חברים, עשיתי אקזיט. כן, גם אני הצטרפתי לרשימת בחורינו הטובים שליד שמם אפשר לכתוב – עשה אקזיט. זה סיום של מהלך לא פשוט: עבודה קשה, לילות לבנים, שדרוג גרסאות, התאמה למציאות משתנה, הוספת שכבת AI מתקדמת, וגם מו"מ עיקש על המחיר – אקזיט מהסרטים.
לסיפור שלי יש סוף טוב. הרי אקזיט תמיד נתפס כסוף טוב – כזה שרק מעטים מגיעים אליו. זה התואר של מי שחוצה את קו הסיום, חותם על הסכם המכירה ולא ממצמץ ראשון, זה שמבין שהוא הגרסה הטובה ביותר של עצמו, והמחיר? בהחלט משקף את ערכו האמיתי. לדעתו, כמובן.
במעגל הקרוב שלי יש כמה חברים שכבר עשו את זה. הבן של ש' עשה את זה פעמיים, ובקרוב – בעזרת השם – גם בשלישית. בן הדוד שלי כבר איבד ספירה, ובסדר הפסח, כששואלים “מה נשתנה”, כולם מסתכלים עליו לשמוע על האקזיט האחרון. אפילו שותפי לקפה של הבוקר הגשים לאחרונה את החלום הישראלי, ואני מציג אותו בגאווה קלילה בפני מי שעדיין לא מכיר אותו: “תכירו, זה ר'. הוא עשה אקזיט.”
לא חשוב אם אתה פרופסור להיסטוריה, מנתח מוח, שופט מחוזי, לוחם סיירת או עיתונאי חוקר – אקזיט הוא הקלף המנצח. הג'וקר. החלום של כל אם עבריה, שבנה ישלים לפחות אקזיט אחד בקריירה, במקום תואר ברפואה או עריכת דין, כמו פעם.
כל אחד והאקזיט שלו – מכירת חברת רחפנים, פריצת דרך בסייבר, המצאת אביזר רפואי מציל חיים, או ספר שמלמד את הדרך לעושר מוחלט. לאחרונה גם בעלי מסעדות שכונתיים הולכים עם חיוך רחב וכיסים תפוחים. קנו אותם.
לי מעולם לא הייתה מסעדה. את התואר במדעי החברה סיימתי כמה שיותר מהר, כי הבנתי שהחיים האמיתיים קורים מחוץ לקמפוס. לתכנת אני יודע רק פורטרן – עם כרטיסיות קרטון מנוקבות. הידע שלי בטכנולוגיה מסתכם בניסיון של משתמש מבולבל עם מחשב DOS, מודם של 8 קילובייט לשנייה ומשחקי טטריס ראשונים. באמצעות מעבד התמלילים “אינשטיין” – שלא היה ממש גאון – כתבתי את המאמרים הראשונים שלי ב"מעריב", לפני כארבעים שנה. רזומה די עלוב למי שחולם על אקזיט.
45 שנים עבדתי על האקזיט שלי. ההשקעה הכי טובה שעשיתי. אני לא מכיר הרבה אנשים שהתמידו כל כך הרבה זמן בשביל אקזיט אחד. אבל בסוף זה השתלם. המסר שלי למי שמוכן לשמוע פשוט: תתמידו. האקזיט יגיע. גם אם זה לוקח זמן – אל תתייאשו. עובדה.
אחרי 45 שנה, הגיעה ההודעה: זהו. נגמר. הגעת לאקזיט. מעכשיו אתה לא חייב לעבוד על זה. החלום הוגשם. אפשר להישאר על חוף הים ולשחק מטקות עם החבר'ה. היעד הושג. כל חודש חשבון הבנק שלך יזוכה בתמורה למאמציך הרבים לאורך כל השנים.
לא אשאיר אתכם במתח – היציאה לגמלאות היא האקזיט שלי.
להבדיל מהחברים שמזלם שפר עליהם, אני לא סופר מליונים, השקעות או מניות. אבל גם אין צורך לדאוג לי. כאזרח ותיק למדתי ליהנות מהשקט שאחרי הסערה, מהגמלה החודשית, מ"שלישי בשלייקס" וחופשי חודשי ב"רב־קו זהב", מהזכות לקיצור תורים, מהנחות לקשישים, ואפילו מהמבט המחויך של הנוער שמפנה לי מקום באוטובוס.
עולם הוותיקים הוא אקזיט בפני עצמו. הפרלמנטים של הבוקר בבתי הקפה הם ההוכחה שאפשר להיות מאושרים גם אחרי גיל 67 – כל עוד משאירים את כרטיס קופת החולים במגרה בבית.
והמיליונים? זה כבר באמת לא משנה. בסופו של דבר השאלה היא לא איפה הכסף – אלא כמה אתה מאושר.
הרי לאיש אין מושג כמה כסף באמת צריך אדם אחד. מה זה “הרבה”, ולמי חסר. כמה שווה האקזיט, חוץ מתחושת מימוש? הרי כבר שמענו על כאלה שכל הכסף שבעולם לא עזר להם כשחלו. סטיב ג'ובס, עם כל ההון והחזון, לא ניצל ממחלה קשה.
ובסוף – כמה ארוחות צהרים כבר יכול בן אדם לאכול ביום?
נדלקתי. שוב. הפעם על דו-גלגלי חשמלי חדש. האלגוריתם ברשתות החברתיות כבר מכיר אותי טוב מדי; אני פתי צרכני קלאסי שמתלהב מניקלים נוצצים, נהמת מנוע (גם אם היא מלאכותית), פניה חדה בהשכבת גוף, ואפשרות איכסון נדיבה לכל הפינוקים שאנחנו קונים בשוק ביום שישי רגע לפני שהבסטות נסגרות.
זה בדיוק מה שחיפשתי בשנתיים האחרונות, אבל הראש שלי היה במקום אחר לגמרי. חיפשתי אופנוע לא מהיר מדי - כי 130 קמ"ש זה כבר גדול עלי. חיפשתי דו-גלגלי שלא שוקל רבע טון. משהו חשמלי. ולמה? כי אין סיכוי שאחזור לתמסורת הילוכים ידנית, וכי הגיע הזמן שאפסיק לחפש חלקי חילוף יקרים ונדירים לאופנוע קלאסי שג׳יימס דין כבר רכב עליו. חיפשתי משהו ידידותי להפחתת זיהום האוויר, והכי חשוב, חסכוני - כי הביטוח על כלי חשמלי עולה פחות מחצי ממה שאני משלם היום על הסוזוקי הוותיק.
נדלקתי, ומיד נרגעתי. נזכרתי בן כמה אני. 72. נזכרתי בכל השבועות, הנדרים וההבטחות שהבטחתי לעצמי, כי השנה אני יורד מהאופנוע. הבנתי שהתגובות שלי באירועי קיצון אולי משתבחות וורבלית - בערבית עסיסית שיוצאת ממני כשנהג שליחויות מסכן אותי - אבל האינסטינקטים הפיזיים שרכשתי על הכבישים מזה חמישים שנה ויותר, רק כהים ומטשטשים מיום ליום. אם אני חוזר כל פעם בשלום ממשימות בלב תל אביב, זה רק כי יש לי הרבה מזל, לא בגלל שאני רוכב-על.
אני תל אביבי ששונא לנהוג בתל אביב. אני עירוני עם נשמה חופשית שעדיין אוהב את הרוח השורקת בנתיבי איילון (כשהם פתוחים). אני מעדיף שני גלגלים, ואני זה שנדחק לצידך בשול הדרך כשאתה מקלל את חולדאי ואת אנשי הרכבת הקלה שהרסו לנו את העיר. זה מסוכן, נכון. אבל גם להתרגז זה לא הכי בריא, ולאחר באופן קבוע לפגישות בגלל המפגע התורן בדרך לא מוסיף לי אורך רוח או אריכות ימים.
ואולי, מה ששומר עלי באמת, זה השרוך הצהוב הקשור לידית הכידון בשנתיים האחרונות. סרט בד צהוב שמתנופף ברוח ומזכיר לי כל פעם מחדש, כבר יותר משנתיים, את החטופים המוחזקים מעבר לקווי האויב. חטופים חיים וחללים. תינוקות אדומי שיער, אמהות לביאות, לוחמות, ונערות שרק ירדו לבלות במסיבת טבע ונקלעו לפוגרום בלהות; חיילים אמיצים שנכנעו בלית ברירה וקיבוצניקים שנדהמו לראות את השכנים שלהם מעבר לגדר באים עם רצח בעיניים וגרזנים ביד, לבזוז את הקיבוץ ולהרוג כל מה שזז.
זו רצועה צהובה שקיבלתי בכיכר החטופים בימים הראשונים של מחאות BRING THEM HOME. היא בקושי שרדה את השמש הקופחת, הגשם, הקור והחום - ממש כמו החטופים ששוחררו; צלליות רזות ועצובות של עצמם. אנשים יקרים שכולנו מחבקים עד היום, בתיקווה לימים טובים כמו פעם. לימים שבהם לחיות בבארי היה 90 אחוז גן עדן, ועשרה אחוז "צבע אדום". והרוב לא ממש קובע.
אבל השבוע רן חזר. כמעט שנתיים וחצי אחרי הבוקר המקולל ההוא. מהדורות החדשות מלאו בצילומי קיפול כיסאות, תלישת שלטים, הורדת מדבקות מגנטיות מהמכוניות - ומחיקת השלט האחרון בכיכר החטופים שזעק "להחזיר את רן עכשיו!".
עכשיו אני יורד לגזור את הסרטים הצהובים מידית המכונית ומכידון האופנוע. לקפל את חולצות קפלן, את השלטים מכיכר עזריאלי, מכיכר הבימה, מרחבת מוזיאון תל אביב, ואת הדגל שהתנופף שנתיים אצלנו במרפסת. לקפל ולקוות כי לעולם לא עוד. שנהיה חכמים ולא צודקים, בטוחים ולא רחמנים, שנהיה ביחד. שניהיה אחים לנשק גם במלחמה לשלום, ושהציונות תנצח את הציניות.
גנבו לי את הטלפון. הבנה מיידית, חד־ערכית, חדה וכואבת. הלך לי הטלפון. לא שכחתי, לא הנחתי בחדר השני, לא נשאר באוטו. הטלפון שלי איננו. נקודה.
זה התחיל כל כך אחרת. בוקר תל אביבי רגוע, מקיאטו ארוך, חבר טוב ושיחות של הורדת דופק אחרי שעה בחדר כושר. רצינו פשוט ליהנות מהכיף הראשוני, ממה שבספרות מכנים לעיתים "רגעי חסד" (Grace) – אותם רגעים נדירים שבהם אנחנו מתעלים מעל היומיום ונמצאים בנוכחות מלאה, במצב של Being. הטלפון שלי נח על השולחן, הפוך ושקט. שלא יפריע לאושר הזה.
הרקע היה מושלם. להיות נחמדים. לומר שלום לאדם חייכן בשולחן סמוך, ירון. מסתבר שהוא חוגג. נעים מאוד, מזל טוב ליומולדתך. השיחה זרמה מהר מאוד לעולמות התוכן שלו, לספרו החדש שבהתהוות. ירון דיבר בלהט על מהות החיים, על ההוויה של אהבה כדרך חיים. הקשבתי לו, זורם עם ההגדרות המדויקות. אצלו, כך למדתי בין לגימה ללגימה, האהבה היא לא סתם רומנטיקה מתוקה; היא עניין של זהות, של חיפוש אחר מקום בעולם ותיקון לנפש.
בזמן שהוא מדבר על אהבה כמנוע לחיפוש עצמי, אני בראש כבר מתכנן לו זיקוק על עוגה, מנסה לייצר עבורו רגע של שייכות בתוך המציאות המורכבת. נפרדנו בברכות, ירון יצא לדרכו שמח וטוב לב, ואנחנו נשארנו עם הקפה. ובלי הטלפון.
רגע. איפה הטלפון?
פתאום, כל הפילוסופיה הנשגבת על "הוויה והשלמה" התנפצה אל מול המציאות הקטנונית. מה מעניין איפה האהבה כשהטלפון שלי איננו? באותו רגע הרגשתי בדיוק כמו הדמויות בספרו של ירון "איחרתי לאהוב" – חוויתי כמיהה מתמדת, חמקמקה, המלווה בתחושת החמצה צורבת. הטלפון, העוגן שלי לזהות ולתקשורת, נעלם, והשאיר אותי עם תחושת הניכור שהוא מיטיב לתאר.
רצתי אליו לפני שהספיק להתרחק. "לקחת לי את הטלפון בטעות?".
"מה פתאום", הוא חייך חיוך של אנשים מוארים, "הנה הטלפון שלי ביד".
נכנסתי למוד גשש-בלש. אין בקפה הזה מלצרים זרים, אין עוברי אורח חשודים. המזל הוא שבעולם ה-AI הכל מתועד. מנהל הקפה שולף מיד את הצילומים, והנה הפואנטה הטרגית-קומית, ממש כמו בסיפוריו של ירון: רואים בבירור כיצד במהלך שיחתנו הערה על האהבה הנשגבת, הסופר המתלהב פשוט הכניס את הטלפון שלי לכיס שלו. עניין של הרגל. כמה אירוני. האיש שמדבר על אהבה כחיפוש אחר גאולה פרטית, לקח לי את הגאולה הפרטית שלי (האיפון) והלך.
המבט על הסיטואציה הפך באחת לאירוני, אך בו בזמן מלא חמלה – הוא לא גנב חלילה, הוא פשוט היה כל כך בתוך ה"הוויה", שהוא שכח את ההפרדה בין שלו לשלי. אהבה היא ביטול האגו, לא? אז הנה, הוא ביטל את ההפרדה בין המכשירים.
בעולמנו אין אלמונים. איתור מהיר בפייסבוק, טלפון, והאבדה חזרה הביתה אחרי דקות של חרדה קיומית. כשהטלפון חזר לידיי, חיבקתי אותו. "התגעגעתי!", אמרתי. באותו רגע הבנתי משהו על הכתיבה של ירון דרך החיים עצמם: החיים שלנו נעים כל הזמן על המנעד הזה – בין תסכול וחרדה על מכשיר אבוד, לבין רגעים של חסד והשלמה.
אז אולי לא "איחרתי לאהוב", אבל כמעט איבדתי את הטלפון. ובסוף, גם זו סוג של אהבה – הצורך הזה בחיבור, בשייכות, אפילו אם זה רק למכשיר דיגיטלי שמחבר אותנו לעולם.
נ.ב. לכל המתוחכמים שבטח ישר קפצו עם ההצעה - להפעיל את הפונקציה FIND MY PHONE ולאתר את הטלפון האבוד, תרגיעו. משימה בלתי אפשרית. אני דפוק לגמרי. כל הסיסמאות שלי רשומות בטלפון כמו אצל כולכם...
אותי לא בחרו לוועד הכיתה. עובדה. לא הייתי מהמובילים החברתיים, לא כיכבתי בריקודי עם, והרומן שלי עם "צופי דיזנגוף" הסתיים במחנה קיץ אחד שבו נשלחתי הביתה בבושת פנים. המדריך תפס אותי במגורי הבנות. סתם, אל תפליגו בדמיון; רצו להרתיע את כולם אז בחרו את החנון הכי גדול במחנה ושלחו אותו הביתה למען יראו וייראו. האמת היא שרק נכנסתי לשמוע מוזיקה מהטרנזיסטור, והמדריך, בחושים של קולונל, סימנה אותי כמטרה.
לא שלא רציתי להיות שם, בספסל האחורי של האוטובוס, במחלקת ה"מקובלים". המגניבים של הכיתה. אנחנו ישבנו מקדימה, חבורת החנונים, ושמענו משם רק צחוק מתגלגל ורשרוש של ממתקים יקרים. לימים ראיתי שכל השובבים מאחור פשוט החליפו את הספסל האחורי במושב של מחלקת עסקים. אותם צחקוקים, אותן נשים יפות, רק שהפעם הארוחה מוגשת בכלי פורצלן ולא במגשי פלסטיק של מחלקת תיירים.
אבל אני לא מקטר. אחרי מסלול הכשרה של שבעים שנה, אני מפרגן לחברים שעקפו אותי בדרך אל האושר. בכיתתנו, בשורה הראשונה מול המורה ישבו אז בקביעות שני ילדים חכמים. הם לא רצו 100 מטר ב-12 שניות, אבל קראו את "סירס-זימנסקי" לפני השינה. אודי ועוזי. שניהם מובילים בתחומם עד היום. אחד משני הילדים החכמים דאז, פרופסור עוזי, הגיע לביקור מולדת. סיבה מצוינת לאסיפת כיתה מסביב לבר תל אביבי.
ערב בלי אג'נדה. על נוסטלגיה לא דיברנו - מי באמת זוכר מה קרה לפני חמישים שנה? על פוליטיקה ויתרנו מראש. מה נשאר? המלצות על יעדים לתיירים עם שלפוחית רגיזה, עם חרדה קבועה לדרכון שנשכח בכספת שנזכרים בו אחרי חצי שעה מעזיבת המלון והמשקל העודף של המתנות לנכדים במזוודה.
הגענו ל"אסיפת הכיתה" שאירגנתי מכל קצוות הארץ. אם תסתכלו בצילום המצורף, תראו שלא השתננו כלל מאז סוף י"ב, כשהתגייסנו למלחמת יום כיפור. אנחנו דור הסג"מים של המלחמה ההיא. אירוע מכונן שחשבנו שיישאר הכי כואב, עד שהגיע ה-7 באוקטובר.
אראלה וחזי שתו נגרוני, הקוקטייל המנצח. רותי, ששומרת על בהירות מחשבה, הזמינה אספרסו קצר - זכר לימיה כסטודנטית תפרנית באיטליה. מוטי, שעוד מציל נפשות בחדר מיון בבוקר ורושם זריקות הרזיה לחברים השמנמנים שלי אחר הצהריים, לגם וויסקי 12 שנה. אם שותים מעט, שיהיה איכותי.
ישבנו שם, חבורת אזרחים ותיקים שפלשה לבר של צעירים. הם הביטו בנו במבט של "מה אלה עושים בבר שלנו?", ולא הבינו.
זהו. חזרנו. אל בורות הוויסקי, ברזי הבירה, אל מחוזות ילדותנו, אל הדירות שירשנו מההורים או אל המגדלים ברוטשילד שנמצאים במרחק הליכון מכל מקום - ובטווח דקות פינוי אל המרפאה הסמוכה. שיהיה, ליתר ביטחון.
אנחנו גרים בבית משותף תל אביבי קלאסי. לא מגדל יוקרה מהעשור האחרון עם לובי ממוזג מצופה שיש ושוער במדים שמברך אותך לשלום, מרחיק מעריצים מידוענים שגרים באחת מהקומות הגבוהות, ובעיקר מקבל חבילות מנציגי פדקס, צ'יטה וכל בחורינו הטובים על הקטנועים שדואגים כי הרכישה האחרונה בעלי אקספרס תגיע אלינו ישירות ובמהירות.
אנחנו גרים בכיף בבניין בן 15 קומות, 60 משפחות, שעומד על תילו כבר 46 שנה. בניין שידע ימים יפים יותר, אבל עדיין עומד זקוף מול הלחות של מישור החוף. בית עם מזגני חלון, מהתקופה בה מיני היתה חצאית ולא מזגן. בכניסה אצלנו, כמו ברוב הבתים בעיר הזאת, עומד לו השומר האלקטרוני: האינטרקום החכם. זכר למכשיר המקורי, של שנות השבעים. שנים בהן בית ללא דלת זכוכית מוגנת במנעול מגנטי לא היה נחשב כבית משותף ראוי למגורים בטוחים.
לכאורה, זהו קו ההגנה הראשון. מערכת שאמורה לסנן את העולם שבחוץ ולהשאיר לנו את הפרטיות והביטחון בפנים. בפועל? מדובר במסננת עם חורים בגודל של שליח וולט עם קסדה.
מצעד האורחים הבלתי קרואים - בואו נודה על האמת, הדלת למטה נפתחת יותר פעמים ביום מאשר דלת של רכבת תחתית. זה מתחיל באשמורת האמצעית של הלילה. שליחים עלומים עם חבילות חשודות. מפיצות חמות, נודלס ריחניים ואריזות גראס מהטלגראם. רפואי כמובן. גל של נשנושי לילה עם שליחים לחוצים שמזמזמים על כל הכפתורים בפאנל עד שמישהו בקומה שביעית נכנע ולוחץ על הפתיחה רק כדי להפסיק את הרעש. אחריהם מגיעים אחרי הזריחה מחלקי העיתונים של הבוקר, בהמשך מתחיל זרם יומי - מוכרי הביצים שמגיעים "מהמושב" (לך תדע איזה מושב), עודפי פירות מרמת הגולן שנקטפו היום בבוקר, מתרימים למען עמותות שמעולם לא שמעת עליהן, ונוכלים מתחילים שמנסים עלינו את מזלם.
בין לבין משתחלים פנימה כמובן גם ספקים, מובילים, ארגזים ושליחי מרכול, שיפוצניקים מבוישים שעובדים בדירה התורנית שמשפצים אותה (תמיד יש אחת כזו) שתמיד מואשמים בלכלוך המעליות, וצבעים שמשווקים את עצמם כי "הם כבר עובדים בבניין". תוסיפו לזה את הדיירים המבוגרים ששכחו את הקוד, ואת האורחים המבוגרים עוד יותר שלהם שמנסים להבין על איזה כפתור ללחוץ ואם הסולמית היא לפני או אחרי הקוד או שניהם – וקיבלתם טיילת.
הסוד הגלוי של השכונה - והקוד? אוי, הקוד. האשליה הגדולה מכולן. האם יש מישהו בשכונה שלא יודע שהקוד הוא 1379? או אולי 0852? ובבניינים שחשבו שהם מתוחכמים, הלכו על 1414, כי הבניין הוא מספר 14 ברחוב. זו לא הצפנה צבאית, זו בדיחה עצובה. כל ילד שעובר ברחוב, כל שליח וכל מחלק פליירים יודע את הקודים האלה בעל פה. צריך רק להסתכל על פנל הלחצנים ולראות מה הלחצנים הכי משופשפים - ואז מספר הקומבינציות יורד ממיליון לבדידים. אנחנו משנים קומבינציות, ממציאים רצפים מתוחכמים, ויומיים אחר כך הקוד החדש כבר כתוב בטושים שחורים קטנים על המשקוף לטובת השליח הבא.
בשביל מה אנחנו צריכים את זה? למה אנחנו משקיעים הון תעפות בתחזוקת מערכת עתירת חוטים שמזדחלת מהדלת הראשית ועד לפתח של כל אחת מ-60 הדירות? למה אנחנו מתקינים מערכות "חכמות" עם אפליקציות אלחוטיות שמשדרות וידאו מפוקסל של האורח לנייד שלנו כשאנחנו בכלל בעבודה? האם המערכת הזו באמת תגן עלינו? הרי המחשבה שמגנט חשמלי בדלת זכוכית יעצור איום אמיתי היא נאיבית. ב-7 באוקטובר הבא, חלילה, או "רק" מול חוסר המשילות הגובר ברחובות תל אביב, האינטרקום הזה יעיל כמו שמשייה בפני צונאמי. הוא לא יעצור מחבלים, הוא לא יעצור פורצים נחושים, והוא בקושי עוצר את החתול של השכנה.
מפתן חזק וחכם - אולי הגיע הזמן להפסיק לסמוך על ה"שומר" בכניסה ולהתמקד בקו ההגנה האמיתי: דלת הדירה. שם המשחק הוא סוג של פלדלת מרובת בריחים. שם ההשקעה משתלמת. במקום להשקיע בחוטים בקירות של הבניין, עדיף להשקיע במנעול חכם לדלת הפרטית. גאדג'ט לא זול, של כמה אלפי שקלים כולל התקנה, עם מצלמה, קודן וקורא טביעת אצבע - עוד משחק להורה לא מאותגר טכנולוגית בעידן הבית ה-AI.
מנעול ביומטרי שמזהה את טביעת האצבע שלנו (כי מי זוכר איפה המפתח), או נפתח מהאפליקציה עבור העוזרת יום לפני שאנחנו חוזרים מחו"ל, כדי שנכנס לבית נקי וריחני. זה הביטחון האמיתי, וזו הנוחות האורבנית המתאימה לנו.
ובכל זאת, עוד יתרון אחד קטן - אבל רגע לפני שאני מציע לוועד הבית לפרק את האינטרקום ולמכור אותו לברזל, בדמיוני, מקרה אחד שבו הטכנולוגיה הזו תוכיח את עצמה יום אחד. זה יקרה כשהנכד המזדמן שלי, (הבכור בן חמש הקיץ הזה) זה שעבר בשכונה עם החברה שלו וחיפש מקום שקט עם מזגן ומקרר מלא, מצלצל. אני בכלל לא בבית, אבל האפליקציה מצפצפת. הפרצוף המחייך שלו במסך, לחיצת "פתח" מרחוק, ויש להם מעון מוגן לשעתיים.
אז אולי האינטרקום הוא לא באמת כלי ביטחוני. אולי הוא בסך הכל שוער וירטואלי שמאפשר לנו להיות סבים נחמדים בשלט רחוק, ולתת לשליח של וולט להניח את האוכל ליד המעלית בלי שנצטרך לקום מהכורסא. גם זה משהו..
א. הגיע לגיל שבעים כשהוא מצויד בכל מה שגורם לחברים בני גילו להחוויר מקנאה: בלורית מפוארת על הראש, בטן שטוחה באופן חשוד, פרק ב׳ מהסרטים ואקזיט מהחלומות. אחרי שקיבלנו את ה-SAVE THE DATE לחגיגות השבעים שלו, התייצבנו עם חיוך, אבל גם עם לא מעט השתאות. זה ממש לא מובן מאליו לראות גבר בן שבעים מאוהב כמו נער, בטח אחרי רכבת ההרים הרגשית שעבר.
היו שם שנים לא פשוטות. הצלחה פיננסית מסחררת במשרד, ומנגד מחלה קשה בבית. שש שנים של מאבק וסבל שהסתיימו בפרידה כואבת מאשתו האהובה. אבל אז הוא יצא למסע חזרה לחיים - והצליח בגדול. כלומר, עם עזרה קטנה ומוערכת מהשכנה במגדלי תל אביב. אותה שכנה שהחליטה לקחת פיקוד ולסנן את התנועה הערה בקומה, עד ששידכה לאלמן הטרי את המועמדת המושלמת.
הלוקיישן שנבחר לחגיגה: מועדון "שבלול", בלב מתחם קרליבך המשתפץ לנצח. אחד המקומות הבודדים בעיר שבהם עדיין אפשר להזמין קומץ חברים לדרינק, נשנושים ולהקה חיה. הקהל? בליינים כסופי שיער עם היסטוריה משותפת, שמחליפים סיפורים על נכדים, המלצות לקיצור תורים ל-MRI ודיונים מעמיקים על אגן לא מאוזן ותוכנית להחליף את הברך המקרטעת באביב.
אחרי שכבר נגסנו ולגמנו, עברנו לחלק האומנותי-משפחתי. המצגת שהכינו הילדים (תמיד יש מצגת), האחות שבירכה בשם השבט המורחב, וחתן השמחה עצמו, שריגש את כולנו כשהקפיד להזכיר בכאב ובאהבה את אשתו המנוחה. ולהבדיל, את המיקרופון קיבלה זוגתו החדשה שהציגה את ההפתעה של הערב - להקת רוק וותיקה, "הסיקסטיס".
הלהקה זרקה אותי באחת לשלהי שנות השבעים. ימי שישי בצהריים ב"תל אביב הקטנה", המוסד המיתולוגי של האחים שאולי ברחוב הירקון פינת ירמיהו. אותם נגנים, אותם קאברים שאי אפשר לשבת מולם בשקט, רק שאז היינו צעירים ביותר משלושים שנה. לקינוח, היה עולה שם בזמנו ה"אלביס פרסלי" הישראלי - חיקוי מקומי עם פאות לחיים, בלורית עמוסת ברילנטין וניסיון חינני להיות מלך הרוק. אגב, נדמה לי שראיתי את אלביס לאחרונה על החוף בתל אביב. עדיין עם הגיטרה, עדיין עם הפאות, וכנראה שגם השיער השחור הוא כבר סוג של "תוספת". קצת כמונו, מנסים לשמר את הקצב, גם אם התפאורה משתנה.
בסוף הערב, כשהחברים נפרדו מהמארח הנרגש וחזרו לנהוג אל הפרוורים, הדעות ברכבים היו ודאי חלוקות. המפרגנים בטח אמרו "שיחק אותה, איזו זוגיות!". במכוניות אחרות, הנשמות הטובות (ותמיד יש כאלה) בטח מלמלו: "זה כבר לא לגילנו לרקוד ולהסתחרר ככה מול הילדים והנכדים, עם הסבתא החדשה שלהם". אני לא הייתי בכל המכוניות, אבל הייתי מספיק שנים בעיר הזאת כדי לדעת בדיוק מה נאמר.
ערב. מורידים הילוך. מורידים דופק. מורידים פוטר חמים ממחלקת החורף בארון. אנחנו יורדים לקפה השכונתי. הערב אנחנו ביחד. אין ערב בנים. הפרלמנט של הוותיקים התפזר. חוג יוגה היה אתמול. הנכדים מחכים לנו מחר. הערב הזה הוא שלנו.
בר שכונתי. התזמון הוא קריטי: קצת אחרי ה-Happy Hour של ההייטקיסטים, ורגע לפני שהילדים בני העשרים כובשים כל פיסת נדל"ן פנויה בבר-קפה שלנו עם הלפטופים והחלומות שלהם. זה לא באמת משנה אם זה בבזל המתברגן, בירמיהו הצפוני או בלב הבום של דיזנגוף פינת נורדאו – הטקס הוא קבוע, כמו טקס הדלקת המשואות, רק עם פחות פאתוס ויותר אלכוהול. ערב זוגי צפוף ונעים.
המארחת, צעירה תל אביבית שעוד לא נולדה כאשר רון חולדאי הפיל את המיג 21 הראשון שלו, מביטה בנו במבט בוחן, כמעט אנתרופולוגי, כאילו הדודה והדוד שלה מהקיבוץ הגיעו לביקור בעיר הגדולה, ושואלת את שאלת ה-64 אלף דולר: "כמה אתם? בר או שולחן?"
על פניו, שאלה לוגיסטית פשוטה. בפועל? זהו מבחן אישיות אכזרי, סוציולוגי ואסטרטגי לבני החמישים פלוס. כמונו.
נתחיל עם השולחן. לכאורה, הבחירה הבורגנית, ה"בטוחה". בדמיון שלנו, הניזון מסרטים צרפתיים, זוגות בגילנו יושבים ליד שולחנות עגולים בפריז, מביטים עמוק אחד לשנייה בעיניים ושותים יין אדום. פרימיטיבו בבקשה, שיהיה עפיץ ובעל גוף. רומנטיקה קלאסית. אבל בתל אביב? השולחן הזוגי הוא מלכודת דבש. הוא נמוך מדי (לקום ממנו זה פרויקט הנדסי), והוא תמיד מתנדנד. זהו חוק פיזיקלי עירוני שטרם פוצח במכון ויצמן, אבל נפתר מקומית עם כמה מפיות, אילתור עם סכו"ם, או טריז עץ מאולתר. יתרה מכך, השולחן מציב אותך בקו האש של המדרכה. צפצוף הקורקינטים החשמליים הוא פסקול הבאגט המודרני, שליחי וולט מנווטים בין הרגליים שלך, ואתה יושב בתוך ענן עשן סמיך, של מי שלא מאמין לשלט "העישון אסור" או סתם מתעלם ממנו באלגנטיות. כשאתה יושב בשולחן, אתה קהל שבוי. אתה חלק מהריהוט הסטטי. כבד, נייח, ומחכה לחשבון.
מנגד, הבר. הו, הבר. המקום הטבעי של הקשיחות במערבונים, הדרינק המיידי במאורות המעושנות בסרטי הבלשים, מקור הצ'ייסר ופיינט הבירה הקרה. מוקד הפיקאפ וההכרויות. המקום בו נפגשים המיתוסים של החבר'ה המגניבים שתמיד רציתם להיות. החרמנים יפי הבלורית עם חיוך של מי ששתה כוסית אחת יותר מדי. המגניבות עם הרגליים היפות והשיער החלק. הצעירים שכבר לא נהיה כבר. ועכשיו - פנטזיה ברת מימוש לשעה קלה על הבר.
על הבר יש גם את העניין הפיזי, כמובן. לא נכחיש. הטיפוס על כיסא הבר הגבוה דורש מיומנות אקרובטית שאבדה לחלקנו אי שם אחרי הביקור האחרון באורטופדית ב', או אחרי חופשת הסקי ההיא שעלתה לנו ברצועה צולבת. הטיפוס הוא מבחן אומץ. אנחנו מתכופפים כמו מרימים משקולות אולימפיים עם דגש על מניעת פריקת דיסק, ואז נוחתים בבום קטן, אבל חגיגי, על המושב. אבל ברגע שהתמקמת? או, אז אתה בעמדת כוח.
הישיבה על הבר היא ישיבת "קוקפיט". תנוחת הטנדם הקלאסית. יושבים כתף אל כתף, לא פנים מול פנים. זה משנה את כל הדינמיקה הזוגית. אחרי שלושים שנה, אנחנו לא באמת צריכים להביט בלבן של העיניים כל הזמן. במקום לחפור אחד לשנייה על ענייני היומיום, הילדים, הנכדים שבדרך או הריביות בבנק, אנחנו הופכים לצוות פרשנים מיומן.
מגובה של מטר וחצי מעל הרצפה, הפרספקטיבה משתנה. אנחנו צופים בתיאטרון האבסורד העירוני מלמעלה: הדייט המביך של הזוג הצעיר מימין (הוא מדבר על קריפטו, היא מחפשת את היציאה), ההייטקיסט שמנסה להרשים את המשקיע משמאל על מצגת מפית. מבט אחד בינינו הספיק כדי לדעת ששנינו חשבנו על אותו הדבר: 'ככה אנחנו נראינו? תודה לאל שהכרנו לפני הקריפטו'. זו האינטימיות של הבר, לא צריך מילים.
ההייטקיסטים מדברים על מיליוני דולרים, בעוד שאנחנו רק מנסים לזכור איפה חנינו את הג'יפון האורבני ולחשב כמה יעלה ג'ין וטוניק כפול בריביות של היום. הבר הזה הוא מרכז העניינים.
בניו יורק, הבר נועד ל"מינגלינג" וציד. בתל אביב, עבור זוגות ותיקים, הבר הוא המקום שבו אנחנו מזכירים לעצמנו שאנחנו עדיין חלק מהמשחק. אנחנו לא יושבים שם כדי לצוד, אלא כדי לוודא שהספארי עדיין מתפקד ושאנחנו עדיין האריות, גם אם קצת עייפים, אבל עם המון ניסיון.
הבטנו זה בזה. היא חייכה את החיוך הממזרי שלה, זה ששמור לרגעים של שטות, וסימנה עם העיניים למעלה. טיפסנו. לא כי אנחנו צעירים וקלילים, ולא כי נוח לנו לשבת על משטח עץ קשיח ללא משענת גב שיגרום לנו לקלל מחר בבוקר. בחרנו בבר כי בשולחן אתה מזדקן בכבוד, אבל על הבר אתה נשאר רלוונטי בחוצפה. ובינינו, אחרי עשורים ביחד, לפעמים הדבר הכי רומנטי שאפשר לעשות זה לשבת צמוד, לשתות ג'ין וטוניק (כי זה טוב למפרקים), ולצחוק בשקט ובהתנשאות קלה על כל אלה שעדיין מחפשים אהבה באפליקציות, בזמן שאנחנו רק מחפשים. רק לא זוכרים מה אבד לנו.
****************************************
נוביגוד על הבר
מעולם לא הלכתי למסעדה בסילבסטר. לא התחברתי לארוחות השף. לא לכמות המנות. בטח שלא לארוחת חצות מעיקה. לשמפניה מרדימה. למחיר המופקע. לחג של עוד קדוש נוצרי שונא יהודים. להתיוונות המזויפת עם ספירה לאחור לקראת איפוס המונה לעוד שנת מס.
אז השבוע, בחדוות ה"חג" שירד על העיר, ברגע האחרון מצאתי דווקא בצהרים מקום על הבר במסעדה המומלצת צ׳אקולי מול הגלים בחוף הדולפינריום. הגענו רגע לפני שסוגרים שם את המטבח, ברבע לשלוש, התיישבנו מול רון, הברמן החביב שטיפל בנו בנאמנות לאורך כל הארוחה.
לוקוס ברוטב טעים ביותר. עיקרית שווה בהחלט.
מסעדה ספרדית חדשה במיקום מנצח על חורבות הדולפינריום, עם הרבה שבחים בתקשורת והמלצה מחבר.
על הבר קיבלנו הסבר מפורט מאוד על כל המנות. טעימה מיין לפני שבחרנו. שרות צמוד וצ׳ייסר על חשבון הבית. ממש כיף.
אוכל ספרדי. טאפאס ונגיסות קטנות עם טעמים אחרים. הרבה מטוגנים. פירות ים. דג. הלכנו על כל התפריט בעונג רב.
במחשבה שניה - אפשר היה לוותר על הלחם הטעים שהעיק לי על המצפון והבטן בהמשך. סוג של תעוקת חזה קרדיולוגית המוכרת לחלקנו מאירועים אחרים שלא הסתיימו בטוב. אפשר היה לוותר גם על המטוגנים שפעלו שעות אחר כך במעלה הגרון כצרבת ספרדית מתמשכת. טעויות של טירון. גרגרן חסר מעצורים עם עיניים גדולות.
לפתיחה הגיעו שש מנות טעימות. עסקה מיוחדת למי שלא יודע לבחור. הכי פתיחה ספרדית שיש, שהלכה נהדר עם קברנה סובניון של קלו דה גת. וזאת הייתה רק ההתחלה.
נעצור פה. אני לא מבקר מסעדות אלא מבקר במסעדות. היו לנו עוד מנות טעימות, אבל הנושא פה הוא לא קולינריה אלא לבחור האם לפתוח שולחן במסעדה או לשבת גבוה על הבר?
לטעמנו - אין ספק. על הבר.
נכון שהכל אותו הדבר, המנות אותן מנות כמו בשולחנות, המלצרים משתדלים כמיטב יכולתם - רק שלנו היה יותר טעים, אישי, ומחויך על כיסא גבוה.
החשבון הסופי היה תל אביבי. כשבע מאות ש"ח כולל שירות. והיה שירות. מחירי המסעדה בארץ הוא נושא לדיון כואב נפרד. תודה לרון הברמן. תודה למקימי המסעדה צ׳אקולי, ביס מרענן על הגלים. נשוב לשם עוד לפני האביב.
לא משנה אם אכלתם אתמול לקראת חצות במסעדה של מושיק רוט באלפיים שח לאורח, או בפלאפל ניסים לקראת שקיעה - מאחל לכם שנה אזרחית טובה ומאחל לחברים שלי שנחזור שש שנים לאחור. כשבקבוצות הוואטסאפ רבנו בחיוך על נושאים בנאלים כמו ספורט או בחירת החומוס הכי טעים בגליל, בימים שיכולנו לטוס ליוון בחמישים אירו ולעוטף עזה נסענו לראות כלניות ולא אנדרטאות.
