עלאק גיל שלישי

 

במקום פסטיבל מנומנם –  צ'ייסר מול השקיעה עם צלילי טראנס מעכבי זיקנה

תסלחו לי שאני לא נכנס לאקסטזה משבוע הגמלאים התל אביבי שנערך השבוע. שבוע הגיל השלישי, הצדעה לישיש, פסטיבל הקשיש – איך שלא תקראו לזה, עדיין נשמע כמו עוד שבוע בהילוך איטי לאזרחים ותיקים שכבר לא ממש רצים, ושצעירים מנומסים קמים לכבודם בתחבורה הציבורית.

כמי שפרש לאחרונה למעמד הגמלאי, אני מוחה. תודה, אבל לא תודה. אנחנו אזרחים ותיקים, לא קשישים תשושים. אמנם אנחנו נוסעים חינם בתחבורה הציבורית, אבל מגיעים לאותם מקומות בילוי של בלייני העיר. אוזו בצהריים בשוק הכרמל, מרגריטה בשקיעה בחוף צ'ארלס קלור וצ'ייסר וויסקי על הבר במרמורק אחרי הצגה בהבימה – אלה התרופות שלנו "לצלוח את מבטי החמלה של הצעירים שבטוחים שאם יקדישו לנו שבוע בשנה, דיינו". אולי הם חושבים שאחרי שבוע פסטיבל, יוכלו ביתר השנה להשתמש בנו כגיבוי פיננסי, שמרטפים לנכדים ומארחים קבועים לארוחות משפחתיות בסופי שבוע.  סליחה. אנחנו עוד פה, 52 שבועות בשנה לעוד הרבה שנים.

תודה למארגנים על הפקת הענק, עם תזמורת סימפונט במופע מחווה ללאונרד כהן, "צלילי התקווה", מוזיקה יוונית, מופע מחווה לפול אנקה, ועוד מחווה מרגשת לחתני פרס ישראל בזמר העברי – דובי זלצר, יהורם גאון, אהוד מנור. מופעים עם ניחוח נפטלין, עם נגיעות של געגוע לשנות השבעים, כשעוד היינו באים להיכל התרבות עם ג'קטים מחויטים, ולא בכפכפים לפילהרמונית עם ג'ינס.

אז בשם קוראיי הוותיקים אני מניף את נס המחאה. אין מוזיקה לקשישים. אין ריקודים לוותיקים. די עם ההכללות. דובי זלצר כתב שירים ישראליים קצביים נהדרים. יהורם גאון, ממש לא נס ליחו וכיף לשמוע אותו בכל גיל. לעומת זאת,  ברשימות ההשמעה של בתי הסטודנטית אני מזהה את שירי שנות השישים. במוסיקה לגיל אין משמעות. במסיבות הטבע ובמועדוני הטראנס רואים לא מעט שיער שיבה, וגם בין נרצחי מסיבת הנובה לצערי הרב היו מספר בליינים ממש לא צעירים שכבר אינם רוקדים.

כיף שמזמינים אותנו לחגוג ולבלות, אבל בואו נרקוד ביחד. כולנו. אני שמח לראות שבחלק מהאירועים בעיר יש אפשרות לקבל הנחה על הכרטיסים לאזרחים ותיקים. לא רק בדיגיתל לתושבי תל אביב. כך אנחנו זוכים לרכוש כרטיסים מוזלים להרבה אירועים בעיר. אנחנו אולי ותיקים פה, אבל לא פראיירים. אין שום הצדקה לשלם על כרטיס להצגה מעל שמונים שקלים. חפשו את ההנחה לוותיקים – ותמצאו כרטיס מוזל משמעותית לבליינים ותיקים.

בין הפרישה לגמלאות לכניסה למחלקת התשושים יש למעלה מעשרים שנות פעילות לחגוג את החיים של כאן ועכשיו. מאחל לכולנו עוד הרבה שנים לקבל הנחת אזרח וותיק. חברים צעירים -  את כמות המסיבות שאנחנו כבא שכחנו, אתם עוד לא ביליתם. בואו נתחיל לחגוג ביחד.

תודה ליזמים על הפסטיבל לקשיש – אבל אנחנו מעדיפים לחגוג עם נפש צעירה בגוף עתיר ניסיון. גם לנו ריקוד סלאו של פול אנקה נשמע יותר ארכאי מנוסטלגי, אפילו אם שומעים אותו במכשיר הגברת שמיעה.

שובתים את הגלים

בגיל חמש, כל בוקר, ברבע לשש בבוקר, אבא שלי היה לוקח אותי עם חגורת מצופי קלקר לבנים ללמוד לשחות בבריכת גורדון.

מים קרים, שמים מעוננים, והרבה שחייני שחרית ממלמלים לנו ברכת בוקר טוב. אבא היה מ"הקבועים" של גורדון. חבר פרלמנט הבוקר. גבר שרירי, נטול שומנים, שעה חתירה כל בוקר עם בגד ים ספידו חתיכי. איש עסקים מנחלת בנימין, ששוחה רק בסגנון חתירה, עם כובע שחיה ואטמי אוזניים. מודל חיקוי מושלם, למי שבסוף שוחה בצהרים, בסגנון מעורב ובלתי מוגדר, שמברך הגומל על שלא טבעתי בסוף כל ביקור בבריכה. אולי בגלל זה בחרתי בבת זוג שחיינית, מצילה מוסמכת במלונות יוקרה, שעד היום נראית מצוין בבגד ים.

חופי תל אביב. מטקות, ארטיק "אני הולך!", חול ומדוזות. עכשיו גם שביתת מצילים.

שוב זה קורה. הקיץ מגיע, החום עולה, והמצילים – שובתים. כמו המורים, אלא שכשהמצילים תולים את בגד הים – כולנו בסכנת טביעה. כי מה יותר תל אביבי בעונת הרחצה, מאשר לגלות שחוף מציצים נטוש. חוף ירושלים למשתזפות בלבד. ובחוף גורדון רק הד ה"טינג טונג" נשמע ממטקות מסיבי פחמן חדשני המשכלל את התחביב האהוב עלי לעוד ענף אולימפי. חלום שאו טו טו גם זה יגיע לאולימפיאדה, ויאפשר לנו לזכות במדליית זהב נוספת בנוסף לענף הג'ודו.

העירייה, כהרגלה, הודיעה לתושבים בפורמט ידידותי: "שיבושים בתחנות ההצלה". שיבושים. לא שביתה, לא מחאה, לא 'אין מציל במגדל'. שיבוש, כמו שיבוש קל ברכבת, או נפילת מתח רגעית ב-Wi-Fi. , רק שכאן השיבוש עלול להסתיים בטביעה.

אבל עזבו – זו הרי לא הפעם הראשונה. אנחנו כבר דור שלישי לגלי שביתות החופים. היו שביתות במפגן גופיות בשנות השבעים, שביתות עם קרם שיזוף בשנות התשעים, ועכשיו – שביתות עם אפליקציית 'חוף בטוח' שאין בה מציל, רק דיווחים על מזג אוויר וצריבה של מדוזות.

והאמת? לא הרבה השתנה. אני זוכר את החופים של תל אביב עוד לפני שבנו את שוברי הגלים. כשהגלים הגיעו עד הטיילת, והחול היה בלי סימונים, בלי גדרות, בלי חוקים. היינו יורדים עם מגבת, שמן שיזוף (ולא קרם הגנה!) ומנגבים את הרגליים מפיסות זפת שהיה נפלט מאוניות בלב יום - במתקן מדיף ריח נפט שהוצב ביציאה מהחוף עלך ידי העירייה..

כתיכוניסט בעירוני א', הרבה לפני שהיה לבית ספר לאמנות, ימי חמישי היו קודש להברזה אל חוף מציצים. בימים שאורי זוהר ואריק איינשטיין הסתובבו שם כמו מלכים בלי כתר, מצלמים את 'מציצים' ו'המציל', עם כל החבר'ה משבלול. בפינה, תמיד חיכה לנו הקיוסק של שמחה עם קרטיב לימון בעשר אגורות. ובלב כל זה גם אלטמן הקטן, שנולד בדיוק בשישי לשישי (כמוני לגמרי), ומלתחות החוף עם המציצים הקבועים.

למרות השנים, התחביב האהוב עליי נשאר זהה: משחק מטקות על החול. בימים טובים – כשכתף שמאל לא זועקת ובן הדוד שלי מצליח לגרור אותי מהמקלדת – אני עוד עושה סיבוב בחוף הצוק, מחזיק רקטה ביד, כדור פינג-פונג שחוק קפיצי עם שתי נקודות צהובות, ומרגיש בן עשרים וחצי.

המצילים, מה לעשות, צודקים. אם יש מישהו שראוי לתוספת שכר, אלו האנשים שמצילים חיים בזמן שאנחנו מתענגים מקרטיב על מזרן ים. הם הגיבורים השקטים של החוף. רק חבל שצריך שביתה כדי שישמעו אותם, או חס וחלילה אסון טביעה –כדי שנבין כמה הם חסרים. אגב, כמו בחוק הגיוס - השביתה הזאת לא תחול על החוף לדתיים. למה למצילים לריב עם בעלי המאה, או בעלי המיליארדים?

לפני שאתם נכנסים למים – תעיפו מבט למגדל המציל. אם אין שם אף אחד, אולי זה לא הזמן. אולי פשוט תורידו נעליים, תתיישבו מתחת לשמשיה, ותהנו מריח החופש והגלים, כי זה ממש לא מובן מאליו. ככה, כמו פעם, לפני שהתעוררנו למזרח תיכון חדש עם מציל-על.

והכי חשוב - אל תשכחו למרוח קרם הגנה!

מגמה ראלית, עירוני א', מחזור 71' בחוף מציצים. רגע לפני הבגרויות, לפני הגיוס, לפני שאיבדנו את התמימות. 

חתונמי - העונה הנוכחית בחיים עצמם

חתונמי עונה 7 התרסקה. רשמית. ובסוף השבוע הקרוב תתחיל שוב עונת החתונות של החיים עצמם. אני נכנס לכוננות. עד איפה יגררו אותי הפעם? לחגוג בטבע עם זוג צעירים חייכנים שרוצים “חתונה אחרת”. בלי אולם, בלי רב, בלי גלוטן — אבל עם הרבה אופטימיות, אהבה וקייטרינג חברתי, ידידותי לאוזון.

בלב אני מתגעגע לבית המהנדס, לאולמי דליה, לבית סוקולוב. חתונות של פעם. עניבה לצוואר, סיפולוקס כמתנה, ואולי גם בקבוקון שיבאס ריגל מהשכנים העשירים. בורקס, רבע עוף וליקר בננות — כך חגגו בעיר הזו בשנות השמונים. לא היו שם עציצים ממותגים או פוטו־בוטים, רק חופה, חיבוק, והורים עם דמעות בעיניים.

היום? נסו למצוא אולם סביר בתל אביב. אם אתם לא בעניין של חתונה בגג משרדים עם נוף למזגנים או באולם מרווח באבו דאבי — תתכוננו למחירים של קילו ענבים בעונה מוקדמת. בגלל מחירי הקרקע, האירועים זולגים לפרדסים שבין גדרה לחדרה. לאולמות עם רישיון זמני, שמקווים שמישהו מהרשויות יתעלף מהחצילים בטחינה ויאשר סופית.

לאחרונה הוזמנו לאירוע בלב הטבע, בתוך מטע פקאנים ליד כביש 6. הווייז לא בדיוק שיתף פעולה, חצי מהאורחים נתקעו מול שער ברזל נעול. השאר מצאו את עצמם מחנים בין עץ לזחל טרקטור. סבתא חיה הגיעה עם כיסא גלגלים ממונע, מטפלת אישית וסבלנות של גיבורת ישראל.

הזוג הצעיר אולי רצה להקל על ההורים, אבל מה שלא סיפרו להם זה שחתונה בטבע עולה פי שניים. כל כבל, שקע, רמקול ועציץ — במחיר משאית. בסוף היה גורמה, די.ג’יי קצבי, ו־40 מעלות בצל. אבל אני שואל: באמת צריך את כל זה?

בדרך חזרה, כשהתברברתי בין שדות השרון, הבנתי משהו פשוט: חתונה זה לא חובה. אפשר לשלוח זר, לצלצל, לברך. לא חייבים לחצות את הארץ בשביל רבע עוף מודרני ושתייה קלה עם טוויסט של ערק ונענע.

כלה וחתן נוסח 1952 בתל אביב של שנות הצנע והרומנטיקה. אולי בתקופה של בן גוריון לא היו מספיק ביצים למזנון לאורחים, אבל אז היה לנו רוה"מ "עם ביצים" ורעיה שהצטיינה בעיקר בהכנת ארוחת הבוקר לדויד היקר. אגב, המצולמים בתמונה ( הורי היקרים) כבר לא איתנו.

סודוקו בכחול-לבן: אתגר תל אביבי לנהגים

 

תל אביב, עיר ללא הפסקה - וגם, מסתבר, עיר ללא חניה. עבור מי שמנסה להגיע לעבודה עם רכב פרטי, הכניסה לעיר מרגישה כמו כניסה למשולש ברמודה של אספלט. נהגים מגיעים לכאן במצב של מצוקה קיומית ומבוכה קלה, תוהים אם הרכב שלהם ישרדו עוד יום במבוך TLV.

בניסיון נואש להתמודד עם כאוס החניה המקומי, החליטו בעירייה לשחק איתנו קצת. הזיזו לנו את הגבינה, או יותר נכון, את סימוני החניה. בהתחלה קיבלנו שעתיים חניה חינם - מחווה נדיבה כמו למצוא שקל על ריצפת המרכול - אבל אז הגיעה מכת המחץ: האחריות להבין את חוקי החניה הועברה אלינו, האזרחים הקטנים. וזה קורה בדיוק ברגע בו, בנס גלוי, מצאנו פיסת אספלט שאינה תחנת אוטובוס, אינה צבועה באדום-לבן מאיים, ואינה משמשת כפתח כניסה נסתר לחצר של מישהו..

על המדרכה מתנוסס בגאון תמרור "P" כחול, ועל הכביש עצמו מצוירים פסים כחול-לבן. יופי טופי. חניה מותרת, כמובן, בתשלום. אלא אם... וכאן מתחיל הסודוקו. שלל חריגים, הגבלות שעות משתנות כמו חלוקה אזורית , ימי חול, סופי שבוע, ערבי חג - בקיצור, פאזל סיני למתקדמים בחנייה.

אז הנה אני עומד, תוהה אם עלי לשלם את מיטב כספי עבור הזכות לחנות בכחול-לבן הזה, וזאת על פי הסודוקו של שלטי החניה הצמודים זה לזה כמו משפחה מרובת ילדים בצילום חג. חמודים, עם הרבה רצון טוב, אבל לא מובנים בעליל.

חברים יקרים, אני לא טמבל! יש לי חמש יחידות במתמטיקה, תואר במנהל עסקים, ואפילו עוד כמה תארים שאמורים להעיד על יכולת קוגניטיבית סבירה. אם אני לא מבין שלט חניה תל אביבי, תאמינו לי, הבעיה היא לא אצלי.

גם הבחור הנחמד שענה לי במוקד 106 של העירייה הודה, בקול עייף משהו, שהשלט אכן "קצת" מטעה. לדבריו, על פי איזושהי לוגיקה נסתרת, גם אם אין לי תו חניה אזורי, בשעות היום החניה אמורה להיות חינמית. לכאורה. זה כמו לומר שהמים רטובים - רק שפה צריך דוקטורט כדי להבין את זה.

כדי להיות בטוח, אחרי השיחה מאירת העיניים עם המוקד העירוני, פניתי לידידי הטוב ביותר בימים אלה - תוכנת ג'מיני AI. בהתחלה, כצפוי, הוא גמגם קצת וטעה בניתוח השלט. אבל אני לא ויתרתי. שאלתי שוב: מה דינו של נהג חסר תו חניה בכלל המגיע ביום שני בשעה עשר בבוקר לחניה כחול-לבן? ותשובתו המפתיעה (לאחר תיקון מביך) הייתה:

"אתה צודק לחלוטין! עשיתי טעות בפענוח הקודם... המסקנה המתבקשת היא שאם אין לך תו חניה אזורי 12 ואתה חונה ביום שני בין השעה 08:00 בבוקר לשעה 17:00 אחר הצהריים, החניה אמורה להיות חופשית. אני מצטער על הטעות הקודמת. תודה על התיקון!"

ג'מיני יקירי, אכן, סודוקו תל אביבי קשה לפיצוח גם למוח מלאכותי שאינו מקומי. עבורנו, תושבי העיר, כל נסיעה היא מסע הישרדותי. פיזי ומנטלי. ובמיוחד כשמימד החניה המאיים נכנס לתמונה.

ההמלצה הצנועה שלי? אם אתם לא חובבי ריגושים חזקים ומחפשים ערב שקט ונטול מפגשים עם פקחי חניה נלהבים, פשוט כנסו לחניון הקרוב. נכון, זה עולה כמו שתי כוסות ויסקי איכותי, אבל לפחות המחיר ידוע מראש. וזה, חברים, בתל אביב, כבר נחשב במחוזותינו לנס קטן.

דרושים: מלצרים עם דופק

יש דברים שתל אביבים לומדים לחיות איתם: שכירות שעולה כמו משכנתה על קוטג' בפרובאנס שבצרפת, קורקינטים שעפים עליך באמצע מעבר חצייה, והעובדה שלא משנה מתי תיכנס למסעדה – יש מצב טוב שתשב שם עשרים דקות עם תפריט QR פתוח במסך הטלפון שלך ושפתיים חרבות, עד שמישהו יבוא ויאמר – "שלום, שמי יהב, ואני המלצר שלכם היום. תרצו לשמוע על המיוחדים שלנו הערב?".

לא מדובר כאן בעוד תלונה תל אביבית סטנדרטית. זו כבר תופעה: מחסור כרוני במלצרים. מסעדות משקיעות בעיצוב, בתפריטים, בשפים שעושים סיבוב באינסטגרם – ואז מגלות שאף אחד לא נשאר לקרב את הצלחות לשולחנות עם המפות הלבנות. לא כולם יודעים, אבל לפתוח מסעדה בתל אביב עולה לפחות חמישה מיליון שקלים. יש סיבה שסלט חסות עולה 80 ₪. טבחים לפעמים אפשר לייבא מחו"ל אם המסעדה אסייתית. מלצרים – זה מוצר נדיר, שלא מייבאים. עדיף שידברו עברית, ידעו בע"פ את התפריט, יוכלו להסביר לסועדים את ההתחכמויות בשמות שניתנו למנות, ויצליחו לשווק לסועדים את המנות שהחלטתם ל"מכור" היום לסועדים. לך תמצא כזה מלצר, ואם אפשר לבקש – גם בעל הופעה חיצונית מעוררת תאבון. קולינרי כמובן.

המחסור במלצרים - זה לא בגלל כסף. להפך – בימים אלה, מלצר ממוצע בתל אביב יכול להרוויח מאה שקל לשעה, נטו, מזומן ביד בסיום המשמרת, עם תנאים סוציאליים כחוק, ארוחה חמה, צ'ייסר אחרי העבודה והפסקת סיגריה אם הבוס במצב רוח טוב. פעם זו הייתה עבודה ששומרים למימון "טיול אחרי הצבא", היום זו משרת זהב. מתגמלת יותר מהייטק. אבל עדיין, קשה למצוא מי שירצה בה.

אז מה כן יש? דור של צעירים עם סטנדרטים חדשים. הם לא מחפשים עבודה, הם מחפשים משמעות. או לפחות מיזוג. ואם אפשר גם זמן לטיקטוק באמצע המשמרת, מה טוב. העבודה במסעדות, עם הקצב, הלחץ, והלקוחות שמתייעצים בטלפון עם סבתא לפני שמזמינים – פשוט לא עושה להם את זה.

בינתיים, סצנת המסעדות לא עוצרת. תל אביב הרי לא יודעת לשבת בשקט. מסעדות נסגרות ונפתחות מחדש עם יזמים אופטימיים חדשים עם כיסים מלאים - עד שהמסעדנים החדשים לפתע מבינים שהעסק לא כל כך פשוט. פיצריות, המבורגריות ושווארמיות נפתחות סביבנו ללא הכרה – אבל מסעדות עם מפות לבנות ומלצרים מקצועיים כמו פעם – יוק. כמו סטארט-אפים – כולם יפים, כולם חולמים, ורובם שורדים חצי שנה במקרה הטוב.

והמקומות שכן שורדים? ממציאים את עצמם מחדש: מסעדות שמגישות רק קערות (אין צלחות – מינימליזם!), מסעדות בלי תפריט (השף "זורם איתך"), תפריטי – Qקוד, ומקומות עם שירות עצמי שמתחפש ל"חוויה קולינרית אינטראקטיבית".

המצב הזה לא ייחודי לנו. גם בניו יורק, פריז וברלין מדווחים על מחסור במלצרים. רק ששם, בחלק מהמקומות, הפתרון היה לעבור כמעט לגמרי לשירות עצמי. יש קיוסקים דיגיטליים, הזמנות בטלפון, הרבה הזמנות במשלוחים והלקוחות מוזמנים גם לקחת בעצמם את הצלחת מהדלפק – כמו מקדונלד'ס, רק עם קוויאר. ואצלנו? אנחנו עדיין מנסים לשכנע את בן דוד של הבעלים שייכנס כמלצר למשמרת ערב.

בסופ"ש האחרון נכנסנו למסעדה שהייתה חצי ריקה. בקושי הסכימו שניכנס וגם זה בתנאי שנסיים בתוך כשעה וחצי. בהמשך הבנתי – מלצרית אחת חולה, מלצר שני במילואים ובעלת הבית על סף קריסה. אין להם מאגר מחליפים זמין והשולחנות יישארו נקיים למרות שהיו אחרינו הרבה זוגות שניסו להיכנס למסעדה ונדחו. מצטערים. "הגענו למקסימות תפוסה, עם שני המלצרים שכן הגיעו היום למשמרת...".

תל אביב מתה על מסעדות – אבל מסעדות צריכות אנשים. לא רק לקוחות עם פיד מעוצב, אלא גם כאלה שמוכנים לשטוף, להגיש, לחייך. וזה לא שדור ה-Z לא מסוגל – הם פשוט עוד לא השתכנעו. זה דור שמחפש משמעות, ובהמבורגר עם צ'יפס אין באמת הרבה משמעות, גם אם יש רוטב פטריות טימין על ההמבורגר.

אז אם אתה בן 21, פנוי בין שיעור בזום, סדנת יוגה על הטיילת או בדרך להפסקת אספרסו, וגם יודע לחייך כששואלים איפה הרוטב שביקשו לפני עשר דקות – אתה בדיוק מה שאנחנו צריכים. בוא. נלמד אותך להחזיק מגש, ואתה תלמד אותנו איך מתפעלים את האיפון החדש שקנינו.

כי אם לא – דור ה-Z פלוס, תתחילו להתרגל לשירות עצמי. כולל שטיפת כלים.

 

כביש המריבה המתוק



שחר, מורה דרך חובב, חבר יקר ובעל תוכניות סדורות להפליא, החליט שהאביב השנה יפגוש אותנו דווקא במרומי הגליל העליון. "שמונה ורבע בדיוק על השעון, חברים יקרים! מי שלא שם – נשאר מאחור!" הכריז בטון סמכותי, שלא הותיר מקום לערעור.

האפשרות להתעורר עם קרני השמש הראשונות לא קרצה לי במיוחד, ולמזלי, הצלחתי לשכנע את הצועדת לצידי שעדיף להקדים וללון כמה שיותר קרוב לפסגת הר מירון. בית ג'ן נשמע כמו יעד מבטיח.

ואכן, מצאנו את עצמנו מתארחים בבית ג'ן הקסומה, אצל מנדו האדיב. האיש הוא שילוב מרתק של שוטר, סוהר, קצין מג"ב בכיר בדימוס, ומעל הכול – מארח לבבי בעל חיוך רחב ולבבי. הוא מקבל את אוהבי הנוף והטבע בזרועות פתוחות, ומאפשר להם לגעת בנוף הגלילי המרהיב, הסמוך לנחלת אבותיו. משפחתו היא משתי המשפחות הראשונות שהקימו את בית ג'ן, משפחה של אנשי אדמה ולוחמים שהפכו את האחוזה לפנינה של צימרים דרוזיים אותנטיים. הצימרים מרווחים, נקיים, חמימים, נעימים ומעוצבים בסגנון מקומי; האוויר ספוג בניחוחות משכרים של מעדני העדה ומטעמים אחרים מעשה ידי בנות המשפחה, שתמיד שמחות להושיט עזרה באירוח.

ערפילי בוקר ממרפסת הצימר בבית ג'ן - צילומים דליה אבידר

אבל ישנו פרט אחד שהופך את השלווה הגלילית הזו למעט מורכבת. בית ג'ן בנויה על שטח של שמורת טבע, עובדה שהופכת כל ניסיון בנייה חדשה, לסאגה ביורוקרטית מייגעת. פקחי בנייה, "חוק קמיניץ" הנורא, וקנסות מרחפים מעל ראשיהם של צעירים בני המקום, חיילים משוחררים שכל חטאם הוא הרצון להקים לעצמם בית על אדמת משפחתם. מצב אבסורדי ולא הוגן, שקשה למצוא לו פתרון במסגרת החוקים הקיימים.

גם חווית הנהיגה בכבישים הצרים והמפותלים של בית ג'ן היא אתגר לא פשוט. הכול צר, מתפתל ודורש שורה של תמרונים יצירתיים כדי להימנע ממפגש לא נעים עם מראות הצד של הרכבים החולפים ממול.

ובתוך השילוב הייחודי הזה של נוף עוצר נשימה ואתגרים לוגיסטיים, בין הטיול בשביל הפסגה של הר מירון לבין ארוחת הממולאים הדרוזים, גיליתי את הכביש היפה ביותר בגליל העליון. מרחב סודי, רבע שעה של נסיעה קסומה בלב שמורת טבע ירוקה ושלווה, כמעט ללא תיירים, בלי פינות מנגל רועשות ובלי ספסלי קק"ל סטנדרטיים. רק טבע גלילי בשיא תפארתו.

בשביל המטפס אל פסגת מרון - צילומים דליה אבידר

הגישה לגן העדן הזה מתאפשרת בזכות פשרה מעניינת – "כביש המריבה", כפי שהדרוזים מכנים אותו. זהו כביש שבמקור נסלל באופן לא חוקי כדי לחבר בין הכפר חורפיש לתושבי בית ג'ן. שנים רבות הוא היה חסום לתנועה רשמית, אך התושבים המקומיים, בחוכמתם ובצורך שלהם, מצאו דרכים לעקוף את החסימה ולקצר את הדרך בין שני היישובים.

כיום, הכביש הזה, שלמרות עברו הלא לגמרי חוקי הוא כעת פתוח ונגיש לתנועה. אמנם לא ראיתי שילוט מסודר או מספר כביש רשמי, אך תוכנת הניווט הנאמנה ווייז מכירה אותו היטב. אם אתם נמצאים בבית ג'ן ומבקשים הנחיות נסיעה לחורפיש (או בכיוון ההפוך), האפליקציה כבר תיקח אתכם דרך השמורה המרהיבה הזו. הכניסה אליו מיד אחרי תחנת הדלק "דלק" בצד המזרחי של חורפיש.

בעוד שכל חברי קבוצת ההליכה של שחר יצאו לדרך מבתיהם עם אור ראשון, אנחנו זכינו להתעוררות נינוחה בצימר הדרוזי הקסום, ובאורח פלא, פגשנו את שחר בחניון שביל הפסגה בדיוק בזמן. מסתבר שלפעמים, גם יציאה לדרך בקצב קצת אחר יכולה להוביל בדיוק ליעד המתוכנן. סופ"ש דרוזי מומלץ בחום – על הנופים, על האנשים וגם על הדרכים הלא שגרתיות.

ברווז עץ בשמי המסילה בדרך לסופ"ש

 רחוב הרצל פינת המסילה. המקום בו נפגשים האושר התל אביבי עם המציאות. במקום בו פארק המסילה חוצה את רחוב הרהיטים והבנקאות. למרגלות המגדלים ובצמוד לנווה צדק, נמצא המקום הכי שמח בעיר. פארק המסילה של ששי.

מדשאות צרות וארוכות מול בתי קפה עמוסים, פינת משחקים לילדים ופינות ישיבה לסבא עם נכדים; מקום מפגש לצעירים בואך רחבת בית רומנו, עם ברים נעימים ולא עמוסים ברחוב אילת המקביל.

שכיות ארכיטקטורה של בתים משופצים שקמו על חורבות בתי הראשונים של עשירי תל אביב; מגשי פיצה ענקיים לחלוקה בחבורה בהשתרעות על הדשא, בקבוקי יין לבן עם כוסות חד פעמיות מתכלות וידידותיות לסביבה כמו כולנו. האירוע הקבוע טרם כניסת השבת כמשחק מקדים למסיבות הסופ"ש, כאשר ברקע מוזיקה קצבית נעימה הבוקעת מכל דוכן או להקה שהתמקמה מראש על אחת הרחבות - עם תיק גיטרה ריק מלא מטבעות, שטרות ואפילו Q-קוד למי שרוצה לתת טיפ ללהקה שנועד לסייע במימון טיסתם הבאה לחופשה אחרי האקדמיה למוזיקה.

בפינת הרצל והמסילה נחנך ערב פסח קיר פסיפס אמנותי חדש. יצירת ענק שהוזמנה על ידי בעלי המסעדה בבניין - מסעדת השחף. שלושה חודשים נמשכה עבודתו על היצירה האנכית, תל אביבית, של האמן אורן פישר. תל אביבי, יליד רעננה, שעשה בשנתיים האחרונות רילוקיישן זמני לקיבוץ סמר בערבה עד שימצא את הקיר הפנוי הבא ליצירותיו הענקיות.

פסיפס ענק, מחומרי גלם שמצא פישר בעיר, המציג הרבה מיקרו סצנות עירוניות שכל אחד מאיתנו יכול להזדהות ולהתחבר איתן על הפסיפס. למשל חוף ים, עם הרבה תל אביבים החיים את האירוע התל אביב ללא הפסקה. אין סוף סצנות עירוניות מהחותר על החסקה, שחקני המטקות, הסוחרים בשוק יפו ומעל כולם ציפור העץ הגדולה ולמעלה הכותרת - תל אביב אהובתי. לדבריו שולבו בפסיפס מחוות רבות לאמנים מרחבי העיר כמו הפסל של תומרקין בכיכר הבימה או הברווז של דודו גבע בכיכר מסריק. אמרתי לכם - המקום הכי כיפי להתכונן לכניסת השבת.

למגיעים ברכב - מומלץ לחנות בפרויקט התחנה ומשם להנות מפארק המסילה לכל אורכו, עשר דקות הליכה אם לא עצרתם לצ'יסר, גלידה או משולש פיצה ענק. לחילופין נווטו לתחילת רחוב יהודה הלוי לחניה בכחול לבן. שם תראו מספר בניינים מדהימים ששופצו בשנים האחרונות למשל בבניינים מספר 6, 8 או 11 שבמקור נבנו על ידי עשירי העיר ולימים היו בנייני משרדים או בית המשפט העירוני עם קלדני הבקשות המשפטיות שמשרדם היה על המדרכה והונצחו במערכון הקלאסי של הגשש החיוור.

אם אין לך קורקינט חשמלי מהיר, כלב ננסי שעולה לפחות 15 אלף שקלים חד פעמי עד לביקור הראשון אצל הווטרינר, זעטוט אהוב שהגן שלו עולה לפחות חמשת אלפים שקלים בחודש לא כולל ימי ששי, נכדים שהוריהם גרים בפאתי פלורנטין ואתם גרים ברב קומות בצפון העיר או אהבה בחודשיה הראשונים או שאתם בעונה המצולמת החדשה של חתונמי - לא ברור מה אתם עושים בפארק הזה. שמחה תל אביבית בכוס בירה צוננת חד פעמית וגופיה קייצית צבעונית וחושפנית.