תשפ"ו טובה על כולנו

 

שנה חדשה בפתח, ושוב אני מוצא את עצמי מנסה לסכם שנה שלמה בעיר הזאת, תל אביב שלא עוצרת לרגע. 

כמו תמיד, יש את הפקקים שמרגישים קצת כמו דז'ה וו אינסופי, הפקק של אתמול מתחבר לפקק של מחר; הוויכוחים בפרלמנטים של  ה"זקנים" בקפה על כל נושא הם העתק-הדבק לוויכוח ששמענו אתמול; מלחמת חורמה על הכול -  החל מהפרדה בבתי כנסת ועד להפגנות שלא נגמרות.

בתשפ"ה היוזמות העירוניות הזכירו לנו מחדש כי  אנו עדיין יודעים לחיות, ולא רק לריב. ה-7 באוקטובר לא שבר אותנו; אני חייב להודות, אני מוריד את הכובע בפני העירייה על יוזמות כמו מופעי ענק חינמיים בפארק הירקון, כמו הפקת "קזבלן", פרויקט הלילה הלבן שהוציא אלפי אנשים מהבית, או פסטיבלי השקיעה בנמל תל אביב. אלה רגעים שבהם אתה מרגיש שהעיר מתעלה מעל הפוליטיקה הקטנה, ומציעה לנו פשוט ליהנות. תודה לצוות חולדאי שממרומי גילו, 81, עדין זוכר את רוח העיר השובבה.

מצד שני, יש את המציאות האפורה המציקה של פינוי-בינוי. לכאורה, רעיון נהדר, אבל בפועל, הוא הפך להיות מבוך בירוקרטי שהסבך שלו כל כך מורכב, שאפילו בכירי העירייה לא תמיד מוצאים בו את הידיים והרגליים. עוד אישור, ועוד ועדה, ועוד טופס, עוד משאית שחוסמת לנו את הרחוב ועודש ענן אבק השורה על השכונה כל ארבעת העונות. ובסוף גם אתה, שרק רצית לשדרג את הבניין, מוצא את עצמך מחכה עשר שנים לאיזו חותמת עלומה ובלתי מושגת.

בפתח השנה החדשה, אני מנסה להיות אופטימי. יש לי תפילונת קצרה בלב לקראת תשפ"ו:

·      אני מקווה שנקבל פחות ויכוחים על הדברים שלא באמת ממש חשובים, ויותר התעסקות בדברים שישפרו את חיי היום-יום של כולנו.

·      אני מבקש שנפסיק עם הנהיגה הפרועה על הקורקינטים, ושנפסיק לחנות חניה כפולה או בתחנת אוטובוס, גם אם זה 'רק לרגע'.

·      בואו לא נעקוף את התור בטענה של 'רק שאלה', ונתקף את הנסיעה באוטובוס, גם אם זה רק לשתי תחנות.

·      בואו נפסיק לחנות בצורה אנוכית שתופסת שני מקומות חניה, ובמקום זאת, נתנדב פעם בשבוע, לטובת כל מי שצריך עזרה.

אני רוצה להאמין שבשנה הבאה, אחרי "מרכבות גדעון" ג'-ו', נמצא את דרך האמצע, את השביל שמאפשר לכולם לחיות כאן, ללא מריבות. ושנבין, בסוף, שגם אם אנחנו לא מסכימים על הכול, כולנו חולקים את אותה עיר, תל אביב-יפו, מבית הכנסת ברמת אביב ועד למסגד בעג'מי, עיר הומה מאבק שכרגע הפכה לפקק. שנצליח, איכשהו, להיות גרסה טובה יותר של עצמנו, ולאהוב את העיר הזאת ותושביה בכל זאת.

יאסו תל אביב. שנה טובה.

 

 

כמהין בשמי אומבריה

 אפשר לסכם את השבוע האיטלקי הזה בגעגוע עז לקערת סלט. לא סתם סלט, אלא סלט ירקות ישראלי, עם שפע עלים, פה מלא "קראנץ'" מהגינה, וביסים של עגבנייה עסיסית זבת מיץ. כל זה בטעם שמן זית של פעם, עוצמתי וחריף במידה, שמזמין פיסת לחם לטבילה ולנגיסה מהטעם המושלם. הכי תל אביבי שיש.

במסעדות המקומיות של אומבריה, המחוז המארח במגף האיטלקי, כמעט ולא תמצאו סלט. כלומר, ברור שיש להם. רק שזה לא כתוב בתפריט וצריך רק לבקש. כמונו.

במסעדות לתיירים, עם תפריטים מתורגמים בחלקם לאנגלית, יש רמזים לסלט עלים או סלט מעורב, אבל לא במבחר או בכמות המקובלת אצלנו. והאיטלקים? כמונו, הם מעדיפים להשתמש באפליקציות תרגום, אנגלית לחלק מהם היא שפה זרה, ובעיקר הם מעבירים את המסר: "אחי, באמא שלך, עזוב אותי, תאכל עוד מנת פסטה ושחרר".

המלכודת התיירותית הקלאסית הן מנות עם תוספת כמהין. סטייק פילה, עם כמהין. פאסטה עם כמהין. חביתה עם כמהין. בקיצור - כמהין עם כל מנה זאת הזדמנות להגדיל את המחיר כמובן. אני אגב לא ממש מצליח לזהות את טעם הכמהין אותו מגרד בטקסיות רבה המלצר מעל לצלחת ובעיקר מפזר על המפה רסיסי פטריה שחורה חסרת טעם.

נסענו להנות. נכון? הזמנו בכל מקום לינה עם ארוחת בוקר כמובן. ארוחת בוקר איטלקית היא דבר מגעיל. בלי שום קשר למה שתקבלו במלון ישראלי או אירופאי. קפה עם עוגה. כמה פרוסות נקניק על לחם חסר טעם. בלי ירק. בחלק מהמקומות הציעו יוגורט. ואספרסו או קפוצ'ינו. וזהו. תשכחו מחביתה, פנקייק, נקניקיה עם שעועית או חומוס עם פול. באיטליה כמו באיטליה. מתעוררים מאוחר ואת המנות הטעימות שומרים לערב.

לחם טעים? אין באיטליה. יוק. מי שהמציאו את הפיצות והפאסטה לא השכילו להגיע לרמת הלחמים בתל אביב. רק כשאתה נמצא בעיר זרה כמו אורבייטו או פרוג'ה, אתה מתחיל להתגעגע למבחר הלחמים שיש לנו בארץ.

עוד לפני שהמראנו, חבר טוב הזהיר אותי: "אומבריה זה ממש מצ'עמם". המשחק המקדים האיטלקי לפני הסעודה המסורתית בערב, מתחיל כשאתה מנסה לצאת מהאוטו השכור בלי לקבל קנס על חניה במקום שמור למקומיים.

אחרי נהיגה מאתגרת בכבישים צרים, אתה מגיע לעיירה עתיקה נוספת עם פאזל חניה, כבישים ברוחב אגן של שני חמורים, ופקחי תנועה שעסוקים כל היום בכתיבת דוחות.

בנוסף, התחכום האירופאי, המכונה לתשלום דמי חניה באשראי, שלא עובדת ואפליקציית פנגו שטרם הגיעה לפה. כנראה צריך דרכון אירופאי עם ייחוס ללואי ה-14 כדי להצליח להירשם לאפליקציית חניה מקומית, כי שבוע של ניסיונות שלי הסתיים בלי הצלחה.

נניח שמישהו עוזר לך לעבור את השלב הזה, שלב בו ראיתי אפילו תיירים איטלקים נבוכים ומרימים ידיים. בסוף מגיעים לכיכר העיר, עם קתדרלה ענקית, מוזיאון היסטורי משעמם, פיצרייה מומלצת וגלידרייה. חצי שעה, ומיצית. עכשיו צריך למצוא את המסעדה, שזה רגע השיא היומי בטיול, עד למסעדה הבאה בעיירה הבאה. אם רק תצליח למצוא חניה. ממש העתק/הדבק. העיירות והחוויות חוזרות על עצמן.

ב. המליצה לנו להעדיף את הכבישים הצדדיים על פני האוטוסטרדות כדי ליהנות מהנוף הירוק, מהכרמים ועצי הזית. חוויה שמתנגשת עם התחביב המקומי לאתגר נהגים עם מגבלות מהירות משתנות. 30 קמ"ש ליד כל בית בודד, האצה ל-50 קמ"ש, נסיקה ל-90 קמ"ש ושוב בלימה ל-30, התמודדות מתמשכת עם מצלמות מהירות שמפרנסות את כלכלת הכפריים.

אומבריה וטוסקנה הן מחוזות היינות הקלים, אהובי מליצת ארומת היין והחמצמצות הנעימה של בציר 2023. תדריך לפני לגימה ראשונה, תוך הסנפת פקק השעם של יין במאות אירו, הוא חוויה בפני עצמה בסיורי היקבים המודרכים.

פגשנו את אנשי המגף בחוות חקלאיות שהוסבו לאירוח. איכרים שהאנגלית אינה הצד החזק שלהם, אך הם מחייכים ולא מבינים למה אני מתקשה לשכוח את מנעמי המלון העירוני ולהתרגל למזרן הגומאוויר הכפרי שלהם. חוואים מודרניים שמגדלים סוסים ומארחים תיירים. או סוסים וחמורים כמונו. שטסנו לחופשה בזמנים שכאלה כשגם באומבריה בין הכמהין והקתדרלות הזכירו לנו את עזה עם גרפיטי על הקיר והאפליקציה של פיקוד העורף שמזמזמת לנו גם פה בכל אירוע. שומרת אותנו מחוברים למציאות.

השילוב של הבשורות הקשות מהארץ, הנופים והטעמים של אומבריה, עם דוכני ההסתה למען עזה בלב אירופה הקלאסית וצילצול ישומון פיקוד העורף עם התרעת כלי טיס בלתי מזוהה בלב המדינה - עבורי זה כמו לאכול כמהין בפיתה. שילוב לא לעניין ולא בזמן. אומבריה יכלה לחכות לנו.

קודם צוחקים, אחר כך שותים

 

כיכר ציפורלה

עשרים שנה מופיעים תשעת שחקני אנסמבל ציפורלה על הבמה, מצחיקים אותנו עד דמעות, ולאחרונה הופיעו גם בכיכר ביאליק במסגרת אירועי לילה לבן בתל אביב.

במופע עכשווי בשם "דה בסט עוף" של ציפורלה ראינו אותם בבית החייל שבתל אביב. לפני המופע הוקרן לקהל במחפש את מושבו, רצף סרטונים שלהם. קליפים מדהימים של "צילום רצוף" ללא הפסקה העובר ממערכון אחד לשני כשהשחקנים רק מחליפים מיקום ולבוש באולפן צילומים רחב. חימום לקראת שעתיים של הומור שכל כך נדרש בזמנים שכאלה. נהנינו בהופעה שלהם, שהצליחה להשכיח לנו את העגמומיות האזורית  לכמה שעות.

בעברי אני זוכר את אירועי הלילה הלבן כערב שהתחיל במופע אמנים בכיכר מלכי ישראל, עד למופע זריחה בחוף תל ברוך וסיום בערימה של חבר'ה על שפת הים לצד מדורה מאולתרת. אירוע תל אביבי שנתי. מסורת. לילה של מסיבה שלא נגמרת. כניסה חופשית למקומות הבילוי, הצצה מאחורי הקלעים, עיר ללא הפסקה עם התראה למצוקת פקקי תנועה והמלצה מפורשת -  שומר נפשו ועצביו, יתכבד בתחב"צ.

השנה, בין הריסות כיכר רבין  שמענו נגינת נבל וגיטרה. השנה התייצבנו כבר בשמונה בערב בכיכר החטופים. זמרת רגועה חיפשה שירים שיתאימו למקום והנסיבות כחימום להופעת שלמה ארצי ואחרים. בנמל יפו חיכו לו שרשרת די ג'יי קצביים אם לא נעצור בגן הפסגה או בשוק הפשפשים במופעי זמר יווני, מזרחי, מקומי. לבחירת כל מי שלא הולך לישון בעיר הזאת.

מול התוכנית העמוסה, ראיתי שאנחנו לא היחידים שמבולבלים. בתי הקפה היו עמוסים במתלבטים. מסיבת טראנס או שירה בציבור עם אפי נצר? ריקודים ב"תחנה" או דילוגים בין תחנות האומנים  לאורך פארק המסילה? חגיגת דראג בגן מאיר או חגיגת ציפורלה בכיכר ביאליק? דילמות תל אביביות קשות. כמובן שבחרנו כיעד סופי בציפורלה.

מי שלא צעד  - הצטופף על מדרכות עמוסות בצעירים שמחים. חיילים בחופשה, תלמידים בסוף חופשת הקיץ, סטודנטים שלא התארגנו על טיול לווייטנאם בין הסמסטרים, דיירים מבוגרים שהופתעו מהרעש ברחובות וירדו לראות אם זה שייך לתקיפת חיל האוויר בצנעא באותו הערב. ערב רק של תל אביבים. ערב שלנו.

אז בין כיכר לבמה, במעבר מדי ג'יי לחברו – נעזרתי בדו-גלגלי השימושי שלי – והגענו לכיכר ביאליק. הרחוב הכי יפה בתל אביב. פנינות אדריכליות מדהימות שרובנו לא מכירים. מתחת למשרדו של מאיר דיזנגוף בבית העיריה הישן, הופיעה כל הערב להקת ציפורלה. אנסמבל מקומי הומוריסטי שאנחנו אוהבים.

אם אני נדרש להגדיר הומור תל אביבי – זה הטקסטים של ציפורלה. ערב של הומור אקטואלי. אפשר היה לשנות את שם הכיכר באותו ערב ל – "כיכר ציפורלה". רוח צעירה, מוכשרת, מחויכת ועכשווית, עוקצנית וכמובן פוליטית. בין המופעים, נפתחו לסיורים בית ראובן, ובית העירייה על מוזיאון תל אביב המדהים.

לחובבי ההומור, הנונסס בשילוב אקרובטיקה ומחול תל אביבי,  החודש יוצאים ציפורלה עם מופע חדש מהניילונים – בשם קלאסה.  ממליץ ביותר. מקווה כי כשיעלו על הבמה עם המופע החדש, כבר לא יזכירו את החטופים וחיילנו  המגויסים בעזה.

אם את.ה לא יודע למה אתה תל אביבי מאושר, מחויך, מיוחד, אחר מכל עיר אחרת – שב כמה דקות מול הקיר במוזיאון הסיפורים בקומת הקרקע של המוזיאון. מיטב התל אביבים מנסחים במשפטים קצרים את הגאווה המקומית שלנו. שטיח הגיגים לוקל פטריוטי ארוג לתפארת. חובה לראותו ואחרי זה להישבע  - אני תל אביבי גאה. 

אופס, כנראה הושפעתי יותר מדי ממסיבת הדראג בגן מאיר, שם היה ברור לגמרי כי "זאת לא גברת, זה אדון..." . אני תל אביבי.ת, ואני גאה בזה.

אופנהיימר. הבר. לא הסרט או הפצצה.

 יש בר חדש ברמת אביב.   הכי לא מקורי, אבל היי, זה עובד. לא צריך לשאול כתובת. בול במרכז המסחרי הוותיק שעל רחוב אופנהיימר שברמת אביב.

על חורבות בר נלסון 33, שם הייתה לי כורסה קבועה בפינת הבר במשך שנים טובות, צמח לנו בר יורש. במקום האחים אבידן, מקבוצת נלסון, הרכב מנצח בליגת הברים של העיר, הגיעו כמה יזמים אופטימיים עם חזון שמח לשכונה. שאפו להם. הם השקיעו ברוחב לב בעיצוב המקום. יש שם בר מעוגל, חצי אליפטי, עם מבחר נאה של אלכוהול ורשימת קוקטיילים לא ארוכה מדי, בול מה שצריך.

גם המטבח עבר מייקאובר רציני, ואחרי תקופת הרצה מבטיחים לנו שיהיו גם ארוחות צהריים. ואולי, רק אולי, יום אחד נזכה גם להפי האוור בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בזמן שאני מסיים עוד יום עבודה סיזיפי כגמלאי.

אבל באופנהיימר רק התחילו את המסע. ימים ראשונים. צריך להיות סלחנים. קשה להשתלט על סרוויס מלא כשאתה והסו-שף רק הכרתם השבוע. היו מיליון סיבות למה המנה שלי הגיעה באיחור אופנתי של שעה פלוס, וגם אז היא לא בדיוק קלעה לטעמי. מתוך ארבע מנות שהזמנו, חצי מהן נכשלו במבחן הטעימה. השתיים האחרות דווקא היו סבבה. המחירים שם סבירים בהחלט, המנות לא עצומות, הברמן נדיב ומפנק,  השירות היה באמת מעולה. בטח שנחזור. עיצוב הבר באמת מושך ומזמין לצ'ייסר נוסף.

 

 

 

קהל צופי האנסמבל ציפורלה בכיכר ביאליק. קרדיט  - עיריית תל אביב ולצלמת יעל-לי זולטי

 

צילום – שלומי אבידר

הפעם הראשונה שלי באמפי תל אביב

 

למרות ריח המנגלים, היעדר השילוט המואר והמחסור בכיסאות, המופע המעולה של לי בירן ולורן פלד מציע ביצועים צעירים עכשוויים  לכל השירים שההורים שלהם (ואני) נהגו לשמוע

כשכל המדינה חוגגת, כל צד עם הנימוקים שלו: יוצאים מהדיכאון, יוצאים מהתסכול, בין הזמנים, בין הצווים, חייבים אחרת נשתגע, אפשר להבין את הבלבול שלי. בין הופעות של שלמה ארצי, הכבש ה-16, מזרחי בהיכל, ישראלי באצטדיון, פסנתרים בקיסריה, איחודים והחייאות, יומולדת 75 לריקי, ואפילו ערב התרמה לחולה כספי. כל מופע והסיפור שלו. בעד ונגד להמשיך לנגן או לבכות.

תל אביב חוגגת עם אמניה. אין להקות זרות, אין קונצרטים בפארק, אבל לנו יש את לי בירן ולורן פלד. ארבע פעמים הצליחו למלא את אמפי תל אביב שבגני יהושוע; מופע החורף הראשון שלהם בהיכל התרבות גם הוא מכור חודשים מראש.

בירן ופלד, חברים טובים שאוהבים מוזיקה, נפגשו בצבא כמעבדים מוזיקליים, ומאז בירן חיכה לשובו של פלד מניו יורק סיטי. עד עכשיו. לורן על הפסנתר, מפוחית פה וגם קסילופון בשיר הסיום, לי על הגיטרה והקחון ובתגבור של נגן בס מוכשר שמוסיף הרבה עומק לביצוע.

שניהם שרים כמאה דקות של שירי שנות השישים והשבעים באנגלית. רולינג סטונס, בילי ג'ואל, אלטון ג'ון ואלביס פרסלי, הביטלס וכל מה שההורים שלהם נהגו לשמוע. שם המופע הוא  ; ICONIC  ערב מחווה למצעדי הפזמונים אחרי חמישים שנה ויותר, בביצוע צעיר ועכשווי.

הקהל הצעיר מכיר את כל השירים, מצטרף לזמרים בכיף ובחלקים נכבדים מהמופע גם עומד ורוקד. חוץ ממני. שלא מצאתי אף כיסא פנוי, כי לא לקחתי בחשבון שההפקה תכניס יותר קהל ממספר הכיסאות באמפי. לא צריך פה ועדת חקירה. פשוט לא נותר מקום ישיבה לעוד רבים כמוני. ולא, לא קיבלתי הזמנה . שילמנו מחיר מלא. אבל למרות הכעס הראשוני, כשלי ולורן התחילו לשיר, זרמנו עם האווירה.

ואם כבר מקטרים: עבורי זו הפעם הראשונה באמפי תל אביב. בחשיכה, בין גיבורי הישיבות המבלים על מדשאות הגן עם הדור הבא, לא ראינו כל שילוט מואר המכוון לאמפי. חור שחור שאינו מסומן, שהגענו אליו רק במקרה.

המופע היה פיצוי על כל התלונות שלי - על ריח המנגל הכשר שאפף את הפארק,  על מופע העמידה ותחושת ההליכה לאיבוד בשבילי הגן בדרך לאמפי.

לסיכום, ממליץ לשריין כרטיסים למופע החורף בהיכל התרבות. חומר חדש, מקומות מסומנים, ולדעתי, לא יהיה צורך בשילוט מיוחד בכדי להגיע אל היעד.

 

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

 

 

צלילים של אהבה – בלב תל אביב

מסלול רומנטי בין הבתים, הסיפורים והאהבות הגדולות של תל אביב הקטנה.

 

ביום חם במיוחד באוגוסט יצאנו לסיור רומנטי בלב תל אביב. חבורה אמיצה של חובבי נוסטלגיה, שלא נרתעו מהלחות, הצליחה למצוא חניה ליד פרישמן–דיזנגוף, וסמכה על המדריכה שתכיר לה, באווירת ט"ו באב, את סיפורי האהבה של ידועני תל אביב מראשית המאה הקודמת. משלונסקי ועד יפה ירקוני, מאלכסנדר פן החתיך ועד סשה ארגוב – פקיד הבנק שהלחין פזמונים בערבים. ארגוב חי חמישים שנה של זוגיות מאושרת עם אשתו נוסיה, פסנתרנית מוכשרת בעצמה.

את הקבוצה הובילה אביבית, חוקרת מגדרית ומורת דרך ותיקה, שלקחה אותנו בין הבתים שבהם גרו אנשי הבוהמה. חלוצים שעלו לסלול כבישים ולגדל תפוזים אך הבינו שמקומם האמיתי על הבמה. לכל אחד מהם סיפור מרתק: קלאסיקות בפזמונאות הישראלית לצד רכילות עסיסית על אהבות אסורות.

תחנה ראשונה הייתה בביתו של המשורר והשחקן אברהם חלפי ברחוב ישראליס 10. רוב חייו חי בגפו, אך שירו הידוע "עטור מצחך זהב שחור" נכתב על אהבה שלא מומשה לאשת־חברו. אהבה גדולה שלא מומשה אשר על כך כתב חלפי בעצמו - ”נָשִׁים שֶׁרָאוּנִי, עָלַי הִצְבִּיעוּ: הִנֵּה מְאֹהָב בְּאֵשֶת רֵעֵהוּ”. עיר קטנה, ולא היו בה הרבה סודות.

בביתו של שלונסקי, ברחוב גורדון 40, שמענו על ארבע אהבות גדולות: לוסיה, שחקנית שעזבה אותו; מירה, אשת-איש שממנה נולדה לו בת; המשוררת דורה טייטלבוים; ולבסוף צילה שמיר. את הרכילות קיבלנו מהמדריכה בחיוך, בעמידה על המדרכה מול הבית.

ברחוב גורדון 36 עצרנו מול ביתה של חנה רובינא, ששמרה על רומן מתוקשר עם אלכסנדר פן – הוא בן 25, היא בת 40, והם הורים לאילנה רובינא. פן נודע כשובר לבבות והיה נשוי פעמיים, אך לא עם רובינא שנשארה "האהבה הגדולה".

מתחת לביתה של יפה ירקוני שמענו על בעלה הראשון ואהבת חייה, יוסי גוסטין, שנהרג באיטליה במלחמת העולם השנייה.

הסיור הסתיים בביתם של נוסיה וסשה ארגוב - חריגים בנוף הבוהמה. חרף הצלחתו הגדולה של סשה, הם חיו זוגיות יציבה ואוהבת, גידלו שני ילדים, והוא הקפיד לעבוד מדי יום בפקידות בנקאית עד ארבע. בערבים הלחין והופיע בקיבוצים - חיים כפולים בצניעות מעוררת הערכה.

על בתים רבים בשכונת גורדון-פרישמן-פרוג נראו שלטים המכבדים את הדיירים לשעבר - שחקני "הבימה" ואנשי תיאטרון. הוותיקים עוד זוכרים איך מדי ערב, בשעה שש, היה עוצר מיניבוס בפינת הרחוב, מצפצף, והשחקנים ירדו מבתיהם ונוסעים לתיאטרון.

היה לנו ערב רומנטי שבסופו רק חיפשנו את הבר השכונתי הממוזג. לצערנו את כסית סגרו מזמן (ואני מעולם לא ישבתי שם עם חצ'קל אלא כתינוק בעגלה עם הורי). הבר שמצאנו היה מלא על אפס מקום. הסתפקנו בשולחן על המדרכה עם מאוורר מעליו שהצליח למקד אותנו בעיקר. האהבה.

---

ד"ר אביבית שוויקי-מתניה -  מדריכת טיולים מזה 40 שנים. בשנים האחרונות מתמקדת בסיורי נישה אורבניים, בעיקר בתל אביב וירושלים, סיורי עומק בהם אירועים היסטוריים משולבים בדמויות מפתח מתחומים שונים. בנוסף  מרצה בעיקר בנושאים הקשורים לנשים ומגדר בתנ"ך, נושא אותו חקרה בלימודי תואר שלישי.

---

 

 

הירוט האחרון ביב"א הצפונית

 

אחד התפקידים היותר משמעותיים בחיל האוויר הוא להיות קצין במערך הבקרה. מסג"מ ועד אל"מ, כולם קצינים עם סמכות רחבה ואחריות מלאה. הלוחמים שמפקד חיל האוויר הסמיך להילחם על שמים נקיים מכל איום בכל הכלים העומדים לרשותם. מתותחי נ"מ , קרני לייזר, מטוסי קרב ועד לטילים המגיעים ליונוספרה. הם המגינים על שמי המדינה 365 ימים בשנה. קצינים וקצינות צעירים שצריכים להחליט תוך שניות : עמית או טורף, טיל או סתם בליפ אקראי על מסך מכ"ם, כטמ"ם או להקת ציפורים, אש חופשית או בדיקה נוספת, מטוס נוסעים עם טייס מבולבל או מטוס חטוף עם פוטנציאל לאסון עם מאות הרוגים; האם להפנות המיירטים למפגש קטלני או לחכות קצת בכדי לא לסכן את המיירטים מסוללת טילי קרקע-אוויר. דילמת הצל"ש או טר"ש בכל החלטה מבצעית.

מ.ט. היה סג"מ צעיר במלחמת יום כיפור. אתם יכולים לבד לעשות את החישוב לגבי גילו. כבר לא ילד. הוא חבר שלי. אח לנשק. התגייסנו ביחד והלכנו ביחד דרך ארוכה. הוא בחר להמשיך ללבוש מדי דקרון. לי זה פחות התאים. לימים השתחרר משרות פעיל בצבע הקבע ופתח עסק פרטי מצליח, כאשר בין לבין המשיך להגיע ליחידה כאיש מילואים פעיל ביותר.

לאחרונה הוא החליט שדי. מספיק. אפשר לשחרר ולהשתחרר. להפסיק להיות "בקר הירוט" הכי מבוגר בעולם עם הפלות טריות במלחמת 12 הימים (החברים בודקים האפשרות לרשום אותו בספר שיאי גינס), ולהיות סבא במשרה מלאה. להוריד את הסרבל ( כן, לא רק טייסים הולכים עם סרבל טיסה. גם בקרים בכל העולם לובשים סרבל כמו כל הטייסים) ולעבור לכפכפים. ניסה לשכנע את עצמו לסמוך על דורות רבים של בקרים צעירים שיעשו את העבודה כמו שלימד אותם לאורך שנים. בנחרצות, בשאיפה לאפס טעויות, ובחיוך.

מ.ט. הוא איש נדיר בחיל האויר. כל מפקדי הטייסות מהעבר ועד היום מכירים אותו. ביחוד מהתחקירים המשותפים בהם לא חסך מהם ביקורת במקרה וניתן היה לשפר את מה שהם חשבו כטוב, למצוין.

לפני למעלה מחמישים שנה נכנס למקצוע, כשכל ההגנה האווירית נוהלה ידנית על צגי מכ"ם מבוססי טכנולוגיה של מלחמת העולם השנייה. היום הכול ממוחשב, נתונים דיגיטליים בדיוק מקסימלי, ובכלל לאויב אין בכלל מטוסי קרב ,כך שקרבות אוויר לא נערכו במזרח התיכון הרבה שנים. לעומת זאת המטרות המיורטות קטנו לממדים של מטוס זעיר אך אלים, עם יכולת אובדנית קטלנית נשלטת מרחוק.

שמי המדינה יישארו נקיים עם הפקודים של מ.ט. שימשיכו בדרכו. השבוע חיל האוויר נפרד ממנו. המבוגר האחראי הלך הביתה. בשנתיים האחרונות שלוש פעמים החליט שזהו, נגמר, ופרצה עוד מלחמה שעיכבה את פרישתו. ביקשו שיישאר.

קולונל מ.ט. הוא נשר זקן, שחזר אל הקן. ביחידה שלו יש לוח הפלות. רק לאחרונה התווספה לזכותו הפלה נוספת של כלי טייס עוין. נכון שזאת הייתה עבודת צוות - הטייסים, המודיעין, הטכנולוגיה, צוות הבקרים שעזרו לו בשנים האחרונות בתפעול כל מאות המפסקים ובפונקציות בטכנולוגיה החדשה, אבל בראש הצוות המבצעי הצעיר תמיד רעם קולו של מ.ט. , "למפגש! ימינה לכיוון צפון. בשעה 12 שלך, אש חופשית!"

תודה למ.ט. על אלפי ימים המילואים, שעות עמדה ושעות פיקוד, תדריכים ותחקורים, דיונים והווי יחידתי, והרעות. היה מרגש השבוע לשמוע את הברכות שקיבל מהיחידה שלו שם שירת כמתנדב במילואים עד עכשיו. עד תרגיל הירוט האחרון שעשה כאימון לטייסים ולמערכת, מקצועי וענייני כתמיד, להוכיח לעצמו ולכולם כי גם אחרי חמישים שנה לא איבד את כושרו להגן על כולנו ולשמור על שמים נקיים. תרגול היירוט האחרון בשמי הגליל היה הטנגו האחרון של מ.ט. עם חיל האוויר.

חבר, תודה!

אגב, אני מכיר עוד הרבה קצינים בכירים במערך הבקרה, מבוגרים מחברי מ.ט. שבשנתיים האחרונות נכנסו מתחת לאלונקה ולא השתחררו לגמלאות ממילואים, למרות שהנכדים לוחצים והסבתא כבר איבדה הסבלנות - עד מתי תמשיכו להיות במילואים?

בהצדעה, חברים ומפקדים שלי!

העיניים של איכילוב

ארכיון התמונות של מחלקת הצילום הרפואי באיכילוב הוא תמצית ההיסטוריה האחרונה של תל אביב. צילומים של  דם וכאב; פיגועי הטרור, נפגעי מלחמת המפרץ, רצח רבין, ועד לפצועי מסיבת הנובה, אירועי 7 באוקטובר, וכעת מלחמת 12 הימים. הכול מתועד, מחכה למאגר מידע ראוי שיאמץ אותו.

במהלך המלחמה האחרונה, מנכ"ל בית החולים, פרופ' אלי שפרכר, בחר לשתף את הציבור בחלק מהתיעוד הפנימי. זוהי תערוכת הוקרה לצוות המוסד, המוצגת עד סוף אוגוסט בלובי הכניסה לבניין הלב, על שם עופר. הצילומים מציגים את צוותי הרפואה, אנשי הסיוע והמתנדבים, שנקראו לכוננות מול הלא נודע בכל פעם שהרמקולים הכריזו על "צבע אדום".

 

מצלמים את האמת, לא את הפוליטיקה . בדרך כלל, אנחנו לא מצלמים בבתי חולים, בין השאר בגלל צנעת הפרט והכאב האינטימי. יוצאי הדופן הם בדרך כלל פוליטיקאים, שמנצלים ביקור אצל פצועים לרגע צילום. לחיצת יד לאיש לא מוכר, כשהוא בפיג'מה, בשיא כאבו, ובטח שלא במיטבו. לא חושב שזה צילום שכלול בטופס 17 מקופת החולים.

רק בתל אביב, העיר שלא מפסיקה לחגוג גם כשהעורף מתבקש להירגע, אפשר לראות תערוכת צילומי מלחמה כשהתותחים עדיין רועמים. רק אצלנו מחזור שלם של תינוקות נולד במרחב התת-קרקעי, חניון שנחשב ליקר ביותר במזרח התיכון, והפך למחלקת יולדות. פצועים טופלו במסירות, כאילו אין מלחמה, והכול תועד.

המציאות של שתי צלמות. במלחמת 12 הימים, מנהלי איכילוב החליטו לצלם. שתי צלמות הבית, מירי גטניו וג'ני ירושלמי, תיעדו באופן שיטתי כל רגע בבית החולים התת-קרקעי שהפך למקום הכי בטוח בעיר. שתי צלמות מקצועיות , שעובדות בבית החולים למעלה משלושים שנה, חיפשו יומם ולילה את הפריים הנכון כדי לתעד את עבודת הצוות, האתגרים והאחדות מול הטילים. בשגרה הן אחראיות בדרך כלל על צילום הליכים רפואיים, אבל הפעם הן תיעדו את החיים עצמם. רגעים יוצאי דופן שלא לומדים בשום בית ספר לרפואה, אבל המציאות מכריחה אותנו להיות ערוכים להם.

הצלמות מביאות רגעים אנושיים שנקלטו: ממסדרונות חדרי הלידה התת-קרקעיים שלא פסקו לפעול, דרך פרויקט העברת הפגים מבית חולים ליס למרחב המוגן, ועד לטיפול בפצועים מקריסת בניינים עקב נפילת טילים. הכול, כמובן, תוך שמירה על פרטיות המטופלים, ועם דגש על האווירה ועבודת הצוות של אנשי איכילוב שירדו ל-12 ימים אל מתחת לפני האדמה.

ההישג הקטן של הצלמות, שמסביר הכול, הוא תמונה אחת שהציגה עובד בחדר הכביסה הלוהט. אחרי שהתמונה פורסמה בתערוכה, הנהלת בית החולים החליטה להוסיף שם מזגן חדש. המצלמה הצליחה להעביר את המסר, וזה אומר הכול.

מימין, ג'ני ירושלמי ומשמאל מירי גיטניו