר לדירת הביניים עד להשלמת התמ"א בהחלט הזדמנות פז לדלל את המטען העודף שלנו בדרכנו  במסע המתפתל לדיור המוגן, מקום אליו נגיע רק עם טרולי  נוח עבור שני טרינינגים, הרבה קופסאות של כדורים ותוספי תזונה, ארבע זוגות משקפיים ומכשיר שמיעה אחד כי את השני לא מוצאים...

לפני כחודש שמעתי כי התוכניות מוכנות, עורכי הדין מכינים את המסמכים לחתימה סופית.  הדרך אל האושר נסללה עם יזם חלקלק לשון ועירייה נדיבה בחיזוק יסודות הדיור  הישן הרופס שלנו בשכונה. את כל מונחי התמ"א  החבר שלי מכיר, לבד מהבלתי צפוי. זימון מפתיע השבוע לזום עם מחלקת הנדסה בעירייה. שיחה בלתי מתוכננת, כי כבר סגרנו הכול מול היזם, חוץ מתכנון האי במטבח והג'קוזי על הגג. 

אז ככה. בגלל המטרו. בגלל חוק הבניה. בגלל שתב"ע 5000 ירדה מהפרק ועכשיו זה תמ"א 70. או להיפך. בגלל האירנים או כוח עליון חדש בשכונה.  בגלל שזה בסמכותם. בגלל שאם לא היה כל כך תמים, היה צופה את זה מראש, כי באמת - מי היה מאמין שיגיע לדירת גג בהופיין כיש מאין?

הכול בוטל. נציג מנהל ההנדסה בעירייה  מנסה לשכנע אותם כי תוספת 12 מ"ר לכל דירה זה פיצוי ראוי, כי בעתיד הרי תהיה להם תחנת מטרו ענקית במעמקי המגרש. חמש שנים וחברי נשאר עם גרמושקה לא חתומה ביד. זהו. הלך התמ"א. הפינוי בינוי. המעלית והחניון. המחסן והגינה. החיזוק יסודות ובעיקר - החלום האורבני. BBQ בשמי רמת אביב.

האירנים באים, האירנים באים!

 הזיה. עוד לא ראיתי סרט או סדרה הזויה כמו המציאות התל אביבית המקיפה אותנו באביב תשפ"ד. אנחנו חיים בסרט משלנו. השיא, עד שיקבע שיא חדש, הוא מתקפת הנקם הפרסית. אחשוורוש במיטבו!

אני מתעורר למציאות של אי ודאות. טילי שיוט בדרכם אלינו לכאורה. והיא שואלת אותי - לאן מטיילים שבת?

מבטיחים לנו מטח טילים איום. נשיא האומה האמריקנית גם יודע לנבא מתי זה יקרה. מבטיח שלערים מסוימות תהייה חסינות. 

הדיון במהדורות החדשות כבר מתגלגל על היקף המכה השנייה שלנו. כלומר, המכה השנייה של אלו שישרדו את מטח הנקמה האירני,  שאו טו טו מגיע. לפה.

בוקר שבת. חופי הכרך עמוסים באזרחים מודאגים. החברי שלנו שחזרו מסיבוב שבתי על אופניים ברחבי העיר. יושבים בללה לנד, אחד מבתי הקפה על שפת הים בשמש אביבית ומשתפים את דאגתם. האם באמת אנחנו על סף מלחמת עולם? האם תל אביב תבער? ואיך זה ישפיע על אירועי הפסח המתקרבים. 

אגב, אם כל המטח הזה יתברר כבדיחה אירנית לא מוצלחת, איפה אתם בסדר השנה?

מסודרים

 

מסודרים

לפני שלושים שנה הסתיים פרק בחיי. פרק שהתחיל עם חיוכים ופרפרים בבטן והסתיים על מדרגות רבנות. לא רקדתי. ואחריו מיד הגיע סדר פסח. לי לא היה לי ספק. הבנות יהיו איתי בסדר. עם רצון טוב מהגרושה הטריה, הזמנתי לנו חופשת חג בלימסול. ליתר בטחון לקחתי גם את הסבתא שלהן איתנו. בלי סירים. רק עם כמה הגדות. וכיפה אחת.

המלון הקצה לנו פינה אינטימית בחדר האוכל בערב החג. הבאנו חבילת מצות מהבית וחזרת. היה סדר בסדר. כולנו עוד היינו קצת המומים מהמהפך המשפחתי, כשהיום אני יכול להיזכר בפסח ההוא בחיוך.

מאז חזרנו על זה כמה פעמים. רק פחות המומים, במעמקי פרק ב' ובקלאב מד. מועדון מועדף על ידי ישראלים שמתייחסים למחזור פסח כתאריך מועדף, ואם יש מזל והשלג עדיין לא נמס, החופשה מדהימה. אוף פיסט בבוקר ואפיקומן בערב.

הבנות גדלו. לכל אחת יש בעל ובזכותם גם נכדים. לצאת למלון בהרכב מלא בחו"ל זאת כבר הוצאה משמעותית. ועדיין. גם בשנה מעוברת כתשפ"ד משפחות מרובות נכדים יוצאות לפסוח בקלאב. אמנם לא בשלג, אבל גם לעשות שנורקל בסיישל זה אתגר מענג.

הכול בסדר. גם השנה נשב כולנו מסובים. במיטב מחלצותינו, מוזגים ארבע כוסות, מברכים, מחייכים, עם הרבה סבלנות לבני המשפחה שהתאחדו גם השנה לערב חד-פעמי, בו כולנו מסכימים על התפריט, הטקסט והמנגינה, המלווים אותנו משנה לשנה.

ערב חגיגי אליו נגיע בכוחות אחרונים, אחרי מרוץ קניות, הכנות, ניקיונות, מריבות ואכזבות לא מפתיעות כי אולי השנה מישהו יעזור קצת בשטיפת התריסים מהאבק שעוטף אותם שנה שלמה; מיקרו התחשבנויות פנים משפחתיות בנוגע לזכות לארח את הבת ובעלה אצלכם השנה למרות שבראש השנה האחרון הם לא הגיעו להוריו; או שמדובר באירוע חוצה ערים ומחוזות, פקקי תנועה וגם כשבודקים נוכחות צפויה - לפעמים נזקקים לפתוח הסכמי ראיה ומשמורת המגדירים באישור בית המשפט את רשימת חלק מהנוכחים הקטינים באירועי חג, עלאק אירועים שמחים ומרוממים בו אחד ההורים נשאר לחגוג את החג בגפו, כי הילדים השנה אצל צד ב' בהסכם, והפתרון הכי קל עבורו הוא בריחה לחו"ל בערב החג.

70 שנה שאני יושב מסביב לשולחן. הטקסט אותו טקסט. הבדיחות, דומות. התפריט, כמעט זהה לאורך השנים – וכמות האוכל שנשארת בסירים בתום הארוחה, כמות שיכולה להספיק לעוד שתי ארוחות חג דומות לפחות, תמיד מעוררת תהיה. למה אנחנו מכינים כל כך הרבה אוכל לכל כך מעט אנשים?

זה נשמע הגיוני להכין לכל אורח, שלוש מנות בשר שונות למנה עיקרים גדושה? ולהוסיף עוד חמישים אחוז ליתר בטחון אם דוד אורי יגיע רעב מאוד? מסעות הרכש לרשתות המזון הגיעו השבוע לשיא. המקררים בבית, מתפקעים. אוגרים קרפיונים טחונים ולשון בקר. מוצרים שבמחסור לקראת כל סדר פסח. רכיבים מהותיים שמתחילים לאגור במקפיא המשפחתי כבר אחרי החנוכה.

בשבוע שלפני האירוע, כולנו בספרינטים מהירים כל היום לקניות קטנות לכיסוי חוסרים מזדמנים במהלך הבישול. חבילת פטרוזיליה, עוד 24 ביצים, לאסוף את הזמנת הדגים הממולאים מהמעדניה השכונתית, "שלומי, נגמר לנו הבצל!", "תוכל לקפוץ להביא ארבע חבילות תותי שדה, אבל תדאג שיהיו מתוקים!", "אתה זוכר שהבטחת להכין כבד קצוץ?", "תזכיר לי כמה צמחונים יש לנו במשפחה?", "אלכס טבעונית או צימחו-דג ?"(צמחונית שאוכלת דגים) או "מה היא כן יכולה לאכול מכל מה שהכנו?"

בקבוצות הוואטסאפ בשכונה הצפון תל אביבית שלנו, בימי טרום הפסח, הנושא העיקרי היה - מי מהמעדניות בשכונה מכין את מעדני החג המסורתיים הטעימים ביותר. דג ממולא, רגל קרושה, חזרת, חרוסת ומי שרוצה יכול לקבל את כל התפריט ערוך ומוכן לחימום.

המנהג שעובר מדור לדור, לטחון קרפיונים, ולעשות מהן קציצות חסרות טעם שלעולם לא יעברו את שלב המוקדמות בתחרויות השפים השונות, להוסיף לזה חזרת חריפה שאולי תיצור מהן משהו אכיל, ולקרוא לזה ארוחת חג, כבר לא מתאים. אהרוני, כהן, אנסקי, ואייל הרזה לימדו אותנו בשנים האחרונות משהו. לא חייבים להמשיך לסבול כל שנה מחדש. גם סושי יכול להיות כשר לפסח.

בשבוע הבא, יגיעו לאירוע כולם. כל דיכפין ישבו מסביב לשולחן ארוך במיוחד. מתקן שמורכב מדי שנה מרכיבים המאוכסנים בירכתי המחסן המשפחתי עם ערימה של כעשרים כסאות פלסטיק המוצאים ונשטפים פעם בשנה לאירוע החד-פעמי הזה. ביחד שרים כולנו את ההגדה, גאים בשואל הקושיות הצעיר, מטפטפים יין על המפה הצחורה, מכתימים בחזרת את החולצה הלבנה, שרים חד-גדיא, הדוד כמובן מספר הבדיחה על טבילת הביצים במי מלח, נשבעים שלא להתכנס למחרת לאכול את השאריות, משחררים החגורה במכנס ונאנחים: למה אכלנו הערב כל כך הרבה?

נגמרה הגיגה - יום עצמאות לייט

 נגמרה החגיגה

השנה זה יהיה ללא זיקוקין. ללא מופעי ענק האופייניים לערב יום העצמאות המסורתי בתל אביב. יום עצמאות לייט. חצי כוח. 76 שנות מעגלי הורה וזיקוקין כנראה מאחורינו. לא עוד. הזדהות עם המשפחות השכולות. משפחות החטופים. הפצועים. הפוסט טראומטיים. המפונים. הלוחמים. משפחות הלוחמים. המדוכאים. בקיצור- כולנו.

בלי חגיגות. בלי פטישי פלסטיק. בלי מכלי קצף. בלי ריקודים. עם הרבה רגישות. שירה בציבור. סיפורי גבורה. געגוע לימי עצמאות של פעם. כשהיינו ביחד. במיטבנו.

בחודש אפריל בשנה שעברה, למי שאינו זוכר, טכסי יום הזיכרון הוחרמו על ידי חלק מהמשפחות. כשהגעתי אז לבקר בחלקה הצבאית בקריית שאול את קברו של חברי הטייס אבי בהרב ז"ל, מצאתי שם זרי פרחים כרגיל וגם פתק שהודבק על ידי אחותו, המסביר את העדרה מהאזכרה. הרגשתי עם זה קשה. השנה אני מאוד מקווה כי נצליח כולנו להוכיח לנופלים כי אנו כולנו ראויים לגבורתם ולמחיר הכבד שהם ומשפחתם משלמים בעבור עצמאותנו.

כחודש וחצי לפני האין מגה-אירועים אומר ראש עיריית תל אביב-יפו רון חולדאי: "השנה נקיים ביום העצמאות מספר מצומצם של אירועים, בעיקר במתכונת קהילתית  וכן לא יופעלו זיקוקים.

לא נוכל לחגוג כמדי שנה ביום העצמאות כל עוד איננו מחזירים את החטופים והחטופות שלנו .

מדינת ישראל נמצאת באחת משעותיה הקשות ואין זה זמן לחגיגות וזיקוקים. זה הזמן להתרכז בהשבת החטופים ולהביא שקט ובטחון לדרום ולצפון".

אני משתתף בצער  הזיקוקאים שחיכו לאירוע הזה שנה שלמה,  ובעיקר האומנים, שעד היום הצליחו לגרוף הון מהופעות על במות הבידור בערב יום העצמאות. השנה כנראה לא נשמע על אומן שדילג באופנוע בין הבמות, אחר שנכנס לאמבולנס פרטי בכדי לעבור בפקקי התנועה, ומהדרים השתמשו במסוק.  השנה, מסוקים זה לחילוץ פצועים. אמבולנסים יישארו בכוננות והאומנים כנראה ימשיכו לחכות להופעה בפארק הירקון בקיץ, ברבע אחרי המלחמה. אחרי שננגב את הדמעות וננחם את המשפחות.

אני בטוח כי ביום העצמאות הגנים הציבוריים יהיו מכוסים בענן עשן המנגלים. בעלי דירות הגן עם BBQ פעיל יארחו את החברים בתפריט ישראלי מסורתי. מודעות העיתונים יהיו מלאים בהצעות לחבילות קבב ונקניקיות במחיר של חג. ואותי כרגיל ישלחו להביא מהקצב בוצ'קו בשדרות ירושלים שביפו את הקבב האולטימטיבי, כי אף אחד לא מגיע לאיכות שלו במחיר 60 ₪ לק"ג. 

מצד נוסף – גם לא סביר כי יהיו ביקורים בבסיסי צה"ל כמדי שנה ביום העצמאות. מספיק היה לנו בביקורים הבלתי מתוכננים בשמחת תורה בבסיסים בעוטף עזה. צה"ל עוד לא גמר להכין את הבסיסים לארח את ילדי הגן, כמבקרים חד-יומיים. מחלק מהבסיסים גם פינו את מגורי המשפחות למרכז הארץ, כך שמבקרים בהחלט לא יתקבלו שם בברכה.

יום העצמאות בעוד מספר שבועות. הכול פתוח. עסקה, פשרה, סכסוך עם האמריקאים, סכסוך עם כל מי שעדיין לא הסתכסכנו אתו, או חתימה על הסכם עם ערב הסעודית. חודש וחצי זה נצח במונחים מקומיים. האופטימיים מייחלים כי עד אז תסוכם עסקת שחרור חטופים והפסקת אש שתאפשר לחלק מהמפונים לחזור לביתם. הפסימיים מדברים על מלחמה כוללת באביב ובערב יום העצמאות נשמע בתל אביב את הדהוד הפצצות שלנו ברפיח.

למדנו כבר שבשכונה הים תיכונית  שלנו זה מיותר לעשות תוכניות לטווח ארוך. החברים שלנו בנחל עוז שקנו עגבניות ירוקות בחג סוכות האחרון לא זכו לאכול אותן.

לחולקים הידד

 מבקש לא לקחת אישית את הטקסט המצורף מטורי האישי השבוע. 

זה ממש לא קשור לפעם האחרונה בה נפגשנו לקפה ומאפה, ובסוף ״התדרדרנו״ לבילוי עתיר קלוריות וממון. כרגיל, נהניתי מכל רגע.

אני תמיד כותב על אירועים של אנשים אחרים…

מאחל לנו עוד הרבה ויסקי משותף על הבר. בפעם הבאה, אני מזמין. 

לחולקים הידד

תקראו לי קמצן, כילאי, קטנוני, מתחשבן וכבד. קטן עלי. לא בא לי בטוב הקטע התל אביבי שבסוף כל בילוי בבר או מסעדה, במרכז השולחן נוחת חשבון משותף. עכשיו לך תתמודד עם זה.

א. שתה אספרסו, ב. אכלה סלט, ג. הגיע מהמשרד מורעב אחרי שלא אכל יום שלם ואילו אני התפנקתי בשתי כוסות ויסקי איכותיות. איך מחלקים את החשבון הזה? 

זאת לא שאלה ב-4 יחידות מתמטיקה.  הראשון שאומר, יאללה  בואו נחלק את הסכום לארבע, נכשל. חוטף  מאשתו בעיטה ברגל מתחת לשולחן וגם מאבד לנצח את החבר שהזמין רק אספרסו.

התמים שחושב כי אני מתכוון להוציא מחשבון ולחייב כל אחד על  הסעיפים הרלבנטיים עבורו, להוסיף שירות ובסוף לגלות כי נשארו עוד כמה סעיפים יתומים בחשבון, טועה. איך אפשר לזכור כמה בקבוקי סודה הוזמנו בשעה האחרונה?

מצד שני, תמיד יכול לקום אחד החברים ולהכריז בנדיבות כי השבוע נולדו להם שני נכדים והוא ישמח לשלם את כל  החשבון בעצמו כחלק מהחגיגה המשפחתית.

בהעדר אוליגרך בחבורה או סבא טרי ומאושר, אני נזכר מה עושים בעניין חשבון במסעדה אנשים  לא תל אביביים. למשל שלוש מאות מיליון אמריקאים. מדינה בה אף מלצר לא יעז לעשות חשבון משותף בשולחן, אלא אם נדרש לכך מראש. מדינה בה מר סמית משלם רק על מה שאשתו והוא הזמינו, בעוד מר בראון ישלם על הבראונים, והגרושה והאלמן שהצטרפו לשולחן בניסיון לדייט הכרות, יחויבו כל אחד בנפרד. 

למה? לדעתי זאת שאלה סוציולוגית בנוגע לתרבות הבילוי. זה ש א’ ואני היינו אחים לנשק בגולני לפני עשרים שנה וחלקנו מנת קרב, לא באמת מחייב כי החברות תהיה לשותפות בהוצאות הבילוי.

ואל תגידו לי שלאורך זמן זה מתקזז. היום אני הזמנתי  קינוח ובשבוע הבא א’ יזמין דג לוקוס גדול ואני אסתפק בשתי ברבוניות קטנות.  נו באמת. למה להיכנס לזה.

היום כל מלצר במסעדה מסתובב עם מסופון. התוכנה מאפשרת לעשות חשבון אישי גם בשולחן עם למעלה מעשרים סועדים. בדוק. פעם אחת התגברתי על מחסום הבושה וביקשתי זאת מנהל המסעדה. בדקו ומצאו שזה ממש אלמנטרי.

בפרלמנט הבא כל אחד שפנה למלצר הזדהה בשמו לפני כל הזמנה וחויב רק על מה שהזמין. לפני שנפרדנו, כל אחד קיבל פתק עם חלקו המדויק בחשבון.

רוני שהזמין סטייק טיבון עם כבד אווז שילם יותר מעופר שהסתפק באותו ערב בכוס אפרול שפריץ, והכי חשוב - לפרלמנטים של חברים וותיקים לפעמים יש הנמנעים מלהגיע רק כי לא יוכלו לעמוד בהוצאה שבועית של ארוחה משותפת בבית קפה אם החשבון מתחלק בשרירות ובחלקים שווים בין כל המשתתפים. בחיוב האישי הם יכולים לבוא בכיף למפגש החברתי בלי לחץ ולהזמין כוס תה צנוע. 

במציאות התל אביבית, בה כל יציאה עם חברים לבילוי בישיבה (אם אתם לא אברכים), גם עם זאת ”רק”  ארוחה עסקית או ’אפי האוור’ , כשמסכמים את ההוצאה החודשית, מגיעים לסכומים משמעותיים שאי אפשר שלא לדבר עליהם ’כי לא נעים’. אין שום סיבה שבשגרה א’ ישלם על הוויסקי של ב’. גם אם הם חברי נפש.

החיים בפרלל

 

אי שם ביולי 2023 הזמנתי עבורנו שבוע כיף של סקי בפורים תשפ"ד. לא יודע מה האופטימיות שנחה עלי. אני, שממליץ לחברים לא לקנות בננות ירוקות, לא להשקיע לטווח ארוך בשכונה המזרח תיכונית ובטח לא לעשות תוכנית ארוכת טווח לטייל בפריחת הדובדבן ביפן בשנה הבאה.

עדיף צימר במצפה רמון בסופ"ש הקרוב, מצלילה  עם כרישים במדגסקר בחג השבועות הקרוב.

אז מצאתי עצמי השבוע על מעלית הסקי בצרפת, ביום שמש אופטימי, מחכה לסלופ של החיים. תלול מספיק, קרחי במידה, דליל בגולשים ושמשי - כי בזמן האחרון העיניים שלי יותר חכמות מחדות. כלומר, מנחשות את פיתולי המסלול.

על המושב במעלית הסקי לצידי התיישבה אמריקאית שמיד החלה בשיחה. מהיכן אני וכזה.

הבהרתי שאני תל אביבי בחופשה. זה לא הסתדר לה איך אני נופש בכיף כאשר בעזה נהרגים ילדים פלסטינאים.

לך תסביר.

לך בשיחת מעלית של שלוש דקות תעביר את המפגינה של "שחררו את פלסטין מהנהר ועד לים" לצד שלנו, נפגעי פרעות תשפ"ד.

גם אם יכולתי להראות לה תמונות זוועה מהפוגרום, היא לא היתה משתכנעת. גם אם היה לי זמן לסקירה סדורה של הסיכסוך הציוני-פלסטינאי משנת 1882 ועד היום, היא בשלה. ילדים רעבים. בלתי מעורבים שנהרגו. ערים שנהרסו. איך אפשר להיות כל כך אכזריים.

כשירדתי מהמעלית למסלול הגלישה, אמר לי חבר כי הוא מכיר אותה. אמריקאית- הודית- מוסלמית. קומבינציה קטלנית ההודפת לכל טיעון רציונלי.

אחר כך גלשתי טרוד בהירהורים. למה לא אמרת לה זאת או אחרת. כאילו שמשהו  יכול לשנות אנטישמיות.

כיום יש לי שתי בנות שגרות בחו"ל. במדינות "בטוחות". לכאורה.

במיאמי יש אבטחה כבדה סביב בתי הכנסת. בקולומביה כבר לא מדברים עם השגריר הישראלי.

עם ישראל חי על חרבו בציון. שומר על האופציה לששת מליוני היהודים המפוזרים בעולם שאולי ירצו יום אחד לחיות במקום משלהם. 

פה. 

מוקפים באוייבים, אבל מרגישים הרבה יותר בטוח מאשר החסידים בברוקלין או הגולשים הישראלים בקוסטה ריקה.

השבעה באוקטובר לא יחזור על עצמו. לעולם. הלקח נלמד. בצה"ל כבר לא יוציאו חצי מהחיילים לחופשת חג. כיתות כוננות יהיו משמעותיות. אמ"ן לא יהיה בעיקר בית ספר להייטקיסטים. 8200 זה לא קוד לכספומט אחרי השיחרור.טייסים יישנו בבסיסים צמוד למטוסים חמושים בכוננות רבע שעה לסדום ועמורה. טקילה לא יהיה צ'ייסר של צוות אחד. ועם ישראל חי על חרבו ולא בעזרת השם.

זוכר שיש לפנינו עוד כמה דברים שאינם סגורים. פוליטיקאים הזויים, משפט רוה"מ, הצוללות, גיוס שוויוני, ועדת חקירת כישלון אוקטובר, ולמה יש כל כך הרבה שלג עיסתי על מסלול הסקי היום באופן שמוריד הכיף מכל היום המושלם שהיה לי.

אז יאללה. להתרכז. מגלשיים בפרלל. לא לבלום מהירת כמו טירון בסנאו פלאו, לרכון קדימה ולדהור למלון.

מחכים לי שם עם יין חם, רקדניות גו גו, ואופטימיות.