פאק קמיניץ

פאק קמיניץ

קשה לי עם הדרוזים. הרגשה פנימית שאכזבתנו אותם. בגדול. חברות של למעלה מ-76 שנים נגדעה באחת, ברצף של החלטות שגויות, שחייבים לתקנם בהקדם - כי חברים פצועים לא משאירים לדמם בגליל, בכפרים שלהם, בסיר הלחץ הבלתי אפשרי שאף תבשיל בו לא יצלח. פשוט לעשות UNDO לחוק הלאום וקנסות קמיניץ.

בין סיור בכביש 232 לכיכר החטופים לקחנו פסק זמן לאחינו הדרוזים בגליל. אחים לנשק אמיתיים, עוד לפני שהשתלטנו להם על המונח "אחים לנשק" למטרות לאומיות חשובות. אנחנו מתייחסים אליהם כלוחמים מסורים בכל יחידות צה"ל - אבל זה מזמן לא רק כך. הדרוזים הם אנחנו, מיעוט מלוכד עם עבר מפואר ושאיפה למקום בטוח . ממש כמו היהודים. רק שלאחינו הדרוזים יש גם שפם.

מעל לכל כפר דרוזי יש הילה מסתורית. דת סודית. גלגול נשמות. כתבי קודש הנפתחים רק לכוהני הדת. אווירה מסקרנת כל מי שלא דרוזי. אחרי שלושה ימים של פגישות מחויכות עם שייכים בבגד שחור וקסדה לבנה אני יכול להרגיע אותכם. אין כל קסם דרוזי. החבר'ה האלה שיכללו את האסלם למהדורה ידידותית לסביבה, בלתי שתלטנית ואין לכם כל סיכוי להצטרף ולהתדרז. כלומר להמיר דתכם לדרוזים. זה מועדון סגור. אין בא. מי שבוחר.ת להתחתן עם זר.ה - מודח מהמשחק וילדיו לא יהיו דרוזים. סופי.

מול העלבון הגדול שעלה בכל שיחה שהעביר אותם למגרש המקומי הערבי, התפעלתי ללמוד על הנשים הדרוזיות. בניגוד לאסלם המתיר ריבוי נשים - הדרוזים מונוגמיסטים. האישה ממש שוות זכויות בחברה עד כדי הזכות לבחור להתגרש בלי צורך בהסכמת הבעל. בחזקת שברת - גורשת.

לא כל הדרוזים דתיים. קל להבחין בכך על פי הלבוש. כובע לבן לראש השייך, ומטפחת לבנה העוטה את ראשה הגברת בלבוש כהה וצנוע. אצלם שני בני הזוג חייבים לחזור בתשובה ביחד, ואין זוגות מעורבים בנושא דת. המכשול העיקרי היום בפני נשים הרוצות להיות דתיות הוא האיסור הדתי על נשים לנהוג במכוניות. כך נקבע לפני עשרות שנים מתוך רצון לשמור על ביטחון הנשים בדרכים וכל הנשים הנוהגות במגזר הדרוזי אינן דתיות. עוד נושא רגיש ששמענו עליו - הומוסקסואליות דרוזית. הדת אוסרת זאת. לא תשמעו על מצעד הגאווה בעוספיא.

כמעט כל דרוזי שפגשנו היה אחרי קריירה צבאית, ילדיו מגויסים וחלקם אחים ו/או הורים שכולים. שיעור הגיוס בעדה הגיע כבר ל-85% מהצעירים בעת מלחמת לבנון. גם היום הם מובילים עם כ-70% מתגייסים. הצעירות בחלקן מתנדבות לשרות לאומי, אבל מקפידות לישון בבית כל לילה אחרי ההתנדבות. מסורת דרוזית שמרנית לגבי הנערות, שרק בשנים האחרונות נסדקה וישנן מספר סטודנטיות הלומדות וישנות במעונות האוניברסיטה ולא מבלות בדרכים כל יום שעה בחצי לכל כיוון בדרכן לאוניברסיטאות.

הדרוזים הם כמונו, רק שהערבית שלהם יותר טובה. הם לומדים עברית מכיתה ב', אך בגלל הבידוד בכפרים העברית אינה זורמת בפיהם עד תום התיכון. הם סובלים מהפשיעה במגזר הערבי והם סובלים מאפליה בערים היהודיות. מעסיקים או משכירי הדירות בערים היהודיות לא מבדילים בין אח דרוזי לשכן מוסלמי. "ערבי הוא ערבי" ומכאן הדעות הקדומות לא עוזרות לאף אחד פה.

פגשנו פסיכולוגית, עורכת דין, יזמית מחשבים, נשות חינוך, נשים דרוזיות-חילוניות עם עברית צחה והתבטאות רהוטה. כולן נשים מובילות בתחומן, בעלות קריירה, שבקלות הייתי מזהה אותן כישראלית מצליחנית מתל אביב. הן משלנו, והתביישתי כשהזכירו לי בסוף כל שיח כי בבית המחוקקים שלנו החליטו כי הדרוזים לא. ליתר דיוק חוק הלאום הוא ליהודים בלבד בלי השותפים הדרוזים שלנו משנת 48' כשאז דווקא היה לנו נוח לקרוא להם שותפים.

הדרוזים מכריזים בכל שיחה כי הם לא רוצים מדינה. הם קטנים מדי. 150 אלף דרוזים בסך הכול. אין להם שאיפות לטריטוריה. מדינת ישראל היא שלנו וגם קצת שלהם. מדינה שהם נשבעים לה בצה"ל וכחמש מאות מבניה נפלו במלחמות ישראל למען כולנו.

המדינה, כמו בעוד כפרי מיעוטים במדינה, לא עשתה הרבה בתחום תכנון הבניה. אין אישורי בניה. כלל. זה לא שיש עבירות בניה במגזר. כל בניה שעושים היא עבירה. כל בלוק - פשע. אף אחד שם לא בונה על קרקע שאינה שלו. הקרקע שלהם. הרשות זה אנחנו. הרשות לא נותן אישורי בניה - אז כולם שם עבריינים או שגרים באוהלים. לעבריינים מגיע עונש, שאפשר לערער עליו בפני בית משפט. לחברינו הדרוזים אין את הזכות הזאת. "חוק קמיניץ". הליך שקובע כי את הקנס יש לשלם. בלי יכולת ערעור. או שהורסים לך את הבית. גם אם אתה בעזה במילואים כבר 120 יום. כמו שקרה בירכא בחודש מאי 2024.

אפשר להתפוצץ מזה!

בסיום המפגשים, הגענו לאל"מ במיל. גדעון עבאס בפקיעין. דרוזי זקוף, חוש הומור, חכם, מוותיקי צה"ל שחגג השנה יומולדת 87. הנכד שלו, רס"ן ג'מאל עבאס ז"ל נפל במלחמת חרבות ברזל. גיבור אמיתי. לוחם בסיירת מטכ"ל וצנחנים. מ"פ אהוב שנפגע בהסתערות על מחבלים בטיהור בית בעזה, כאשר הקשר שלו ועוד לוחם נהרגו לצידו.

לגדעון יש בן המשמש כקצין בכיר בפיקוד הצפון בימים אלו. משפחה דרוזית-ישראלית-ערבית גאה. האבא של גדעון הציל בפרעות את יהודי פקיעין בתחילת המאה הקודמת. העיטור על כך תלוי אצלו בחדר האירוע עם עוד הרבה צילומים שלו עם פוליטיקאים ישראלים רבים.

עבאס אופטימי. מזמין אותנו לבוא ולהתארח אצלו בכל הזדמנות. "אם יתרו מנביאי הדרוזים אירח את משה רבנו אצלו וחיתן את ציפורה ביתו עם משה - גם אני יכול לארח אותכם לפחות לקפה על המרפסת". והיה אירוח למופת.

מהכפר בית ג'אן הסמוך רואים את היב"א הצפונית. עומדת על תילה בכדורי המכ"מ שלה, עם צלקות שריפה בשמורת הטבע מירון המקיפה את הבסיס הצבאי. מקום היקר לי מאוד. מקום בו עבדתי עשרות שנים ואני מכיר אותו היטב. מקום כל כך סודי, שאחד הקצינים הבכירים ביותר שם היה, איך לא, מכפר דרוזי סמוך. אח לנשק.

 

כל הסיור, המפגשים, הדיונים וההכרות עם המגזר הדרוזי שתוארו לעיל הופקו על ידי חברים שלנו ממכינה להורים בשם "לשתף עצמנו" ועל כך - תודה גדולה על שהעירו עייני בנושא!

לפרטים על המכינה, המיועדת לאנשים כמוני וכמוך, ישראלים-ציונים המאמינים שיש לנו פה עתיד ורק צריך לפעול לשמר את מה שהורינו החלו לבנות פה - https://www.leshatefatzmenu.com/ 

מומלץ ביותר להצטרף, לשתף עצמכם בבניין ארץ ישראל! 

יש תקווה

 התקווה. לא ההמנון. השוק

אחד מהאתרים הקבועים לתיירים בעיר הוא שוק הכרמל. כל אורח שאני מארח בסיור תל אביבי קלאסי מתחיל איתי בכרמל. מסע במורד רחוב הכרמל , שמתחיל ברחוב אלנבי ומסתיים על שפת הים. בין הדוכנים בשוק הכרמל בסיור מודרך שמגוון במרגריטות חזקות , צ'ייסר ערק לימונדה, מיני מאפה גיאורגים ושניצל בחלה קטנה - וכשמגיעים ליעד, מסעדת M25, אף אחד כבר לא רעב וממשיכים הלאה לפארק המסילה ופרויקט התחנה בואך חוף הים. מסלול מנצח לתייר שמגיע לתל אביב בפעם הראשונה.

רק חבל שאין עכשיו תיירים בתל אביב. רק מפונים ומדוכאים. שוק הכרמל בימי ששי צפוף עד לא נעים ואין סיכוי למצוא שם פינת ישיבה אם לא הקדמת להתייצב.

החלטתי לגוון. יצאנו לסיור אוכל בשווקים מודרך בשוק השני, שוק התקווה. בילוי לא דיאטטי לששי בבוקר. רפרוף על הפינות הכיפיות לאורך השוק ורחוב ההגנה.

תענוג קולינרי מתוכן מראש. סיור שמתחיל בבורקס מים טורקי בדוכן שברחוב ההגנה 35, שם מטעה לבורקס שהשרו את דפי הבצק במים אבל לא ויתרו שם כלל על שכבות השומן, ומשם הדיאטה שלי רק קרסה והלכה...

בסיור מודרך, הולכת בראש מדריכה נחמדה עם "עגלת בר". כלומר –צידנית גדולה על גלגלים ומעליה משטח עץ לשתות יין וערק בכל תחנה. והיו הרבה תחנות.

לפני שנכנסים לשוק, שאלה. שכונת התקווה. על שם ההמנון? מה פתאום. על שם החווה החקלאית הנוצרית מאמצע המאה ה-19, שהוקמה בלב כפר סלמה הערבי ושמה היה ׳הר התקווה׳. אחרי חמש שנים ופוגרום ערבי אחד חזרו החלוצים המתיישבים לארה"ב ונשארה התקווה. על שמה הוקמה השכונה. והשוק.

בכניסה לשוק התקווה, המעדנייה התימנית הראשונה בציון, הסאלוף, שם עושים לנו סדר עם שלט כרונולוגי. קיצור תולדות הג׳חנון והכבוד התימני בשכונה. הנצחת משפחת צברי ושכניהם לדורותיהם ג׳חנון, לחוח, שקשוקות ובירה. מוזיקה במקצב של צעד תימני והרבה גאווה של בעלי המקום. . זאת התחנה הכי צפופה ומשם השוק ממש נוח לסיור, גם בששי.

בורקס טורקי, מאפים תימנים בסאלוף, טעימות ממולאים וחמוצים במעדניה טורקית אמיגה בלב סמטת הקצבים, תחנה של שניצל בחלה בבוטקה 23, קובה נבלוסיה שהגיע משכם לתקווה ולאוהדי בני יהודה בעזרת העות'מנים לפני יותר ממאה שנה עד לתרנגול הכתום ובסוף קינוח בפינת המלבי. הכול מלווה ביין וארק ללא הרף, כשעוד לא חצות היום. פלא שלא הפסקנו לחייך?

השוק נקי, מרווח, לא צפוף בששי כמו שחווינו בשוק הכרמל בשבוע שעבר.

המדריכה מציעה בכל תחנה הסבר קצר, ומגישה מבחר טעימות שלא ניתן לעמוד בפיתוי. כך חזרו למותני "החטובות" רוב מה שהשלתי בפרויקט ׳אבא חטוב׳ לאחרונה. אנחנו הגענו לשוק התיקוה בסיור מאורגן. היה כיף. אולי השרב היה קצת מיותר, אבל בשוק להבדיל מקניון אין מזגנים. סיורי אוכל בשווקים מציעות מספר חברות, המפורטות במרשתת. המחיר קבוע וחוץ מטיפ בסוף הסיור – הכול כלול.

מבחינה פוליטית אנחנו עכשיו כפסע מהתחדשות התיירות או מהכישלון המוחלט. כתל אביבי , אני מייחל לשוב ולארח גם תיירים בהמוניהם, ואם אפשר – עוד בקיץ הקרוב. שוק הכרמל – שים לב, מאחוריך!

 

סטיית תקן על מדרגות הרבנות

 

סטיית התקן הסטטיסטית על מדרגות הרבנות

חצי מהחתונות אליהן נוזמן הקיץ, יסתיימו על מדרגות הרבנות. בדוק. זה נתון פסימי, סטטיסטיקה של העולם המערבי, שמוציאה את החשק בכלל לקנות טבעות נישואים, להזמין את כל האורחים למסיבה שסופה ידוע מראש. גם 67% מהמתחתנים בפעם השנייה – יתגרשו. ולמהדרין , 73% מהמתחתנים בשלישית – גם הם יתגרשו. ובנוסף, מאה אחוז מהמתחתנים בפעם השלישית חייבים לדעתי ללכת בדחיפות ליעוץ זוגי, כי הם בעצם מחליפים חדרים על הטיטניק.

בשנת 2023 התבשרנו על ירידה משמעותית בשיעור המתגרשים בתל אביב. הנהלת בתי הדין הרבניים פרסמה סקר על השינוי במספר המתגרשים בשנה הקודמת. התנודות בסקר קיצוניות. +/- 50 אחוז. דרמות מלאכותיות שמקורן בסקר שנעשה על מדגם קטן יחסית. לא מפתיע. ביחוד מאנשים שחלקם ללא לימודי ליבה. במעלות תרשיחא יותר מאושרים בנישואים מהתל אביבים? אני בספק, ביחוד כאשר הם כבר למעלה מחצי שנה גרים אצל ההורים במרפסת סגורה ועצבים מתוחים, לא מפחד הטילים אלא מהצפיות בתור לשירותים בבוקר.

בתל אביב ירד מספר המתגרשים אשתקד ב-13%. נתון אופטימי, או נתון שהמשתנה המסביר שלו היא מלחמת חרבות ברזל. בכלל למי היה זמן להגיע לרבנות באמצע פרעות תשפ"ד? כמה מהרבנים בכלל היו פנויים לכתוב גט, כאשר היו במילואים בזק"א? כמה זוגות קיבלו פרופורציה חדשה על הדברים החשובים בחיים אחרי שמחת תורה? ובכלל – צו שמונה לחצי שנה פותר הרבה חיכוכים בין בני זוג בדרך לרבנות.

האם הזוגיות ב-2023 השתפרה בתל אביב של מוצ"ש בקפלן, ערבים בכיכר החטופים, התנדבות ב"אחים לנשק" ו"בונות אלטרנטיבה" – לך תדע. בפועל התגרשו אצלנו פחות. 575 זוגות לעומת 662 מתגרשים בשנה הקודמת. ממש הוכחה מוצקת לאיתנות מוסד הנישואים בעיר הגדולה. תל אביב – עיר הנשואים לנצח. או לא. הרי כל זוג, והסיפור שלו.

רגע – במזכרת בתיה היה גידול בשיעור המתגרשים של 67% בשנה! בסך הכול תוספת של 10 זוגות למעגל המתגרשים ברבנות האזורית. מספרים יכולים להטעות, כי לא שמעתי צעקות חריגות משם לאחרונה.

תעשיית היעוץ למניעת גרושים משגשגת. מניסיון ארוך שנים של חברים אשר שיתפו אותי במסעם בחזרה אל האושר – הסיכוי שהיועץ יחזיר אתכם הביתה לתמיד, קלוש ביותר, פחות מעשרה אחוז. אם נלמד מניסיון האמריקנים, אולי נדע לאיזה זוגות יש סיכוי רב יותר לשרוד. בליל הכתמ"ים האחרון, בזמן ההמתנה בין השיגור ליירוט, העברתי הזמן בקריאת מחקר על התכונות המאפיינות של המועדים לגירושים. אם הבן או הבת שלכם מביאים אליכם לשיחת הכרות עם המועמד להצטרף למשפחתכם – נסו לאתר אצלו אחת או יותר מהתכונות הבאות שמאפיינות את המתגרש.ת התל אביבי המצוי:

אם הם צעירים מ-25 עם ברק בעיניים, אם הזוג הצעיר לא ממש חיו תקופה משמעותית ביחד (טיול תרמילאות בבוליביה לא נחשב) , אם אין להם נכס משותף (כלב אינו נכס), אם החתן או הכלה שלכם עובדים על הבר או עבודות ארוכות מחוץ לשעות העבודה המקובלות כמו למשל משמרות של רופאים או פקחי טיסה, אם הם מהמתווכחים (ויכוחים פוליטיים זה דווקא יתרון), נכנסים תדיר לחובות ומצפים שיתרת החובה תעלם מעצמה או בעזרת ההורים, אם חוו אלימות במשפחה או שימוש לא מקובל בסמים, וגם אם הם סתם לא לטעמכם – עדיף להיות לא נחמדים לכמה דקות, ולא להיכנס לסטטיסטיקה של ההורים למתגרשים בתל אביב בשנה הבאה. זה ממש עדיף על האפשרות הנוגה לגדל בעצמכם את הנכדים שלכם כגמלאים בריאים ומאושרים, זאת למשך שנים רבות עם פסקי זמן קצרים לעצמכם.

אגב, גם אם טעיתם ולא התערבתם – 6% מהמתגרשים, מתחתנים שוב עם אותו בן.ת הזוג. אבל זה הכול רק סטטיסטיקה, ואתם שלמדתם בלימודי הליבה יודעים כי מי שנכנס לרבנות ברחוב שאול המלך בעירנו בכניסה הראשית, עבורו הגירושים הם מאה אחוז של כשלון. המתחתנים אגב, נכנסים מהכניסה הצדדית שברחוב אורי...

יום הזיכרון 2024

 יום הזיכרון 2024

ההורים של מאיר התנגדו. אבא שלו הטיל ווטו ומאיר לא הוציא בגיל 16 רישיון על אופנוע ביחד עם כל החברים בתיכון. פחדו על בן הזקונים שלהם שלא ייפול מהאופנוע...

אלק אופנוע, כולה טוסטוס עם מנוע חצי כוח סוס שבעיקר מרעיש. גם לא היו אז הרבה תאונות כמו היום. חוץ מדידי, ש"הצליח" להיכנס עם הווספה שלו בדלת שנפתחה פתע ממכונית חונה ומאז הוא משחק כדורגל עם תחבושת אלסטית ששומרת לו על העדר המיניסקוס. אבל דידי הוא חבר מיוחד ואולי הפציעה בברך הצילה אותו במלחמת יום כיפור.

מאיר כפיצוי על הווטו המשפחתי  על קטנוע קיבל אוטו ספורטיבי נטול גג ומרובה סקסאפיל. 

היה לו הרבה מזל והצלחה עם הבנות בתיכון. מזל שנגמר באוקטובר 71'. זה לא הציל אותו במלחמת יום כיפור. מפקד טנק שבניסיון חילוץ נפגעים, נפגע בעצמו.

גם לחברי אבי לא היה מזל. החבר הכי אחראי ששמר עלי בקורס הטייס שלא אעגל פינות וביחד למדנו בע"פ את הבד"ח של הפוגה גם בחופשה באילת לפני שלב הראשוני בקורס.

קצת אחרי שהודחתי מהקורס הודיעו לאבי שבבדיקות רפואיות הכליות שלו לא משהו. שנינו הודחנו. 

אני לקחתי את זה יותר בקלות ממנו. הלכנו ביחד לקורס קציני בקרה שלאחריו אבי התעקש והגיש ערעור על הדחתו מקורס טייס. אחרי כשנה התקבל ערעורו, החזירו אותו לקורס ובסוף הוא הצטרף לקבוצה נבחרת של קצינים בחיל האוויר שיש להם כנפי טייס וגם כנפי בקר. 

וואלה. הגשים חלום. 

ערב אחד ישבתי כבקר טיסה ביב"א, מחכה לשמוע את חברי אבי על הקשר בטיסתו לאימון במטווח בנגב.

ידעתי שהוא בכוננות הזנקה להניר לחברים שלו במטווח חלוצה. 

לפתע טלפון ממגדל חצרים. התרסקות אחרי המראה של מטוס סקייהוק. לא ראו נטישה. לעולם לא נדע מה קרה. תקלה טכנית, טעות אנוש או חוסר מזל. 

מאיר ואבי. חברים שלי. ביום שני אבקר אותם בקריית שאול.

יעל מטפלת בקבר של אחיה אבי. היא מטפחת את הצמחייה שעל קבר חברי המושבניק מכפר מונש. 

פולה וקרול האחיות מטפלות בקבר של מאיר ומפזרות עליו בכל יום זיכרון סוכריות M&M צבעוניות. 

פעמיים בשנה אני "רק" שופך מעט ויסקי על הקברים. אולי בגלל זה הצמחים על הקבר שמחים כשאני מגיע. Happy Hour עבורם. בשבילי רגעי עצב וגעגוע לחברות נעורים והבנה שבמותם אפשרו לכולנו להגיע עד הלום ולבקש שיהיה לנו גם עתיד. בזכותם. 

תודה למאיר ואבי.

ההורים  נפטרו. האחיות השכולות כבר לא צעירות.

זכרכם חברים יישאר אצלי לנצח.

התקווה. לא ההמנון. השוק

 בכניסה לשוק התקווה, המעדנייה התימנית הראשונה בציון, הסאלוף, שעושים לנו סדר עם שלט כרונולוגי. קיצור תולדות הג׳חנון והכבוד התימני בשכונה. קיצור תולדות השכונה. 

ג׳חנון, לחוח, שקשוקות ובירה. מוזיקה במקצב של צעד תימני והרבה גאווה של משפחת צברי בעלי המקום.

לפני שנכנסים לשוק, שאלה. שכונת התקווה. על שם ההמנון? מה פתאום. על שם החווה החקלאית הנוצרית מאמצע המאה ה-19, שהוקמה בלב כפר סלמה הערבי ושמה היה ׳הר התקווה׳. אחרי חמש שנים ופוגרום ערבי אחד חזרו החלוצים המתיישבים לארה"ב ונשארה התיקוה. על שמה הוקמה השכונה. והשוק.

הצטרפנו בששי לסיור קולינרי בשוק. בילוי לא דיאטטי לששי בבוקר. רפרוף על הפינות הכיפיות לאורך השוק ורחוב ההגנה.

בורקס טורקי, מאפים תימנים בסאלוף, טעימות במעדניה טורקית אמיגה בלב סמטת הקצבים, תחנה של שניצל בחלה בבוטקה 23, קובה מנבלוס שהגיע לתקווה ולאוהדי בני יהודה בעזרת העות'מנים לפני יותר ממאה שנה וקינוח בפינת המלבי. הכול מלווה ביין וארק ללא הרף, כשעוד לא חצות היום. פלא שלא הפסקנו לחייך?

השוק נקי, מרווח,

לא צפוף בששי כמו שחווינו בשוק הכרמל בשבוע שעבר.

אנחנו הגענו לשוק התיקוה בסיור מאורגן. היה כיף. 

אולי השרב היה קצת מיותר, אבל בשוק להבדיל מקניון אין מזגנים. תודה למדריכה עפרי, מחברת "בוקא" - סיורי אוכל בשווקים, שניסתה בחריצות להחזיר למותני החטובים את כל מה שהשלתי בפרויקט ׳אבא חטוב׳ לאחרונה.

סיימנו בטעם של עוד. אז עכשיו כשאני מכיר את כל הנ.צ. הטעימים בשוק - מי מצטרף אלינו לשידור חוזר בשבוע הבא?

מיומנה של קצינת נפגעים במיל׳ אופטימית

 

סרן במיל ע. היא  תל אביבית בוגרת תיכון אליאנס וכיום סטודנטית שנה א' במדעי הרוח בירושלים. פעילה  בתנועת המחאה והיום – מסיימת בחינות סוף סמסטר. היא משתפת בתחושותיה לקראת יום הזיכרון:

"אני חזרתי לעצמי. אני בטוב, אני פורחת, אני מתקדמת, ככה זה נראה. אני מתפתחת ומתעצבת, אני מחייכת וצוחקת. אני בת 25, אני בשיאי.

אני לומדת ועובדת, מממשת את המוח הקודח שלי ומפתחת את הכישרונות שלי. אני מכירה חברים חדשים בעיר חדשה, אני לומדת את השגרה החדשה ותוך כדי אני לומדת את עצמי מחדש. כי אני, אני חזרתי ממילואים אבל לא לעצמי. אני לא חושבת אותו דבר, אני לא מרגישה אותו דבר, אני לא נראית אותו דבר. כלומר, אנשים מהצד יחשבו שאני בסדר ואפילו בסדר גמור, והאמת שגם חברים והמשפחה יניחו שאני אותו דבר.

ולפעמים גם אני חושבת שלא השתנה בי דבר. ואז זה בא - מפוסטר של חטוף בסופר, מחייל במדים ברכבת, מללכת לבר עם חברים ולעשות פיפי מול עשרות סטיקרים עם תמונות וציטוטים של אנשים שאני לא הכרתי ולא אכיר.

ובאותו רגע, החיים נעצרים סביב, כמו מין תמונה שקופאת בסרט ורק הגיבור ממשיך לזוז. כל החיים נפסקים, כל הדרכים שהייתי צריכה להיות בהם לאנשהו מטשטשות ואני שם- אני בבית חולים ברזילי במרכז נעדרים במינוס אחד, מסתכלת בחוסר אונים על רחל אמא של עוז עזרא שנרצח, עוד לפני שידענו שנרצח. אני בטלפון מהמשרד של גל הירש עם אמא של קשת קסרוסי שותקת כי לא אני ולא היא יודעות איפה הבן שלה. אני בתחנת דלק מקבלת חפיפה של כמה דקות בדרך להלוויה של חיילת שהגופה שלה נמצאה אתמול בבסיס בהבנה שאני הולכת להיות קצינת הנפגעים של המשפחה. אני בבית של חיילת שהתחבאה מתחת לשולחן בבסיס כיסופים במשך 12 שעות ומקשיבה לה, בתור הבן אדם הראשון על מדים שבא לפגוש אותה מאז.

 

ולמרות שאני מרגישה שהמציאות קפאה כשאני באותם רגעים,  אני  ממשיכה, מתקדמת, עוברת לאירוע הבא, לכאב החדש, לחיים החדשים. בתור קצינת נפגעים במילואים אני מכירה היטב את המשפט והמשמעות מאחוריו ש"זה לא נכון שהחיים ממשיכים, הם מפסיקים ומתחילים מחדש, אחרת", אני מתקשה להכיל אותו. אני לא חוויתי אובדן ממעגל ראשון אני הייתי הראשונה שנכנסה לחיים כשהתחילו מחדש, ומשהו בזה עצר גם את שלי.

אני חזרתי לעצמי כך אומרים, אבל עצמי לא חזר אלי. משהו בי נפסק והתחיל מחדש."

 

יש 10 ימים עד ליום הזיכרון. אני משתפת חלקים מאד חשופים שלי כדי לעלות מודעות למשהו חשוב. בגלל שהחיים פה די חרא וכל הזמן יש דברים חשובים ונוראים להתעסק בהם, אני חוששת שזה ישכח. כולנו נחזור לסמסטר חדש בראשון אבל יש אנשים בינכם שלא יחזרו עם אותם כוחות מחודשים. תהיו אנשים טובים ורגישים תמיד אבל בעשרה ימים הקרובים תשתדלו קצת יותר. ונתפלל שלא תהיה לי עבודה יותר."

חיבקתי אותה עם דמעות הזדהות, באהבה והערכה אליה ולכל הדור שלה. 

לא רק בגלל שהיא הבת שלי.

 

שכנות טובה

 

טובה השכנה שלנו ניצולת שואה. ילדה בת ארבע, פליטה מקראקוב, שבורחת עם המשפחה מציפורני הצבא הנאצי בחודש הראשון למלחמת העולם השנייה. נמלטים מזרחה עד לסיביר ברכבות שנועדו להובלת בקר. שלושה שבועות של רעב. סיר מרק כרוב אחד לקרון עמוס בפליטים. מזל שהסבתא הטמינה מראש במחוך שלה מספר מטבעות זהב וכך הצליחו לקנות אוכל ולשרוד בהמשך מסע הישרדות מרתק של המשפחה. בסוף נקלטו בבוכרה אצל הקהילה היהודית, גרו שם כארבע שנים כעקורים, וניצלו.

השכנה שלי היא מהשורדים. טובה ארן נולדה בפולין, התחנכה כפליטה בדרכים עד לגיל 14 על ידי הוריה, ועלתה לפלשתינה עם סרטיפיקט מזויף דרך פריז לקראת מלחמת העצמאות. היום  היא גרה בדירה הצמודה ונפגשנו הרבה לאחרונה בממ"ק (המקלט הקומתי) ובחדר המדרגות לבושים בחלוקים ופיג'מות בנסיבות לא רומנטיות. משיחותינו הבנתי כי מלחמת "חרבות ברזל" משפיעה כנראה אחרת על ניצולי שואה. העצב עמוק יותר על הפגיעה במדינה שהקימו עבורנו במו ידיהם. "דבר אחד אני שמחה – שאלפרד בעלי ז"ל כבר איננו בחיים לראות למה הגענו במדינה בשנים האחרונות, וביחוד המלחמה האחרונה."

כנערה צעירה התנדבה טובה לסייע לפצועי מלחמת השחרור בירושלים בבית החולים שערי צדק בירושלים. בגלל שנראתה בוגרת, הצליחה להקדים הגיוס להצטרף כחובשת מן המניין ללוות שיירה מירושלים לתל אביב ולהצטרף למשפחה. מאז היא תל אביבית.

טובה ארן הייתה מהדור ראשון של היח"צנים בתל אביב. יח"צנות במובן של מסיבות עיתונאים ולא כמי שאחראים על הכנת רשימת הנכנסים למועדון הלילה החדש בעיר. מעולם הפרסום ב"דחף" ו"אריאלי" , משרדי הפרסום המובילים של שנות הששים בארץ, נכנסה לעבוד ב"תנובה" והקימה שם מערך הדרכה ארצי להטמעת הקוטג' ומוצרי תנובה השונים, במטבחי העולים החדשים. מפלטות גבינות ועד מעדני בשר מתרנגולי הודו שלא היו מוכרים לעדות המזרח כלל.

בדרכם ארצה, במסע מרתק שאולי נקרא עליו בספר הזיכרונות שלה, התעכבו שמונה חודשים בפריס בהמתנה לאישור כניסה לישראל המנדטורית. שמונה חודשים בהם הלכה טובה מדי יום למוזיאון הלובר עם אחד מההורים, אמא מורה לאומנות ואבא היסטוריון, מנצלים את האישור שהוציא אז ראש עיריית פריז לפליטים להיכנס חינם למוזיאון – וקיבלה שיעור פרטי על אומנות, היסטוריה, אסתטיקה, גאוגרפיה. השכלה  אמנותית שמסבירה את יופי שולחנות האירוח המצולמים בספריה.

לנשים עסוקות ממליצה טובה – "קודם סדרי את השולחן, אחר כך תתחילי לבשל את תפוחי האדמה."  זה מרגיע את בן הזוג הרעב, גם כאשר התבשיל עדיין אינו מוכן בדיוק בזמן. שילוב של אופי יקה עם קורט פולניות ונגיעות של תל אביבית מנוסה.

דרך ארוכה עברה, ממרק הכרוב ברכבת הפליטים, עד להיותה גורו האירוח הישראלי של שנות השבעים. ערב של "יין וגבינות" היו בהחלט תרומתה לאירוח הישראלי. כתבה 25 ספרים  בעברית בנושא בישול, אירוח וסודות המטבח ישראלי, ועוד שני ספרים על בישול יהודי שנכתבו בפולנית וגרמנית, שפות האם שלה. סגירת מעגל קולינרית עם המטבח של סבתא.

טובה למדה לבשל בעיקר מסבתא שלה שגידלה אותה. במסע ההישרדות מקראקוב, עד למטבח ביתה ככלה צעירה. בהמשך נהגה לתור בעולם וללמוד את חידושי האירוח והמטבח אותם פרסמה בספריה ובמרכזי ההדרכה של תנובה אותם ניהלה. זוכרים את הדיילות עם מגשי הגבינות בסניפי שופרסל הראשונים? זאת היוזמה שלה. טריק להחדרת גבינות חדשות לחיך הישראלי שעד אז היה רגיל לבקש במכולת שיפרסו לו גבינה צהובה -  שם גנרי שהפך לימים למגוון סוגי גבינות שנקראו על שם חלקי ארץ שונים. מגוש חלב ועד לבשן.

אגב, טובה הייתה החברה הטובה של אמי. כשלושים שנה של דלת ליד דלת. תמר וטובה. שתי נשים שכתבו על נשים, אסתטיקה באירוח, "בעל זה דבר מצחיק", אוכל, ישראליות. חברות שחלקו מתכונים ותובנות.

טובה אישה חזקה. "צבע אדום" לא מפחיד אותה. ראיתי את זה בשידור ישיר ובזמן אמת. תחושת חוסר האונים שהייתה לה ולכולנו באוקטובר האחרון – החזירה אותה בחודשים האחרונים לחלומות הרעים של פעם. אלפרד בעלה המנוח היה מניצולי אושוויץ. היא מכירה את השואה מיד ראשונה. הם היו ממקימי המדינה, וכואב לי הלב ש"זכתה" לחוות את פרעות תשפ"ד, ולו גם אם "רק" דרך מסך הטלוויזיה והודעות דובר צה"ל.