הקרב על שחרור רמת אביב

הלילה לפני 107 שנים שוחררה רמת אביב. לוחמיו האמיצים של גנרל אלנבי הצליחו לחצות את הירקון ללא יריה אחת, בחסות מזג אוויר סוער, ועם כידונים בלבד הכריעו את התורכים המופתעים. בלילה ה-20 בדצמבר הכריז המצביא הגאה. קניון רמת אביב בידינו!

אחרי מאות שנות חסות עות'מנית על ארץ הקודש, חזרו גבעות שייח מוניס לשליטה אירופאית. משפך הירקון ועד לפתח תיקווה, חיל המשלוח המצרי שבראשם הפרשים הניו זילנדים האמיצים, הביס את הטורקים ופתח את הדרך לשובם של פליטי אחוזת בית שהוגלו מביתם (לקח להם לחזור יותר משנה של קרבות) - לתל אביב המתחדשת תחת דגל היוניון ג'ק.

בהליכות הבוקר שלי לאורך הטיילת התל אביבית אני חולף ברחבת שפך הירקון מול האנדרטה המזדקרת מול הגלים לזכר הגיבורים שלא ויתרו. בניסיון הסתערות שני על מעברות הירקון, חיילים בריטים חזרו ונלחמו בליל ה-20 בדצמבר בבוץ עמוק וחצו את הנהר. לא עזר לטורקים פיצוץ שני הגשרים על הירקון וסוללות התותחים שלהם. אלנבי הקים ואימן מולם מערך צליחה מתוחכם. נבנו רפסודות, התאמנו בתנועה בביצות יפו, ואפילו נאספו מהטמפלרים שגרו במושבה שרונה שטיחים אותם פרסו על הבוץ לבלוע את רעש צעדי חיילי הקומנדו בליל הפריצה.

היום באנדרטה שבתל כודאדי על שפך הירקון, בצמוד לבית הקפה המגדלור, מזדקר עמוד שיש לכבוד החטיבה ה-157. אחת משלוש אנדרטאות לצליחת מעברות הירקון בסוף שנת 1917. עמודי שיש מקוריים שנלקחו מאתר עתיקות מקומי על פי החלטת גנרל היל הבריטי.  הנצחת הקרב על עצמאות רמת אביב.

אגב, וועד תל אביב העביר על פי בקשת הבריטים החלטה כי ה-21 בדצמבר יהיה יום זיכרון לזכר החיילים שנפלו בקרב. נקבע כי תלמידי תל אביב לא ילכו לבית הספר ויתכנסו סביב אנדרטת הצליחה בכיכר היל. זאב ז'בוטינסקי ניסח את את הטקסט העברי החקוק על האנדרטאות ונקבע כי הילדים יינטעו עצים בט"ו בשבט סביב לאנדרטאות. העמוד השלישי הוקם ברמת גן, בסמוך לרחוב אבא הילל ושופץ בשנת 98' אחרי מאה שנים של זקיפות.

107  שנים אחרי, אני אחרי שני קוקטיילים בבר המגדלור,  מול השקיעה הרומנטית, מחובק עם עמוד שיש היסטורי, אני מנסה לדמיין את הקרב. חיילים בריטים משחררים את אדמות צפון תל אביב מעול הכיבוש העות'מני.
לפני למעלה משלושים שנה הגעתי לשכונת רמת אביב אחרי גלות מרצון בחבל מודיעין והקמת ישוב ציוני בשם מכבים.  בשכונה החדשה הבנתי כי העות'מנים לא לגמרי הובסו. לקהילת יהודי איסטנבול יש עד היום ייצוג משמעותי בשכונה. בבית הכנסת הספרדי, התפללו עד לאחרונה בנוסח הטורקי. ההשקעה הכי מקובלת בקהילה היהודית של איסטנבול הייתה רכישת דירות ברמת אביב והשכרתן עד שיחליטו על עליה לתל אביב. רופא המשפחה שלי בשכונה, ד"ר חגי, דובר טורקית מהבית. השכנים הצעירים שלי בבניין הם צאצאי משקיעי הנדל"ן של שנות השבעים בשכונה.

לגנרל אלנבי אצה הדרך לירושלים, כמשחרר הנוצרי של המקומות הקדושים. העות'מנים נוצחו ואנחנו התל אביבים נשארנו עם געגוע לשווארמה טורקית וזיכרונות מנופשוני ה"כל כלול" בחופי אנטליה. לשמחתי בשנים האחרונות פועל במרכז שוסטר -  מזנון השווארמה הטורקית "טומביק" הטעם כמעט כמו  בימי הסולטן באיסטנבול.

 

הקרב על שחרור רמת אביב

 

 

הלילה לפני 107 שנים שוחררה רמת אביב. לוחמיו האמיצים של גנרל אלנבי הצליחו לחצות את הירקון ללא יריה אחת, בחסות מזג אוויר סוער, ועם כידונים בלבד הכריעו את הטורקים המופתעים. בלילה ה-20 בדצמבר הכריז המצביא הגאה. קניון רמת אביב בידינו!

אחרי מאות שנות חסות עות'מנית על ארץ הקודש, חזרו גבעות שייח מוניס לשליטה אירופאית. משפך הירקון ועד לפתח תיקווה חיל המשלוח המצרי, שבראשם הפרשים הניו זילנדים האמיצים, הביס את הטורקים ופתח את הדרך לשובם של פליטי אחוזת בית שהוגלו מביתם (לקח להם לחזור יותר משנה של קרבות) - לתל אביב המתחדשת תחת דגל היוניון ג'ק.

בהליכות הבוקר שלי לאורך הטיילת התל אביבית אני חולף ברחבת שפך הירקון מול האנדרטה המזדקרת מול הגלים לזכר הגיבורים שלא ויתרו. בניסיון הסתערות שני על מעברות הירקון, חיילים בריטים חזרו ונלחמו בליל ה-20 בדצמבר בבוץ עמוק וחצו את הנהר. לא עזר לטורקים פיצוץ שני הגשרים על הירקון וסוללות התותחים שלהם. אלנבי הקים ואימן מולם מערך צליחה מתוחכם. נבנו רפסודות, התאמנו בתנועה בביצות יפו, ואפילו נאספו מהטמפלרים שגרו במושבה שרונה שטיחים אותם פרסו על הבוץ לבלוע את רעש צעדי חיילי הקומנדו בליל הפריצה.

היום באנדרטה שבתל כודאדי על שפך הירקון, בצמוד לבית הקפה המגדלור, מזדקר עמוד שיש לכבוד החטיבה ה-157. אחת משלוש  אנדרטאות לצליחת מעברות הירקון בסוף שנת 1917. עמודי שיש מקוריים שנלקחו מאתר עתיקות מקומי על פי החלטת גנרל היל הבריטי.  הנצחת הקרב על עצמאות רמת אביב.

אגב, וועד תל אביב העביר על פי בקשת הבריטים החלטה כי ה-21 בדצמבר יהיה יום זיכרון לזכר החיילים שנפלו בקרב. נקבע כי תלמידי תל אביב לא ילכו לבית הספר ויתכנסו סביב אנדרטת הצליחה בכיכר היל. זאב ז'בוטינסקי ניסח את את הטקסט העברי החקוק על האנדרטאות ונקבע כי הילדים יינטעו עצים בט"ו בשבט סביב לאנדרטאות. העמוד השלישי הוקם ברמת גן, בסמוך לרחוב אבא הילל ושופץ בשנת 98' אחרי מאה שנים של זקיפות.

107  שנים אחרי, אני אחרי שני קוקטיילים בבר המגדלור,  מול השקיעה הרומנטית, מחובק עם עמוד שיש היסטורי, אני מנסה לדמיין את הקרב. חיילים בריטים משחררים את אדמות צפון תל אביב מעול הכיבוש העות'מני.
לפני למעלה משלושים שנה הגעתי לשכונת רמת אביב אחרי גלות מרצון בחבל מודיעין והקמת ישוב ציוני בשם מכבים.  בשכונה החדשה הבנתי כי העות'מנים לא לגמרי הובסו. לקהילת יהודי איסטנבול יש עד היום ייצוג משמעותי בשכונה. בבית הכנסת הספרדי, התפללו עד לאחרונה בנוסח הטורקי. ההשקעה הכי מקובלת בקהילה היהודית של איסטנבול הייתה רכישת דירות ברמת אביב והשכרתן עד שיחליטו על עליה לתל אביב. רופא המשפחה שלי בשכונה, ד"ר חגי, דובר טורקית מהבית. השכנים הצעירים שלי בבניין הם צאצאי משקיעי הנדל"ן של שנות השבעים בשכונה.

לגנרל אלנבי אצה הדרך לירושלים, כמשחרר הנוצרי של המקומות הקדושים. העות'מנים נוצחו ואנחנו התל אביבים נשארנו עם געגוע לשווארמה טורקית וזיכרונות מנופשוני ה"כל כלול" בחופי אנטליה. לשמחתי בשנים האחרונות פועל במרכז שוסטר - מזנון השווארמה הטורקית "טומביק" הטעם כמעט כמו  בימי הסולטן באיסטנבול.

 

קיוסק גינת דובנוב

מכירים סוכריות מחליפות צבעים? חופן כדורי סוכר צבעוני שככל שמצצת אותם – השכבה החיצונית נמסה ונחשפה שכבת סוכר צבעונית חדשה, מתוקה יותר. כל סוכריה עלתה בקיוסק של גינת דובנוב בשנות השישים חצי גרוש. האגורה של ילדותנו היקרה. שושנה, בעלת הקיוסק העדיפה לתת לנו את העודף בסוכריות מחליפות צבעים. אצל שושנה למדתי את יסודות אמנות המכירות, ואז כנראה החלה בעיית רמת הסוכר הגבוהה בדם שלי.

בפינה הצפון מערבית של גינת דובנוב פינת רחוב מאנה, פעל קיוסק. שתייה קלה, עיתונים, ממתקים, וגם מכשיר טלפון בעל חוט  ארוך,  עם מונה פעימות לשיחות חשובות ויקרות,  בימים טרם המצאת הסלולר. בשנות ה-60 של המאה הקודמת הפעיל אותו משה ביחד עם אשתו שושנה ובהמשך ירש את המקום בנם נתן שלאורך שנים האפיר שיערו מאחורי הדלפק. כשעמדה שושנה מאחורי ברזי הסודה, בקושי ראו אותה מאחורי מדפי הממתקים. שושנה לא הייתה גבוהה, אפשר לומר גוצה - ונעזרה בשרפרף כדי לשרת את הלקוחות.

כילד סקרן אהבתי שם את ברז הסודה, הפלא הטכנולוגי שהרווה את צימאון צופי דיזנגוף אחרי הפעולות בימי שלישי במחנה מאיר הסמוך ולצעירי שיכוני קריית מאיר הצמודה לקיוסק. הסודה שהייתה זמינה בבתים בסיפונים כבדים שנרכשו במכולת דומב השכונתית למי שטרח והביא את הסיפון הקודם הריק. ימי סיפוני הסודה שהקדימו את המצאת הסיפולוקס...

את ימי ילדותי העברתי בגינת דובנוב. בילוי קבוצתי עם בני הכיתה במשחקי גולות צבעוניות, משחקי גוגואים עם גלעיני משמיש; וגם משחקים כמו "סוס ארוך", "דודס", "פינות" וגם "גומי יפני" עם הבנות. לא היו לנו אז משחקי מחשב או טלפונים ניידים, טלוויזיות היו באמת מוצר יוקרתי ולמרות שהשכונה נחשבה לבורגנית – לא לכולם הייתה אז טלוויזיה בבית. במקום זה ירדנו לגינה או למשחקי כדור על מדשאות הבתים המשותפים . משחקים בחלקת הדשא שלא היה עליה שלט "נא לא לדרוך על הדשא השבוע", בתקווה שפסק זמן שכזה יחייה את המדשאה המצהיבה והדשא שלנו יהיה ירוק יותר משל השכן. סביב הקיוסק השכונתי התכנסנו אחרי בית הספר, אחרי הפעולות בצופים, לפני המסיבות הסלוניות, ובדרך להצגה יומית בקולנוע גת הסמוך. קיוסק דובנוב, כמו קיוסק גרינשפן שהיה מול קולנוע פאר, או קיוסק פראנץ' שהיה לצד קולנוע ארמון דוד ועוד מוקדים קיוסקאים תל אביביים של שנות השישים שהיו מרכזי בילוי לכשעצמם, בימים בהם עוד יצאנו מהבית עם החבר'ה ולא הסתגרנו מול המסכים בבית.

מכיתה א' ועד לכיתה י"ב – תמיד נפגשנו בגינה, ובשלב מסוים היינו עוברים בקיוסק.  גזוז, קרטיב, חופן גרעינים שחורים עם או בלי מלח ושיא הפינוק הייתה נקניקיה בלחמנייה אותה הכינה שושנה בירכתי הקיוסק. בהזדמנות שכזאת כאשר הקיוסקאית לא ראתה, השובבים שביננו היו מטמינים בכיסם ממתק מהדוכן וכמובן שלא שילמו עבורו. הנועזים שלפו נקניקיה חמה ממתקן חימום הנקניקיות השקוף שקרץ לגנבים הקטנים ונגסו אותו בחיפזון תוך סיכון הלשון בכוויה.

בגיל 13 קיבלתי כמתנה מאבא אופניים. אופני ראלי המיובאות כמובן, ולא מסוג חרש אופן הישראלי.  אופניים של ילד שמנת משכונה בצפון תל אביב - כמו שאביו קנה לו פעם, כשהיה ילד ברחוב פאירברג בשנת 1940. אופניים שמיד עטפתי להם את השלדה בסרט ציפוי פלסטי צבעוני להגנה מפני רטיבות. אופניים עליהם רכבתי לצד החברים בשביל המעגלי הרחב של הגינה כמאה סיבובים כל פעם, כשבסוף הרגשתי כמנצח הטור דה -פראנס התל אביבי.

תפקידי כילד בביתנו בימי שישי בצהרים היה לרדת לקיוסק. ברשימת הקניות היה לקחת את שני העיתונים היומיים של סוף השבוע , שלוש חפיסות סיגריות אסקוט וחצי קילו גרעינים בלי מלח עבור אבא שלי . גבר רציני שעד צאת השבת  היה מחסל את כל הגרעינים, מסיים לקרוא את כל העיתונים וכמובן שומע ברדיו את התוכנית "שירים ושערים".

לימים נפטר משה ושושנה אשתו החליפה אותו כשנתן הבן מסייע ובהמשך החליף אותה אחרי מותה.

לאחרונה ראיתי כי שיפצו את הגינה שלימים התרחבה מזרחה והגיעה עד לפרויקט מגדלי גולדה, על שטח מחנה מאיר. במקום הקיוסק המוכר לי הוקם קיוסק מחודש, "הספסל". אצל שושנה לא היה ניתן להזמין מקיאטו כפול ארוך וסנדוויצ'ונים. ב"הספסל" תוכלו להתענג בקפה ומאפה במקום נשיקות מרנג צבעוניות של פעם, ופחיות שתייה במקום גזוז של סודה בשפע עם צבעי מאכל ממותקים. בספסל  לא מקבלים עודף בסוכריות ומשלמים בטאצ' באשראי. קיוסק תל אביבי לילדי דור ה-Z.

 

הלכו הגלגלים

 

מה טעם לחיים ללא כושר הניידות ומה אפשר כבר לעשות אם שוללים לך את רישיון הנהיגה-לבד מאשר לשבת בבית ולהישבע בכל היקר לך שלעולם, שאף פעם לא תעבור בצומת מרומזר כשיש ספק ובטח שלא בירוק מהבהב.

יותר לא תיתן לשוטרים את התענוג לרשום לך דו"ח, המפרט כי על־פי סעיף 22 לתקנות התעבורה, בצומת זו וזו, עברת באור אדום. מכה משמים שעונש משמעותי בצידה.

שלושה חודשי שלילה יכולים להיות גם פסק זמן מהתרוצצויות אורבניות ונהיגות מתישות, וויתור מראש על החיפוש הנואש אחר מקום חניה, הלחץ שלא לאחר לפגישות. מעכשיו כל הפגישות יטו להתקיים בקרבת מקום. במרחק כמה צעדים מהנהג השלול. לטובתך.

יש לך אליבי קבוע: "אשרי, שלול אני".

תשעים יום שאינך הנהג המשפחתי.

אין יותר, "אבא, תקפיץ אותי”.

שיקפצו בעצמם, אמר השלול; עד להודעה חדשה הנהג המשפחתי מקורקע.

מגיל 16 אתה נייד. בהתחלה אופנוע טריומף שהפחיד את האימהות והרטיט את ישבני הבנות, ג'יפ מ"פ צמוד, קונטסה מצ'וקמקת שבקושי הצלחת לקנות ממענק השחרור, ואחר־כך מחליפים מכונית כל שנתיים. שלילה זה לא נורא, מנחמים אותך. "יש אוטובוסים ממוזגים, מוניות, אשתך תוכל להקפיץ אותך למשרד."

חברים, די. שלילה זה נורא.

שלילה לשלושה חודשים זה כמו לקבל צו מילואים לשלושים וחמישה יום בקסבה של חברון. שלא יספרו לנו שאפשר להסתדר, לשכור נהג. או נהגת. אחת אחרי הצבא שחוסכת לקראת נסיעה לחו"ל. שתביא אתכם לפגישות, בלי בעיות חניה, מהמושב הממוזג ישר למשרד. "מותק, בואי לקחת אותי עוד שעה. בבקשה." ובסוף פגישה אתה פולט הערת אגב, "סליחה, הנהגת שלי ממתינה לי למטה". שים לב לתגובות. איזה ראש כחול שיש לאנשים. משהו. אבל תפסיקו את הפנטזיה עם הנהגת. לא הספיקה לכם השלילה, בא לכם גם תלונה על הטרדה?

מה יכול להיות יותר נורא מאשר לקבל שלילה?

לא מעטפה צהובה המכילה צו קריאה שלישי השנה או מעטפה בצבע צהוב בהיר משלטונות המס עם שומה על פי מיטב השפיטה.

דמיין רק שסיפרת בבית שאתה יוצא למילואים בעזה - וקיבלת חודשיים אחרי השחרור דו"ח על חציית צומת באור אדום, בשעה שתיים בלילה, בלב תל-אביב. בדיוק בתקופה שקפאת מקור על גג בית ערבי, אי שם במילואים עלאק.

"מאמי - זאת לא טעות? הרי אמרת שהרכב חנה באשקלון כל התקופה. לא?"

אם תרצה להתכחש לאשמה, התובע מוכן להציג לך את תמונת המצלמה האוטומטית בצומת. המכונית שכביכול חנתה בחניון עם שאר מכוניות מגויסי הגדוד, והצללית הנשית שנראית בתצלום רוכנת לכיוון הנהג. כנראה אתה.

זהו. עכשיו יש לך שלושה חודשים בסגר בייתי להתנצלות.

בוקר טוב איכילוב

 

שומר נפשו ירחק. בתי חולים הם רק לחולים. ולצוות כמובן.  חדר המיון הוא שער הכניסה לחוויה שלחלק המשתתפים היא גם סופנית. ביקור שרצוי לוותר עליו ככך הניתן. אלא אם לא. למשל אם האחות במוקד הטלפוני של קופת החולים שלכם מציעה כי תזדרזו לחדר מיון כי הסימפטומים שלכם לא משהו.

שניה. ספוילר הכרחי. אצלי הכול בסדר. אם תרצו, תמשיכו לקרוא אותי בעתיד בעוד הרבה טורים למרות האחות הפסימית.  רציתי רק לשתף אתכם כי כמו בתדריכי הבטיחות בצבא, "אם יש ספק – אז אין ספק". אם אתה נראה רע, מרגיש גרוע, ומעדיף לשמוע חוות דעת מקצועית במקום המבטים המודאגים בבית – אתה כנראה חולה מספיק ולא מקבלים מדליות על התאפקות והימנעות מטופשת מביקור בחדר מיון.

קורה. למרות כל איחולי הבריאות שקבלתי - הגוף שלי שידר געגוע לסטטוסקופ, ציפייה לפיג'מה של משרד הבריאות, חוות דעת רפואית מהירה ובעיקר רעב לארוחת בוקר גורמה על מגש פלסטי תכול עם תפריט איכילובי קונטיננטלי - גביע גיל, גבינה לבנה, מנת ריבה, ביצה קשה ושתי פרוסות לחם. מקיאטו כפול ארוך ורותח לא בתפריט השבוע.

כל האירוע הרפואי הפרטי שלי התעורר באשמורת השלישית. בפאתי ליל שימורים בואך בוקר עמוס מטלות. ברגע שקבלתי המלצה לבקר במיון - התבטלו כל המטלות ועמדה רק התלבטות אחת. מתי הכי פחות צפוף יהיה שם.

מניסיוני בעבר, מהדיווחים במהדורות החדשות על הזקנה במסדרון, וגם מהרבה פרקים בסדרת הטלוויזיה ER על הצפיפות בחדרי המיון תמיד יש לי חשש קבוע מתור ארוך בכניסה ועומס על הצוות הרפואי.

מן הידועות הוא כי אין שעה טובה להגיע לשם. הימרתי על שבע וחצי בבוקר. שעה יפה. משמרת אחיות רעננה. החולים הקבועים עדיין לא הגיעו לשם. הכבישים עוד לא עמוסים. ד"ר פאדי ער כבר 24 שעות רצוף וישמח להפטר ממני בזריזות, חי או מת. לי עדיף חי אבל אני רק חלק ממערכת הבריאות...

נשבע לכם. לא עמדתי דקה אחת בתור למיון. המיטה, אחת מני רבות,  רק חיכתה לעוד לקוח חולני. כמוני.

 האחות מיד באה. ד"ר פאדי הגיע דקה אחריה. כמה חיוכים מנומסים, ומיד ניגש לעניינים.

 עשו מה שעשו והשאירו אותי עם האוזניות והמוזיקה שלי לנמנם מאחורי הווילון, תוהה על מה כל התלונות של לחץ בחדרי המיון.  את ההצעה לכוס תה עם ארוחת בוקר קיבלתי תוך עשרים דקות במיון. יותר מהר מאשר בקפה השכונתי שלנו.

מאחורי המחיצה בתא הסמוך שלידי גנחה קשישה מכאבים או אולי משעמום וצורך בתשומת לב. שם קיבלתי פרופורציה מיידית על מצבי המינורי. אותה פינו לחדר הטראומה ואני מקווה כי היא בטוב.

בפעם האחרונה שהתלבטתי אם לקפוץ לחדר מיון הייתה בערב יום כיפור לפני חמש שנים.  שעתיים שכנעתי את עצמי כי הכאב בחזה נובע מארוחה מפסקת מוגזמת, וגלי החום הם חלק מריטואל הצום. וגם כשהחלטנו לקפוץ למיון לפנות בוקר – היה זה ברכב שלנו ולא באמבולנס. טעות של טירון רפואי או גאווה מיותרת של קצין עם אופי פולני.  "אותי השכנים לא יראו יוצא מהבית על אלונקה"...

אז נשארתי באיכילוב לשבוע וקיבלתי מהם במתנה שני סטנטים בלב.  אגב, גם אז המיון היה נטוש וגם את הרופא המצנתר הזעיקו מהבית במיוחד עבורי. בסיבוב הזה קיבלתי רק ארוחת בוקר ואיחולי בריאות כי לדעתם אני בריא. עד לפעם הבאה.

"החגב המסטול" - פרלמנט תעופתי בן 25 שנה

 

אף פעם לא רציתי להיות טייס. גם בקורס טייס, באזורי התרגול בתא מטוס הפוגה מגיסטר, בין הלופ לבארל רול, חיכיתי לנחיתה. למזלי המדריכים שלי עזרו לי להחליט והצילו את חיי אחרי שנה. הודחתי. לא הצטערתי לרגע. גם בהמשך כשהציעו  מהעבודה לעבור קורס טייס פרטי - לא רצתי לראש התור. לימים הבנתי שאני מעדיף את מחלקת העסקים במטוס ולא לשבת על ההגאים. אבל הסיפור היום אינו על טייסים ועסקים.

תשאלו כל טייס אזרחי ישראלי מה זה "חגב"? תראו חיוך. זהו אות הקריאה של יחידת הבקרה המרחבית המבקרת את כל המטוסים הקלים הטסים בחלק הדרומי של ישראל. כל טייס חייב להיות בקשר עם הבקר על תדר המוכר לכל. על תדר "חגב" מדברים כל הטייסים שבאוויר עם הבקרה הדרומית. עליו מתאמים את הטיסות שלהם האחד עם השני, עם אירועים אוויריים אחרים הנוגעים לחיל האוויר או למשתמשים נוספים במרחב האווירי. זה חשוב ובזכות זה יודעת מערכת ההגנה האווירית בכל רגע נתון מי מהדי המכ"ם בשמים מזוהה או כלי טייס עוין שמחייב תגובה מיידית.

על ערוץ "חגב" כולם מדברים מהר, ברור, ענייני, החליטי, ובנימוס. אולי יהיה להם מזל והבקר יוכל לקצר להם את הטיסה או לאפשר להם יעף בגובה נמוך חריג מעל לביתם במושב, או כל אישור בקשה חריגה שדווקא היום בא להם לבקש.

בעברי הצבאי מלפני חמישים שנה - אני "חגב". מהימים בהם המערכות לשליטה ובקרה היו ידניות, המסכים היו עגולים ומבוססים על טכנולוגיה מימי מלחמת העולם השנייה. בטרם הוכנסו מסכי המחשב, התקשורת האופטית, החיבורים הלווייניים, הניווט התבסס אז על כוכבים ולא על GPS   - והטייסים ידעו כי עם "חגב" טוב על הערוץ הם גם יחזרו הבית בבטחה בסוף המשימה.

בסוף שנות השמונים, אחרי השחרור משרות צבאי פעיל, התכנסנו מספר חגבים לכוס בירה וצ'יזבטים ב"פאב של עמירם" בקצה דיזנגוף. בתל אביב ייסדתי את פורום "החגב המסטול". פרלמנט חודשי של אקס-חגבים, בוגרי שרות צבאי משמעותי על פסגת הר אריכא מעל לבה"ד 1 במצפה רמון. אנשי יב"א 509 בשמה הצבאי. קציני בקרה לשעבר. אנשים איכותיים, שנפגשים עד היום בכל יום רביעי האחרון של החודש, למפגש חגבים חברתי.  פרלמנט גברי, מינגלינג עסקי כי רובנו נשארנו בתחומי התעופה, ונוסטלגיה משותפת על החיילת היפה שהכרנו ביחידה ושברה לנו את הלב.

למעלה מעשרים וחמש שנים, פעם בחודש, מתכנסים. שבי שיער, בני ששים פלוס, שבעיקר חולקים חוויות מגיל עשרים ביחד ביחידות הבקרה. חמושים במדי דקרון ובעפרון שעווה צבעוני איתו סימנו את המטוסים ע"ג לוחות פלסטיק במקום החוזי הדיגיטאלי הממוחשב היום.  בימים בהם נשים כמעט ולא עבדו במקצוע הזה. כמו אצל הטובים לטייס בעידן השוביניזם של החייל,  ולהבדיל מהייצוג המרשים כיום של בקריות טיסה כיום ביב"אות האחראיות על יירוט הכטב"מים מחד, ושליטה על תקיפות בשמי טהרן בקצה השני.

למפגשים לפעמים מגיעות גם נשות החגבים, בעצמן חיילות ביחידת הבקרה שם הכירו את החגב הפרטי שלהן, ואת חבריו ביחידה. כמוני. הן בוודאי אינן משתעממות, מכירות את הנפשות הפועלות בסיפורים ובהחלט גם תורמות לשיחה הנוסטלגית של היושבים מסביב לשולחן הגדול.

למפגשי חגב החודשיים מגיעים בדרך כלל בין עשרים לשלושים חגבים. שולחן גדול שבעלי מסעדה מתקשים להתמודד עם אתגר שכזה. בשנים הראשונות אצל "עמירם" ו"אלימלך" הצלחנו להצטופף, אך ככל שגדל הפורום עברנו לרחוב הברזל, לשבת בבר הספורט "אוונגרד". שם אירחו אותנו בכיף, פתחו שם מסכי TV גדולים בימי רביעי עם כדורגל אירופאי, ודישדשנו בערמות קליפות בוטנים על הריצפה כמנהג המקום.

פרלמנט גברי, מינגלינג עסקי כי רובנו עסקנו בתחומי התעופה, ונוסטלגיה על החיילת היפה שהכרנו ביחידה ושברה לנו את הלב. עבדכם הנאמן, בכדי ליעל את המפגשים, נהג להזמין עבור כולם מנות נשנושים משותפות. המלצרים ידעו כי בנושא אוכל - רק אני מזמין, ולא משנה מה האחרים יבקשו. שתיה - כל אחד הזמין את הבירה לטעמו. ורק לחיים הצמחוני הייתי צריך לדאוג לפשטידת ירקות אישית. בסוף הערב, בשלב התשלום - חילקנו באופן שווה את סך החשבון בין כולם. אחים לנשק, או לא?
בתל אביב קשה לנו בשנים האחרונות למצוא תחליף למוסד "אוונגרד" שנסגר. בר עם שולחן גדול לחבורת גברים עם המון נוסטלגיה אבל עם שלפוחית רגיזה; עם הרבה סיפורים אבל עם שמיעה לקויה; עם הרבה בדיחות מביכות עם המלצריות שבגיל של הנכדות שלהם; שלא רוצים  להסתגר ב"חדר פרטי" בערב בו הם יוצאים לבלות עם החבר'ה; חניון זמין וללא פקקי תנועה. להוביל את הפרלמנט החגבי הזה מתחיל להיות מאתגר כל חודש מחדש – אבל מצד שני, לשוב ולפגוש את החברים מהר אריכא כל חודש מחדש, זה ממסטל בכיף מהתרפקות על הזיכרונות מהימים בהם שירתנו במדי דקרון את השרות הכי קרבי שלנו בהגנת שמי המדינה.

השנה נפטר החגב הבכיר. בגיל 85 הלך לעולמו אל"מ במיל. שמעון לסר. המפקד של כולנו, שהיה ממייסדי מערך השליטה והבקרה בחיל האוויר הישראלי. האיש שישב לצידו של מפקד חיל האוויר בבור בקריה ולחש על אוזנו בקולו הרועם מה נכון לעשות , איך להפיל עוד מיגים ובעיקר איך ממנפים את המטוסים המעטים שלנו לחייל האוויר הכי חזק במזרח התיכון.
מפקד מסור, שרק טובת חיל האוויר עמדה לנגד עיניו. האיש שמעולם לא הצדעתי לו, כי ראיתי בו דמות אבהית והוא התייחס לכל הקצינים שלו כאילו כולם היו בניו.

25 שנים היינו נפגשים בפורום החגבים. שותים, צוחקים, מתגעגעים לשקיעות הנפלאות על שפת מכתש רמון, ונזכרים בלילות הארוכים בהם ישבנו ביחד ביחידה מול מסכי המכ"ם. צעירים ונחושים. אותנו לא יתפסו בלתי מוכנים. תנצב"ה.

 

 

THE END

 

לאחרונה הלכנו ל"טיפול זוגי". הסרט הספרדי כמובן. אצלנו בבית הכול בסדר. רק צפיה משותפת בסרט כטיפול תחזוקתי לזוגיות. אתם יודעים. עם פופקורן ושתיה, עם חניה בקניון על חשבון הקולנוע, ועם סוף טוב.

שבע בערב. קבלנו הקרנה פרטית. אולם של כעשר שורות, ורק אנחנו הגענו. ככל שמסכי הקולנוע גדלים - מספר הצופים פוחת.

כתשעים בתי קולנוע היו ונסגרו בתל אביב. כיום פועלים בעיר שלושה מולטי-אולמות בלבד, וגם שם אין עודף ביקוש ואין תורים ארוכים מול הקופות. לב דיזנגוף, רב חן בכיכר דיזינגוף, הסינמטק הצמוד לתיכון שלי, ומנדרין שעבר שיפוץ לאחרונה ונפתח מחדש. זהו. THE END .

בשלהי שנות הששים, עם שטר של חצי לירה שקבלתי כדמי כיס שבועיים לפני המצאת כרטיס האשראי לילדים בני 12, יכולתי לשלם בקולנוע להצגה יומית 35 אגורות לכרטיס בקולנוע גת ועם העודף להתפנק במנת פלאפל וכוס גזוז במזנון קומזיץ שבפינת פרישמן ואבן גבירול, בשכונת נעורי.

ששים שנה אחר כך - אופיר בגרוזנברג הפך לנדל"ן, אלנבי אירח מסיבות קרחאנה, מוגרבי וסטודיו עלו בלהבות והיו לחניון וקולנוע זמיר הקטן והארוטי יהיה מלון בוטיק אקסלוסיבי בקרוב; ארמון דוד הפך מהיום להיום לאולפני פראג,   פאר למכון כושר ובפריז כבר לא נראה את מופע האימה של רוקי. קולנוע גת בו ראיתי בסרט לראשונה צילום מלא של לידת תינוק כשהייתי בן 10 ויצאתי משם בהלם, היה ל"סופר פארם  ; גלובוס בעזריאלי היה לעוד שטחים מסחריים לחיילי הקריה הסמוכה, הסינרמה נהרסה לטובת שלושה רבי קומות בני 40 קומות, אך בינתיים זה חניון. במקור חשבו לבנות שם זירטרון לקרקסים במקום המגרש ברמת גן - אבל במקום אריות, ליצנים ופילים חווינו שם את פלאי הסינרמה על שלושת המקרנים וחוויית ה-360 מעלות. בקולנוע לימור במרכז הלונדון מיניסטור פרצה שריפה והאולם לא שוקם, וקולנוע צפון שהונצח בסרט תיעודי על הרצח של המהנדס פיאטלי בעת שוד הקופה בשנת 57' הוא עוד בניין מגורים. 

זאת רשימה חלקית בלבד. את רובם לא הכרתי. ביפו היו הרבה בתי קולנוע – וכיום יש שם רק את יפו סינימה, בית קפה אחד שמפנק את אורחיו בהקרנות סרטי איכות.  

כשאני עובר על רשימת בתי הקולנוע התל אביביים של שנות השבעים, עובר בי געגוע. לסרטים בהם היו ניצבים ולא AI, מסך ירוק עדין לא הומצא, השחקנים התאפרו במשחות איפור ולא באפקטים ממוחשבים והתסריטים היו באורך 90 דקות והגיבורים חיו בסוף באושר ובעושר. גם אם קראו להם בוני וקלייד.

ערגה לנעורים, לנשיקות חשוכות עם טל היפה, חברתי בימי התיכון; לתרבות ההצגות היומיות בארבע; לסרטים שהוגבלו למבוגרים בלבד והחשש שהסדרן לא יכניס אותנו כי היינו צעירים; חסר לי מוכר הגרעינים השחורים בקולנוע חן שבתוך נייר עיתון מכר חופן גרעינים ואת הקליפות לבושתי נהגנו להשליך על הרצפה; לעידן טרם טלוויזיה מסחרית כשסרטי הפרסומת היו חדשים לנו והיוו חלק מהבילוי; לשקופיות הפרסום בהפסקה של מי שלא יכול היה להרשות לעצמו לשלם על הפקת סרטון, רצף השקפים שבתחילתו אמר הקריין : "הפרסום על מסך הכסף עולה כסף אך שווה זהב" של פרסום יאה נאה. משפט שבצורה שטותית נצרב אצלי בזיכרון עד היום.

זה לא שהיום מפיקים פחות סרטים, אנחנו בהחלט רואים הרבה סרטים - רק שזה בסלון, במסך הפרטי, בנייד, בנסיעות לחו"ל במלון כשמפחיד לצאת ממנו, על ההליכון בחדר הכושר ובאוטובוס בדרך לעבודה.

בתי הקולנוע נטולי החניונים, הישיבה הצפופה מדי, המודעות למרחב אישי בעידן הקורונה וגם ההפנמה כי הפופקורן אינו תומך בגזרתנו החטובה, כל זה הוריד את מספר הצופים והרווחיות להיות בעל בית קולנוע. האלטרנטיבה, למכור הנכס לטובת מלון או מגדל דירות, תסגור בקרוב את בתי הקולנוע הבודדים שנשארו לנו.

בתי הקולנוע ממשיכים להסגר לא רק בתל אביב. כנראה יש גבול בכמה אפשר  עוד לייקר את הפופקורן. הנכדים שלי  אולי יחוו את הנשיקה הראשונה לא באולם הקולנוע אלא בחדרם הפרטי עם מלכת הכיתה, מול מסך ה-TV שסבא קנה להם לבר המצווה.

 

האדריכל יואב מסר המתמחה בשימור תל אביב, תכנן לאחרונה את הסבת  מרחב קולנוע זמיר שבכיכר מוגרבי למלון בוטיק שבנייתו תחל בקרוב. בשיחתנו במסע בעקבות חללי בתי הקולנוע האבודים עלו מספר שאלות מעבר לנוסטלגיה האישית שלי.

לאן נעלמו החללים של בתי הקולנוע ?יזמי הנדל"ן בלעו אותם.

 לאן נעלמו היוצרים המקומיים ?  למרחבי ה-VOD והנטפליקס ולמועמדות לפרסי אופיר על סרטים ישראליים חדשים העולים רק בזכות נדיבות הקרנות הציבוריות ואופטימיות המשקיעים חובבי הקולנוע.

 לאן נעלם הקהל של אוהבי הקולנוע?   אכן השתנו הטעמים, ומטעמי נוחיות אנו מעדיפים את המסכים הפרטיים שלנו.

למה זה קרה? הטכנולוגיה. K4 אינטרנט מהיר,  מסכי TV ענקיים ואפילו שקיות הפופקורן המוכנות במיקרוגל בייתי עודדו את הנטייה שלנו להסתגר בבית מול המסכים במקום לשבת על כסאות מתקפלים באולם הקולנוע השכונתי.