אחים נבחרים

 

אחים. הבונדינג הכי חזק שיש, הכי מתמשך, הכי אחי.

אחיות לא היו לי, כך שחוויתי רק אחים, ואין לי בסיס להשוואה מה עדיף. וכפי שזה נראה כרגע - אולי עדיף בלי.

אנחנו ממש לא דומים. האחים שלי. שלושתנו מאותה אמא, שכנראה לא הייתה ממש דומיננטית וכל אחד מאיתנו בחר להיות דומה בעיקר לעצמו. טוב. ברור. היא כמעט ולא נראתה בבית, מבחירה. אנחנו אולי יותר דומים למטפלת אילנה שגידלה אותנו, כל אחד בזמנו, בבית הגידול שלו, במסגרת קצת שונה – אבל בסגנון בישול טריפוליטאי ששלט אצלנו במטבח המאוד מיוחצ"ן, ממנו בעיקר יצאו עשרות ספרי בישול הרבה לפני רות סרקיס ובטח טרם משחקי השף.

אילנה הגיעה אלינו מלוד כבחורה צעירה על תקן "פיליפינית" שלאורך השנים בחרה שלא להתחתן ואנחנו היינו כמו הילדים שלה. היא נשארה צמודה לאמי, גם כשהחליפה בעלים, ועזרה לה לגדל את אחי עד שגדל ולא היה יותר צורך בעזרה בטיפול בבית, שהתפרק שוב ושוב, לא בגלל המטפלת.

אחים, הדבר הכי טוב שיש, ואם זה לא מצליח – אפשר לבחור אחים חלופיים ממבחר החברים אותם אנו אוספים במסדרונות חיינו. זה לא פלא כי מטבע הלשון הכי חם שיש, אצלנו וגם בשפות זרות זה - אחי. אחים בדם, אחים לנשק, אחים לצרה, אחים בני עיר, אחים מוסלמים, האחים החופשיים (בטח יש כזה) האחים בלוז ואחים לחלב שחלקו אותה מינקת, מסעדת האחים וכפר אחים. לכולנו יש אחים, רק הם לא תמיד מרגישים כך, ביחוד כשאתה צריך אותם לצידך.

אחד המשפטים הקשים במיתולוגיה משפחתית פולנית מקובלת הוא שחברים אתה בוחן בעת צרה ואחים אתה מגלה בחלוקת הירושה. אז אצלנו לא ממש היו מחלוקות כך שלא היה על מה לריב. כנראה שאצלנו זה משהו אחר. לא רבים, רק כל אחד מתפלל בבית הכנסת שלו, מגלגל את הג'וינט עבור עצמו, אוכל את המצות בסדר פסח בחוג משפחתו הגרעינית ועולה לקבר של ההורים בשעה שמתאימה לו, ביחוד בשעה שלא יפגוש בה את שאר האחים. אח אחד אני רואה פעם בשבוע. בתוכניתו בטלוויזיה. אח שני אני שומע כמעט כל יום. ביו-טיוב באלבום חדש כשרוני ביותר שמנציח את הגיגי חייו המורכבים.

כך שאני בקשר איתם. הם פחות.

אבל אולי הם קוראים אותי כל יום בבלוג שלי...

אחרי הרבה שנים שבסופן הבנתי שזה לא ילך. אם לא אלקט לי אחים מקרב החברים – אשאר בן יחיד ומשועמם, אספתי את המיטב. חבורת אחים לטיולים, אחים לסקי, אח ל-4X4, אחים לפרלמנט צהרים ואחים לסיור מבשלות ויסקי, אחים לפוקר, אחים לניגוב חומוס בגליל ואחים נבחרים איתם אני חולק את התחושות הפרטיות באמת שלי על כך שאני מרובה אחים ועדיין מתגעגע לאחים בדם שלי.

יש לי 'אח' שאיתו אנו עולים לרגל ביום השנה לבקר את אבא שלי בקריית שאול. אחרי הדלקת הנר על קבר המג"ד אני הולך אתו, ואנו מדליקים נר על קבר הוריו, שמעולם לא פגשתי אותם אך אני מכיר היטב את הסיפורים על ילדותו בצל אבא ענק ואמא חולנית בערוב ימיה. יש לי גם 'אח' אתו אני שותף בלבטים לגבי העתיד בחלומותיי להיות אוליגרך לפחות פעם אחת, 'אח' שאומץ בין השאר כי גדל באותה שכונה בה גם אני גדלתי והוא מכיר את רזי "גינת דובנוב" ואכל גרעינים שחורים במלח בקיוסק של נתן, הבן של שושנה. 'אחי' האלמן שלא רבתי אתו מעולם ואנחנו שותפי סוד לעד, על אהבותיו להיכרויות מזדמנות שבעיקר מתקשות להתמודד עם געגועיו ל"גיסתי" המנוחה שכנראה תלווה אותו עד שיפגשו בגן עדן בעוד שנים רבות. ויש את ה'אחים' מבית הספר היסודי, שאין לי איתם שום דבר משותף עכשווי לבד מזה שגדלנו ביחד ונשארנו מחוברים עד היום, ובכל מפגש אני מרגיש כאילו חזרתי במכונת הזמן לפעולה ב"צופי דיזנגוף" ולמשחקי הסטנגה בחצר בית הספר ציטלין בששי אחה"צ, בימים מלפני שהרסו את צריף הספרייה העירונית והקימו את היכל ספריית בית אריאלה.

אח, אח - כל אחד והאחים שלו, העונג המשפחתי, הקשר אליו נקלעתם שלא באשמתכם, החיבור הגנטי והזיכרונות המאחדים שלפעמים לא שורדים את משחקי השף של החיים, המנות שבבישול עודף והזמן על המדף מאבדות את הטעם והקשר בין הילד שאיתו חלקתם חדר בילדותכם לאיש הנרגן שלא ממש כיף לשבת אתו ומשפחתו בארוחת ששי.

בצילום תוכלו בזהות את שבט רובינוביץ-גולוד. הילדה בשמלה הלבנה העומדת משמאל היא אימם של שני האחים שלי. בצילום רקע לכותרת הכנסתי את דורשי משפחת היפשר, שעוברת לאבידר, כשלמעלה במרכז עומד שלמה. הסבא שלנו.

מוקדש באהבה לרדיבא נולא, אח אח. https://youtu.be/oeHkOnDCa8U?si=rYdxz8seMGZHRpV0
וכמובן לאחי המוכשר לא פחות - https://youtu.be/GZ96yEG8d4g?si=cWbefuGZFBl6Eim3

חופה, קידושין וקצת 4 על 4

 

געגועים לבית המהנדס, אולמי דליה, בית סוקולוב, מדרגות הרבנות בשדרות דוד המלך ואולמי שושנים - אתרי חתונות קלאסיים בלב תל אביב של פעם. באים ברגל או במונית, עם עניבה לצוואר וסיפולוקס ארוז כמתנה, בתקופה שהרב לאו האב השיא את מיטב כלות וחתני העיר, בורקס ורבע עוף. המהדרין היו דופקים גם צ'ייסר של ליקר בננות והעשירים היו מסתירים מתחת לדלפק הבר גם בקבוק שיבאס ריגל, ויסקי שנחשב אז לאיכותי, הרבה יותר מברנדי מדיצינאל או קוניאק 777 ששימחו את ההורים שלנו, מממניי חתונות שנות השמונים במאה הקדמת.

אז ככה. נסו למצוא בתל אביב של היום אולם לחתונות. לבד מרצועת החוף היקרה ביותר, ומספר יוזמות לאירועים אקסלוסיביים על גגות בתי משרדים במחירים עוד יותר גבוהים - תתכוננו להצעות מחיר הצמודות למחירי האננס הטרופי או ענבים במחיר טרום עונה. יוקר הכתובה הורס לנו את השמחה.

בגלל מחירי הקרקע, המקומות הזמינים היחידים לבניית אולמות לאירועים במחיר הגיוני עובר ממרכז העיר לפרברים. ראשל"צ מערב, אזורי התעשיה בלב השרון, ובפרדסים שבין גדרה לחדרה. תפוחי זהב שהפכו למכרות זהב למשקיעים באולמות, בתנאי שלא מפריע לך כי הרישיון לעסק הוא זמני ולא כל הרשויות יחתמו עליו בעשור הקרוב עד שלא תעמוד בכל התקנות לבורקס בטוח, נגיש, חסין אש , עם מספיק מקומות חניה ודרכי גישה לסבתא חיה שלאחרונה עברה לכיסא גלגלים ממונע עם הנעה אחורית של מטפלת אישית צמודה שלא ממש תבין את שבע הברכות של הרב.

לאחרונה הוזמנו לאירוע בלב הטבע, אי שם במטע פקאנים לשולי כביש שש, כאשר הגישה לשם בדרכי עפר דרך אחד המושבים הסמוכים. הווייז לא מכיר את דרכי הגישה באמת, והוביל חצי מהאורחים עד לשער ברזל נעול באמצע שום מקום בשטח וחייב אותם לעשות "אחורה פנה" וחישוב מסלול מחדש, בהתייעצות עם בני המזל שכן הצליחו להגיע לעמדת הקוקטיילים בזמן.

הזוג הצעיר שבחר במקום בטח רצה להקל על ההורים בהרמת החגיגה. מה שהצעירים לא ממש יודעים הוא כי אירוע סבבה בטבע, עולה כפול מאשר באולם מסודר עם תשתית בסיסית דומה. חשמל צריך? שירותים צריך? כל עציץ ורמקול בשטח לא מגיע מעצמו ויש לו מחיר. כך שלא ברור מה הרווחנו בכך. הבאנו את סבתא חיה למסע כומתה בלב המטעים לראות את הנכדה שלה מסיימת השתלטות זוגית מושלמת רק עם חיוך, סימפטיה ואיפוק של 7 שנים מאז שהכירה את החתן בקפטריה של הפקולטה לחתנים.

אני בטוח כי הבנתם. הקייטרינג היה גורמה, ה-DJ היה קצבי, החמסין סביב ה-40 מעלות היה נסבל, בעיקר בעזרת בר המשקאות האיכותי והבילוי עם החברים שלנו שהיה שווה כל מאמץ.

בדרך חזרה, כשהשמש שקעה וקצת התברברתי בין שדות השרון, נחתה עלי הארה. אם אתה באמת לא ממש נהנה, אפשר להחליף דיסקט - חתונה אינה חובה. באמת. אפשר לשלוח זר פרחים, אפשר לתת צ'ק מתנה לדרך צלחה לזוג הצעיר, אפשר להתקשר ולברך את ההורים הנרגשים על הכלה המקסימה החדשה, אפשר לעשות עוד הרבה מחוות השתתפות בשמחה, גם בלי להגיע עד סוף העולם וימינה, אם נגיע או לא נגיע לשער נעול, בדרך אל הבורקס והרבע עוף המודרניים...

אגב, לכלה למעלה בצילום אין כל קשר לקיטורים שלי על חתונה בג’יבליה. היא נישאה לבחיר ליבה אי שם בין ארמונו של הורדוס להופעה של שלמה ארצי בערב טוב קיסריה, כי היא ממש אוהבת את הורים שלה ואני אוהב אותה כבת . שלנו כמובן.

כלה וחתן נוסח 1952 בתל אביב של שנות הצנע והרומנטיקה. אולי בתקופה של בן גוריון לא היו מספיק ביצים למזנון לאורחים, אבל אז היה לנו רוה"מ "עם ביצים" ורעיה שהצטיינה בעיקר בהכנת ארוחת הבוקר לדויד היקר.

שלום כיתה א' - 1959

 השבוע חגגתי עם חברי מתיכון עירוני א' את כניסת בנו בברית אברהם אבינו. בקיצור, הברית. מזל טוב.

מי מכם שעוקב אחרי וכבר הבין מתי נכנסתי לכיתה א', מבין כי החבר שלי חצה לאחרונה את גיל שבעים, ועוד כוחו במותניו. ולא, זאת לא הייתה תקלה. לתינוק הזה יש אחות בת שנתיים, ועוד מספר אחים גדולים מאימהות שונות. עשרה ילדים משש נשים וארבע חתונות. החבר לקח את מצוות פרו ורבו ומלאו את הגנים בילדים, כלשונה. מבולבלים? זוהי תל אביב. מצד אחד ריבוי של חד הוריות ומאידך גם פוריות גברית שופעת מרובת נשים.

כגברים צעירים, נהגנו בשנות השבעים להסתכל על בני הששים פלוס כסבים רכרוכיים שחובה לקום עבורם באוטובוסים ולכבד אותם ולו בזכות שערם הלבן וגילם המופלג. כיום, בני השישים זה בני השמונים של פעם.

במסיבות טבע, בגלישה על גלים, בטראקים מאתגרים באלפים ועל הברים הכי רועשים בעיר - תראה גברים מבני המחזור שלי עם קוקו, בראש מגולח למשעין, עם זקנים מטרו סקסואליים אופנתיים, שריריים ללא כרס, עם זרועות מעוטרות בקעקועים, וגם מחבקים בנות זוג צעירות המשיקות איתם צ'ייסרים ביד אחת ובשנייה מדברות בטלפון הנייד עם הסבתוש מעוצבת הבוטוקס והזריקות המתוחכמות שמשקמות לתלפיות את נזקי הזמן, המשמרתפת על התינוקות שנשארו בבית.
היום מסתיים רשמית החופש הגדול. הווקאנס של המורים, פסק הזמן של הגננות. המאני טיים של סבא וסבתא שגויסו בצו

שמונה לימי אוגוסט האחרונים. סוף חום יולי-אוגוסט. סוף סוף הגיע היום אליו ייחלו כולם. מיום ראשון מפקידים את החבר'ה בחזרה למסגרות. מלימודי ליבה ועד חמש יחידות בבניית מגדלי לגו. משמונה בבוקר ועד ארבע. רק קחו אותם כבר, ולא משנה כמה שזה יעלה - כי לחופש אין מחיר. רק לעזאזל, למה זה כל כך יקר?

שלום כיתה א', הרגע ההיסטורי והחד פעמי בו אנחנו מעבירים את הזאטוט שלנו לידי מערכת החינוך ומקווים כי יזכה למורה מחנכ.ת כפי שהייתה לנו פעם. בבית הספר דובנוב. לפני שהמקום הוסב לבית קפה אופנתי, בו לפעמים אני יושב לפרלמנט ששי עם החברים. משהי כמו המורה טובה פס. שכולנו אהבנו ועוד יותר - שאהבה את כולנו. שלימדה אותי לכתוב. כתיבה תמה, באותיות מעוגלות ובעיקר את אהבת הסיפורת והקריאה.

המורה שהפכה אותי להיות "ילד טוב" תל אביבי.

היום הראשון של תחילת הלימודים. מהשנים כשעוד לא היה ג'ט לג לתלמידים שכל לילה בחופשתם ישבו מול המחשב או הטלוויזיה עד אשמורת שלישית לאורך כל החופש הגדול, וב-1 בספטמבר הגיעו לכיתה עם פוסט טראומה מההשכמה המוקדמת והמריבה עם ההורים, למה צריך ללכת בכלל לבית הספר.

בין גדרה לחדרה במדינת תל אביב המסגרות יפתחו ביום ראשון. אם לא תהיה שביתה. אם לא יתפוצצו השיחות בקהיר. אם נוער הגבעות לא יבעיר את השומרון ואם פוליטיקאי בלתי מנוסה יכריז על חנוכת בית שלישי, עכשיו!

מאות אלפי הורים עוד אינם סגורים בדיוק לאן להביא את הילד ביום ראשון. רובם חוששים עד מבועתים ממה שצפוי במטח הבא על עוטף התינוקות שלהם. נשות האברכים לא מבינות איך אלוהים שכח לסדר להן השנה הנחה במועדונית ומצפה שהן תפרנסנה את כל המשפחה, כולל האברך שבכולל במשרה מלאה.

שלום כיתה א׳ או כיתה א׳, שלום. נתראה ברבע אחרי המלחמה כשאבא יחזור הביתה. בשלום. עם כולם. עכשיו!

צילום המחזור, עם המורה טובה פס והמנהל אברהם אסף. אני אגב, עומד רביעי מימין למעלה, בין שתי אהבותיי מהיסודי. שרה מימין וטלי משמאל.

שווארמה בשרונה

אין מאכל ישראלי האהוב עלי יותר ממנת שווארמה בלאפה. יצירה גלילית, בצקית, מרופדת בחומוס, וירקות מוחמצים, כמה נגיעות של ירקות טריים מבוצלים, עם פיסות צ'יפס עבה, מגש נתחי שווארמה בקר שנוסרו באמנות בעזרת מסור חשמלי מקצועי, עם רוטב טחינה בנדיבות וזרזיפי עמבה למיטיבי שווארמה מקצועיים.

את הגליל כורכים בנייר אטום לשומן ואוגר חום לרבע שעה של עונג ברכינה נוסח תפילה למניעת טפטופי שומן על החולצה; פסק זמן באמצע היום על הדוכן, עם צלוחיות חמוצים, בצל כבוש סגלגל, וסלט ירקות קטן עם פיסות פלפל ירוק חריף להדמיע את הסועד המאושר.

כמי שלמד את רזי סעודת השווארמה אצל הפקולטות הוותיקות - חזן בחיפה, בואך הקוסם התל אביבי ושמש ברמת גן - קל לפתות אותי לכל קצוות העיר בצהרי היום לנסות שווארמה חדשה. שמענו כי ארז קומרובסקי פתח במתחם שרונה דוכן שווארמה ותבשילים לטובת סועדי המשרדים ברבי הקומות. אנשי ה'תן ביס' שבשעה 12 כבר יורדים לעמוד בתור. המקום אינו מסעדה. אל תחכו למזגן או מלצרים. קופה לתשלום מראש, ודוכן בו תקבל את קערת הקרטון שלך לסעודת צהרים קלה על אחד מהספסלים ושולחנות העץ ספוגי השמן שפינו המורעבים לפניך. זכרנו שבאנו לשווארמה ולא למסעדת משלן. ביקשנו שווארמה, כי לזה הגענו.

אין. יוק. נגמר. מי בא בשעה שתיים בצהרים לאכול שווארמה? הקופאית מחייכת ומציעה ש"תלכו לדוכן ותשאלו מה נשאר ונוכל להוציא עבורכם הזמנה..".

תבינו, באנו במיוחד עד ל'שרונה מרקט' עבור המוניטין של השף. אנחנו אוהבים את הסגנון שלו ותמיד טעים לנו להתארח באירועים שלו. רצינו שווארמה ונשארו להם רק קציצות ברוטב עם אורז או נתחי פרגיות עם קינואה. כשהתיישבנו לאכול את אחד התחליפים שבחרנו ממה שנשאר, ראינו את ארז ק. הולך לענייניו. שתיים וחצי. הלך עלינו.

כל האירוע התחיל כאשר חברי הטוב ד. עדכן אותי כי השלים את המסע. לגיל 67 החליט להצטלם על פסגת הקילימנג'רו. אחרי כמה חודשי הכנה, ושבעה ימי טיפוס, הצטלם הבחור במרומי ההר עם קבוצת ישראלים מחפשי אתגר לא רציונלי וסיפוק בגובה חמשת אלפים מטר ויותר.

אין כמו שווארמה בלאפה לחגוג איתי את האירוע. בשרונה. אצל ארז. ולא הצלחנו.

א. כי השווארמה שם בצלחת או הפיתה. לאפה זה לא להייטקיסטים.

ב. כי לא נשארה שווארמה. איחרנו.

ג. כי המקום באמת לא מתאים לשיחת חברים אלא רק להפסקת צהרים של שני פועלי חברת אמזון שירדו ממרומי המגדל הממוזג עד לקיפאון, לפסק זמן בשמש לפני שהם מתארגנים לתקן את האכסון בענן שלהם של כל הקבצים שלי.

שני פנסיונרים שחצו את ה-67, אזרחים וותיקים רעבים לשווארמה בלאפה יוצאים בצהרי היום למרכז העיר הגדולה. לא ברכב כי מחיר החניה שם לא אנושי. לא בקטנוע, כי נשתה שם יין. אלא באוטובוס ממוזג, בנת"ץ מהיר, בלי מצוקת מושבים, במחיר שלושה שקלים לכל כיוון כי אנחנו וותיקים, ובחיוך. עדכנתי את חברי כי האוטובוס שלי יעבור בתחנה הסמוכה לביתו בשעה שהופיעה לי באפליקציה- וכך עלה ד. והצטרף אלי לאוטובוס. ממש דייט מסונכרן.

אני זוכר כי אני בגיל 67 הייתי עמוק בסגר קורונה. מי בכלל חשב אז על אפריקה. בעיקר שמרנו על מרחק ממי שעמד לידנו. בקושי נתנו לנו להקיף את הבלוק בהליכה ספורטיבית ואימוני כושר היו טאבו.

אני את האתגרים שלי כובש עם מקלדת. בכתיבה. יצירתית. בלי שיירת סבלים מקומית שדוהרת לפני במעלה ההר להכין עבור הקבוצה את רחבת החניה הבא. עם עשרה סוגי תה מהביל, שירותים כימים ניידים, ובכניסה למאהל עובר כל מטפס הרים תל אביבי הברשת כל האבק העודף שצבר במדרון התלול והצחיח בדרך אל הפוטו אופ בפסגה דלילת החמצן.

נחזור לשרונה מרקט. אחלה מקום לנשנוש מגוון. מוזיקה צעירה באוויר, הרבה תיכוניסטים מושבתים, כוס יין ב 25 שקלים, שפע דוכני מזון לסועדים שאינם מורתעי שומני טרנס או סוכרתיים. לבד מחנות פירות וירקות - לא ראיתי שם אף מאכל בריא באמת. מצד שני, ראיתי הרבה צעירים צוהלים המלקטים מנות טעימות מדוכנים שונים בכלים חד פעמיים לשפע מקומות ישיבה בלב המרקט.

ד. חברי - את עונג השוואמה שהחמצתי איתך בשרונה, אעביר מחר ל'טומביק'. את הדודה הזאת אי אפשר לעצור אלא עם לאפה עסיסית וראויה. בוא למרכז שוסטר שברמת אביב. שווארמה מומלצת בנוסח איסטנבול גם בימים בהם ארדואן ואנחנו לא אוכלים מאותה הצלחת. חבר - אתה מגיע?

צילומים - באדיבות DALLE3 ועולם ה-AI. 

תפריט בשלייקס

 כעשרים מסעדות נסגרו בעירנו השנה. התאבון התל אביבי לא משהו. הבליינים הצעירים אוכלים מנות קרב. ההורים שלהם לא מסוגלים להכניס שום דבר לפה מרוב דאגה, ואלה שלא מגויסים מעדיפים מסעדות כשרות למהדרין. משהו עם תדמית ציבורית שלילית לאחרונה. לא הכשרות, אלא המשתמטים.

החודש מציינים בתל אביב את חודש האזרחים הוותיקים. העורף האסטרטגי החסון של העיר. אוכלוסיה מבוססת יחסית, לא תזזיתית כמו דור-Z, בלי דרישות מיוחדות אבל עם העדפה שיחלישו את מוזיקת הרקע במערכת ההגברה ויסגרו את המזגן, שונאי עשן סיגריות ובעיקר יושבים בראש שולחן ארוך עמוס נכדים, בנים  וכלות ששמחות כי הערב אינן צריכות לבשל. סבא וסבתא מזמינים את כולם למסעדה. עוד יומולדת לנכד בן מזל.

תרשו לי להציע בימים קשים שכאלו משהו שישמח את חבריי הוותיקים ויעזור לשמור על דלתות המעדו פתוחות בימים מאתגרים שכאלה. צ'ופר שיעודד אותנו לצאת למלא את המסעדות לא רק בסופי שבוע. הנחה ייחודית בתפריט לאזרחים וותיקים, שבמקום לשבת עוד ערב בסלון על העיתונים -  ירדו הוותיקים לדרינק ונשנוש אצלכם על השולחנות הריקים מול המטבח הרדום מחוסר לקוחות כיום.

ספגטי בולונז, שניצלונים עם ציפס או נקניקיה בלחמניה - קלסיקה של שלושת מרכיבי תפריט הילדים בכל מסעדה משפחתית המעודדת ארוחת מרובות שיבה, הורים טרודים בנענוע עוללים ונכדים חמודים ורעשנים במאבדים סבלנות אחרי המנה הראשונה שהיא לפעמים גם האחרונה עבורם. גם לוותיקים בוודאי ימצאו השפים קלסיקה שתתאים לפה עם שיניים תותבות ובקשה להימנע ממונוסודיום גלוטומט למשל שהרופא שלי אוסר עלי לאכול...

אילו היה קם מסעדן תל אביבי שאינו חולם על כוכב משליין אלא על שולחנות מלאים בסועדים שמחים, בעלי אמצעים, עם זמן פנוי ללא הגבלה ושנאת שינויים - היה לנו גם תפריט בשלייקס לאזרחים וותיקים עם עיניים גדולות ותאבון מוגבל; עם מגוון כדורים שחובה לקחת לבני ואחרי האוכל, מוקפים בנכדים חובבי קטשופ עם רף קולינרי נמוך, ושבט משפחתי בלי עין הרע המחייב שולחנות של לפחות תריסר כסאות, ובעיקר עם כרטיס אשראי של סבא נדיב וגאה במשפחתו הרועשת. אם יש "תפריט ילדים" במחירים נמוכים יחסית - למה שלא יהיה "תפריט בשלייקס" לאזרחים וותיקים?

משהו בסגנון של חצי מנה בחצי ממחיר לא הגיוני, משקאות בסגנון HAPPY HOUR של 1+1, או כל הטבה אמיתית שתעודד את סבתא להזמין את סבא לצאת מהכורסא למסעדה השכונתית במקום להתנוון עוד ערב מול מסך ה-75 אינץ' שהפך להיות מרכז חייו מאז פרש לגמלאות.

פתאום תראו בערב במסעדות השכונתיות המקרטעות "פרלמנטים" סוערים שלא מזמינים רק כוס תה. יהיו גם יותר ארוחות משפחתיות עם סבא מחייך בראש השולחן שיודע כי הפעם לפחות לא יקרעו לו את הארנק בסוף הארוחה. מסעדנות עם יותר צדק חברתי, וזה לא בושה לחפש קצת "והדרת פני אזרח וותיק".

אולי העולם שייך לצעירים - אבל לכל צעיר יש סבא שעדיין צעיר בנשמתו ועדיין חפץ לבלות עם סבתא כמו פעם, בשנים שלא היינו וותיקים בשלייקס ויכולנו לעכל גם אחרי חצות סטייק בפיתה אצל נלו ביפו.

ניחוח של מאצ'ו

 

העישון הורג. אלכוהול לא רשום בסל התרופות. וויסקי שאינו במידה, מוציא מאיתנו את הגרסה הפחות נעימה לסביבה, ובירה מנפחת את הבטן לפחות כמו לחם עתיר קלוריות ריקות. שומר נפשו ישתה מים ויאכל סלט חסה.

הקדמה מתחייבת לפני שאני מזמין אתכם לשרונה. הפינה הדרום מזרחית של המתחם. קבוצת שחיתות אלכוהולית טעימה, נעימה, תוססת, שהתרחבה ממוזיאון ויסקי תת קרקעי למרפסת ברחבת הכניסה של רצף ברזי בירה, חדר עישון סיגרים מרופד בעור יוקרתי, בר ה-W במוזיקה עכשווית ולפעמים גם די ג׳י במסיבה במעמקי המתחם הטמפלרי הכי נמוך בתל אביב.

הלכתי עם רועי לחגוג שותפות פיננסית מוצלחת בת 14 שנה. הכסף של הנכדים שלי, היעוץ שלו. החלטנו למסד את היחסים ולצאת לדייט צהרים גברי. בגיל השלישי בפרלמנטים של כסופי השיער אנחנו כבר מתלוצצים. יש לנו תפקיד חשוב. אנחנו "מנהלי העיזבון". של הנכדים שלנו כמובן.

שנינו חובבי ויסקי אז קבענו בבר וולטר, ברחבת הכניסה המזרחית לשרונה, מעל ל"מוזיאון הוויסקי" המוכר שפועל שם מ 2016 ופתח את בר הסיגרים הזה למי שסובל מקלאוסטרופוביה במרתף הוויסקי או למי שמוכן שיעשנו סיגר במרחב הבילוי שלו.

ספות וכורסאות מנהלים ברמת סלון בייתי מדופני עור. תפריט סיגרים מגוון מצינורות קובניים ועד לסיגרים מהעולם החדש במרכז אמריקה בסגנון יותר קליל וטעמים חדשים. למתחילים יש אפשרות לעשן סיגרלים קטנים בגודל ובמחיר.

לעשן סיגר זה לא זול. אתה משלם גם בבריאות וגם בארנק. מתחיל בששים שח לסיגר מניקרגואה ועד מעלה מחמש מאות שח לסיגר קובני יוקרתי.

ישבנו על הבר. בעיקר בגלל אנדרון, הברמן הצעיר שהתלהב לעזור לנו למצוא את הוויסקי המתאים לאירוע ולשעה. ברמן ג׳ינג׳י נמרץ שסיים לפני כשנה קורס ברמנים ויודע לדקלם את מאפייני עשרות הבקבוקים השונים על הבר. גם אם חו"ח לא נמצא הבקבוק על הבר - תמיד יוכל לרדת למוזיאון הוויסקי קומה אחת ולבחור עבורנו בקבוק מתוך אלף סוגי הוויסקי השמורים שם. לא ספרתי בעצמי, אבל הכמות שם ענקית. מאומה בהקמה ששותה בעיקר ברנדי מדיצינל, קוניאק 777, גו'ני ווקר או בלאק אנד ווייט, הפכנו לאניני וויסקי עולמיים. אגב, מסתבר כי הכשרה כברמן אינה כרוכה בלימוד אקדמאי רב שנים. קורס של כחמישה שבועות, שלושת אלפים שקלים, ואתם ברמנים מוסמכים לצאת לדרך.כלומר, לטעום על חשבון הבית ולהנות כל ערב ממה שאני משלם עליו ממיטב כספי...

כשני ספורטאי כורסה מצטיינים, הזמנו פלטת בשר מעושן ופטה כבד, עם לחם מאוד טעים כאפשרות לחטא דיאטטי בלתי נסלח באירוע. הצ'ייסר הראשון היה מסוג אברלור, וויסקי סקוטי בן 14 שנים, קל יחסית לשעת צהרים, 40% אלכוהול, מעט פירותי ונעים בגרון. אחריו נבחרו עוד שני צ'ייסרים שונים שלא הצליחו לשנות את דעתנו כי הוא הבחירה הנכונה. כן, אחרי הרבה סדנאות וערבי טעימות וויסקי, למדתי להפריח את המילים הנכונות כהערכה לתעשייה עולמית המתמחה בלהפוך בירה מזוקקת לדולרים רבים. חבל רק שזה לוקח הרבה שנים של התיישנות בחביות יין משומשות...

השילוב של בשר מיושן, וויסקי לא מעושן, ניחוח סיגרי אנשי העסקים הגבריים במעמקי הכורסאות והרבה דברי הסבר של אנדרון הבלתי נלאה במאמציו לבחור את הוויסקי המתאים לנסיבות.

בברים תל אביבים חובבי וויסקי לא יוצאים בזול. כוסית מתחילה ב-35 ש"ח לוויסקי מעורב (בלנדד) והשמים הם הגבול לוויסקי סינגל בן 18 שנים ומעלה. לא פשוט. צ'ייסר מקטין את המנה והמחיר. כך שאולי עדיף לקנות בקבוק איכותי בסביבות 300 ש"ח ולגמור אותוי עם חברים לאורך כל עונת הכדורגל, אם הפועל תל אביב תחזור למקומה הטבעי בצמרת הליגה העליונה...

אגב, לחנויות הגיעה לאחרונה הטמנוולין. וויסקי סקוטי איכותי ביותר, במגוון של 5 טעמים, במחיר של כמאה וחמישים ש"ח לבקבוק. מזקקת טמנוולין נמצאת על הנחל הנכון, עם הטעם הנכון, בסמוך למזקקות ענק במחירים הגיוניים. במקום להשקיע בפרסום ולגרוף רווחים רבים - הם מוכרים במחיר תחרותי בלי לרדת באיכות. זאת למדתי בסדנת טעימות במוזיאון הוויסקי. טועמים ומחכימים.

נחזור לוולטר. בר וויסקי מעל פני האדמה, עם מרפסת מאווררת למי שהעשן מפריע לו, ומקום מושלם לסגור עוד שנה מוצלחת לנכדים שלנו עם רועי. שלושה צ'ייסרים ודי. הכבד שלנו לא בנוי ליותר מזה. הגענו מפגישה על רכב דו-גלגלי בגלל מצוקת חניה באזור. כך שברור מה הכי חשוב - צריכים לשתות הרבה מים ופסק זמן בשיחה ארוכה עד שחוזרים למצב נהיגה מפוכחת. כלומר, עד שחוזרים למצב הרוח הישראלי הקודר - זה סימן שהשפעת הוויסקי פגה ואפשר לחזור הביתה. עד לעונג הבא.

כל האמור לעיל - בוודאי תקף ומבורך לגבי המין השני והיפה יותר...

חטופים בקנדהאר

 נטפליקס פרסמו לאחרונה סידרה בנושא חטופים ובני ערובה. טיסה 814 של חברת התעופה ההודית נחטפה על ידי חמישה טרוריסטים מקומיים בתמיכת אל קאידה בשנת 1999.

191 בני ערובה, כלואים במטוס שנחת באפגניסטן, מחכים לתוצאות המו"מ בין הממשלה ההודית לאנשי אוסמה בן לאדן.

דרמה הודית, באנגלית הודית, עלילה פוליטית מקומית של רוה"מ עם קואליציה רופסת, שמתקשה להחליט על שיחרור שלושה מנהיגי טרור מהכלא תמורת נוסעי המטוס. בסוף מוחלט כי מצוות שיחרור שבויים נעלה ביותר גם אצל ההינדים מכל חובה פוליטית.

הנוסעים שבו למשפחות. הטרוריסטים התחבקו עם בן לאדן. ובסיום הפרק האחרון בסידרה מסכמים בצער את מספר הקורבנות באירועי טרור שנרצחו בפיגועים שהונהגו על ידי אותם משוחררי העסקה.

25 שנים עברו. אותן דילמות. אז לקח להודים לסגור העסקה תוך שמונה ימים וזה נגמר עם בן ערובה אחד שנרצח ועוד 17 פצועים, ושלושה ארכי טרוריסטים משוחררים.

אצלנו זה מתעכב כבר כמעט שנה, עם אלפי הרוגים ולא רואים את הסוף.

הרי קרישנה.