נפילת פיקאסו

 אני ממש דפוק. לא משנה כמה פעמים אני נוזף בחברים שלי שנוהגים לנהל את עולמם תוך כדי הליכה, כשמבטם נעוץ במסך הטלפון שלהם -  בסוף גם אני נופל, מתרסק, נמרח, מדמם, דואב, אוסף את עצמי בשפכטל מהמדרכה, מקלל את ממציא לבנת האקרשטיין הסוררת שבולטת מהמדרכה בדיוק בנתיב חיי אל האושר שהוסט בגללה לעולם הכאב, השריטות, החבטה הבלתי נמנעת והבושה; זאת כאשר כל תושבי רמת אביב מביטים עלי מלמעלה ברחמים - תראו, שוב קשיש נפל פה על המדרכה...

אדם מחליק על קליפת בננה זה כואב, אבל כולנו צוחקים מזה. גם אני קצת צחקתי כששמעתי כי ע. , מבכירות עולם התעופה בארץ, התעופפה באלגנטיות בסמטאות ברצלונה בעודה שקועה בישיבת דירקטריון טלפונית וסיימה את הצגת עמדתה לקראת המהפך בשנה הקרובה בשפגט מדרגות וירטואוזי - מדממת על המדרכה מול המוזיאון של פיקסו ופניה, כמו דמות קוביסטית בציור של האמן, שבורה ומדממת.

ידידתי המלונאית, טסה לאיסטמבול להעשיר את אוסף התיקים האופנתי שלה, ובעודה מקבלת תדריך טלפוני מחברה איפה החנות הכי שווה בשוק העירוני בו יש את העתקים הכי זהים למקור של תיקי פאנדי - לא שמה לב למדרגה אחת מיותרת וסיימה עם תיק רפואי בטורקית, פנס כהה מתחת לעיניה היפות וצלקת קטנה במצח שהוסתרה בכל המשך הטיול במשקפי שמש כהים וגדולים, חיקוי ממש אמיתי של משקפי גוצ'י מקוריים...
נחזור לאירוע שלי, אלימות לקשישים ברחובות רמת אביב. בדרכי למכונית, שמעתי כי הטלפון מצלצל. לא עניתי, דחיתי את השיחה עם מי שזה לא יהיה, לשלב בוא אכנס למכונית, אתחבר לדיבורית ואעשה את שכולם עושים. מחזירים צלצול לאחרון שחיפש אותי. שלום, חיפשתם אותי? אבל מעשה שטן, הסקרנות הרגה אותי. רציתי רק להציץ במסך ולראות מי מתעניין בי באמצע החיים? למי אני חשוב? ואז, בין מבט מהמדרכה למסך  - הסחת דעת קלה מהמכשול המתקרב,  וגם אני מרגיש שאיבדתי קשר עם המרחב, ואני מתחיל בתמרון מרחבי חללי עם נטייה קלה לנגוח את המצח במדרכה.

עוד באירועים דומים שיתפתי אותכם כי יש לי רקע קרבי בגלגול צנחנים, גם אם לא הייתה לי מעולם כומתה אדומה. בסקי אני משתמש במיומנות הזאת יותר. בנפילות מרכב דו-גלגלי, זה מאוד חשוב. על מדרכות המטרופולין התורן - זה ההבדל בין "אוי! מאמי, לא קרה שום דבר" -  ל"בום טראח! שיט!" וצקאלקה מהבהבת ומיללת לא פחות ממך.

במקרה הזה לא נזקקתי ליותר משני פלסטרים, בכף היד המדממת שהפכה את התאונה, למכה קלה בכנף וחבטה משמעותית באגו.

אגב, בנפילה שלי הבעיה העיקרית הייתה לאסוף את הטלפון שנשמט והתמקם מתחת למכונית חונה, מחוץ להישג ידי הקצרה והמדממת...

 זהו. אל תתקשרו אלי יותר. אני אתקשר אליכם. כשאהיה זמין לשיחת טלפון בתנוחה בטוחה. או עם קסדה ומיגון תואם למדרכות העיר הגדולה.

לפני הנפילה

 נטפליקס העלתה לאחרונה את הסידרה הכי מפחידה ברשת. ארבעה פרקים על הארכי נוכל ברני מיידוף שהוליך שולל את כל הצמרת הכלכלית בארה"ב והשאיר אחריו ים של דמעות, עשוקים, אנשים עמידים שירדו מנכסיהם, הגנב הכי גנב שהכרתי, והוא משלנו. יהודי.

הבן אדם עבד על כולם. קוראים לזה פונזי. אני קורא לזה גנב. אנשים הפקידו בידיו כסף וחשבו שהוא שומר להם על הכסף, והוא בנה מערכת כזבים שגרמו לאנשים להאמין שיש להם הון בקרן נאמנות בנקאית מסודר - כאשר בפועל לא היה כלום. נוכלות וסתם דפי מחשב. אף דולר לא הופקד בקרן שלא הייתה - הכול עבר לכיס של אותו גנב ובני משפחתו. 

כשמישהו ביקש לבדוק את הקרן שלו, הוא התחמק מהבדיקה ודחה את המשקיע החשדן. מי שסונוור מהתשואה הגבוהה המובטחת לאורך שנים - אכל אותה בענק כשהכול קרס.  הכול - 64 מיליארד דולר, נמוג ונמחק מהונם של משקיעים שחיפשו השקעה בטוחה לטווח ארוך.

מיידוף הלך לכלא, הלקוחות נשארו המומים וחסרי כל. מיליארדים התאדו. חלומות נגנזו. אנשים חלו,  איבדו חשק לחיות, התאבדו ולבטח מי שבחרו לחיות - גם הפכו להיות אנטישמים. מיידוף עצמו מת בכלא אחרי שריצה 12 שנות מאסר מתוך 150 שנגזרו עליו. בנו התאבד, השני חלה ומת, אחותו וגיסו נמצאו ירויים במרתף ביתם אבל את הכסף אף אחד לא החזיר.

מהרגע הראשון שצפיתי בסדרה - נחרדתי. חבריי מהמחלקה הקרדיולוגית מתבקשים להימנע מצפיה. יש פה הרבה אורות מנצנצים. בעיקר באדום. המחשבה שזה עלול להיות כאן, בוול סטריט שבאחד העם TLV, ממש לא הזויה. כמו שמיידוף הצליח להתחמק מחקירת רשות ני"ע האמריקאית לאורך שנים - אין כל מניעה כי פה יצוץ לו חקיין נוכלות דומה.

כמו שריקה באפלה, אחנו מנסים להירגע עם מלמולים על המפקח על הבנקים, רשות ני"ע, מבקרים פנימיים ועוד כל מיני מילים שלא מרגיעות אף אחד. האמריקאים המציאו את החקירות והביקורת - והמיידוף הזה שיטה בכולם. 

בטוח שבמערכת התל אביבית יכול לצוף גאון-נוכל יותר טוב ממנו ולאדות לנו מיליארדים מהארנקים.

כולכם בטח שמעם על גלעד א., האיש הכי כריזמטי שפגשתי, עם חזון כלכלי ושיטה. כל כספנו הפרטי מנוהל תחתיו. שקלים שנצברו לאורך שנים ומיועדים בעיקר למסעותיי באיים הקריבים לעת זקנה. 

יש לו אתר אינטרנט מדהים בו מוצג כל כספי מדי חודש בדוחות מדהימים. המודעות בראש חוצות וקליפי הפרסומת של חברתו - רק מגדילים אצלי את החשש. ומה אם הכול בלוף?

סליחה מר א. אתה כמובן רק כמשל. אצלך כנראה הכול כשר. לפחות אני מקווה  שכך,  כי אחרת אני קופץ מהמרפסת...

רק בחלומות שלי אני רואה את מיידוף התל אביבי מחייך במשרדו ומכניס מעטפה עם דו"ח רווחים מפוברק שהוא שולח לי כל רבעון, ממציא לי תשואות על כסף שמעולם באמת לא ראיתי, מדווח לי על אחזקות בקרנות שמעולם לא אחזתי בהן, הכול רישומים בנקאיים לכאורה המייצגים את כל עושרי ועתידי. כשבעצם - כאלאם פאדי. הכול דיבורים ואין שקל אחד לרפואה בקרן שלי.

סיוט מתמשך. מה אם בסבירות של אחד למיליון הפחדים שלי מוצדקים?

אתם ישנים טוב בלילה?

מה אם מיידוף לא מת בכלא האמריקאי  אלא עבר לגור ברמת אביב?

או שינה את שמו ל...

דיסקליימר חשוב - הפחדים שלי לעיל מבוססים על תחושות בטן פרטיות ללא קשר לאף קרן השקעות ישראלית. פחד המבוסס על  אינסטינקטים בריאים של אדם מלומד מפוחד בעולם של אי וודאות רצוף נוכלים, רמאים, פוליטיקאים לא אמינים ועמים עויינים שכל בוקר מחדש מאיימים על רווחתי, אושרי  וקיומי.

לא נבחר קובץ

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

 

לוויות לא עושות לי טוב.

בתי עלמין הם לא "מגרש המשחקים" האהוב עלי. את הפגישות שלי שם אני לא ממש מתכנן מראש, אבל מדי מספר שבועות אנחנו שוב נפגשים, החברים הוותיקים, מנחמים ומשתתפים בצער היתום התורן; מופתעים מחדש עד כמה היו פה אנשים כל כך מוצלחים. היו, ואינם עוד.

כשעומד החבר מול המיקרופון, מחזיק ביד מספר דפים שכתב לילה קודם לזכר אביו או אימו, ביוגרפיה קצרה מלאת מחמאות ותכונות אופי מדהימות - בעל למופת, אהבה ממבט ראשון, אב השנה, סבא נלהב, מייסד הקבוצה וקיצוני סופה במועדון הכדורגל השכונתי; יזם מבריק ומעסיק נדיב; חוקרת ראשית במכון ויצמן, בשלנית היסטרית ומארחת בנשמה, תורמת בנדיבות ומסתפק במועט; אבא שאני לעולם לא אהיה, ומצליחן שאין לי סיכוי לחקות. אנחנו דור אחרון לחלוצים. ענקים שהגיעו לפה ברגל מאי-שם בגיל שלוש, התגייסו לפלמ"ח בגיל שש, כבשו את הכותל בבר מיצוה, רקדו פוקסטרוט על הטיילת בתל אביב בגיל שש עשרה, איבדו הבתולים על הגורן, וידעו לקשור עניבה עוד לפני שצחצחו שיניים. טייקונים לסירוגין, שהקימו מפעלים ונפלו, הפריחו את השממה והתייבשו, הקימו משפחה ופירקו, עשו הון ותרמו, באוניברסיטה למדו רק כשיצאו בשליחות המדינה, הכירו את יצחק עוד מחטיבת יפתח ואת שמעון ממפעל הטקסטיל בדימונה; אנשים טובים עם צל ענק, שבצילם אף אילן לא יכול לצמוח, אלא רק לשמוע ההספד ולזמזם בלב -

"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

אשר היה כערבות הבוכיות...."

בהספדים בעיקר נושאים שבחים. הרי לא יספרו לנו על הכישלונות , המריבות התוך משפחתיות, הבגידות והפספוסים; פשיטות הרגל והנושים, הטלפונים מסניף הבנק, שיחות רמות וכעוסות מאחורי דלת סגורה, טריקת דלתות ואריזת מזוודה קטנה לנסיעת הפרדת כוחות עד יעבור זעם, וכמובן לא נשכח את הפעם שעצרו אותו במשטרת הגבולות עם צו איסור יציאה מהארץ; את מי זה בכלל מעניין, כשהגופה כבר בתכריכים ועוד מעט תכוסה בעפר ולא תדעו עוד צער?

לוויות, תמיד בצהרים, באמצע יום עבודה, אשכרה בשעה שקבעתי עם חבר שלמחרת טס לחול והבטחתי לו תדריך עומק מפורט על בנגקוק. אני מבין שאסור להלין את המת, שהטומאה עלולה לפגוע בכהנים, שחברה קדישא לא עובדת בשבילי - אבל ברצינות, צריך לפתור את הבעיה הזאת. כשנפרדים מהם בדרכם האחרונה, תחשבו על קהל המלווים.

אנחנו עוד חוזרים היום הביתה עם תסכול אדיר, בתהייה, מה יאמרו עלינו ביום ההוא? "היה איש טוב, אהב מטקות וגם ויסקי. הוציא את הנכדה מהמועדונית פעם בשבוע ואהב את אשתו? (עצירה לניגוב הדמעות)

וכמובן יהיה גם ציטוט -

"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

אשר היה כערבות הבוכיות.

וכמו מבצר עתיק היה בסוף הדרך."

כן, באמת יש לי עוד בקשה אחת ומשאלה. לוויות אחרי ארבע בבקשה. ואם אתם מכירים מישהו בקיבוץ גבעת השלושה - נהדר שמול כל מצבה יש ספסל ישיבה. מדהים. אבל יהיה מושלם אם גם תסללו את דרך הגישה לבית העלמין שלכם, גם אם אסרו עליכם למכור עוד קברים שם. ראיתי ששמרתם הרבה חלקות קבר לעתיד והמשיח עדיין לא הגיע, כי במצב דרכי הגישה הנוכחי זה מזכיר יותר את דרך בורמה אותה סלל המנוח בלוויה האחרונה...

צילום - מר רלי א. 

TLV-OUT!

אל תבכי לי תל אביב, אבל נראה לי שגמרנו.

זה לא שעשית לי משהו רע, זה אני. נשברתי!

החנוכה הזה עשה לי משהו לא טוב. בנר השמיני נשבעתי. לא נכנס יותר לתל אביב, אלא רק במקרה חרום, עם צ׳קלאקה וכאשר מישהו מסיע אותי.

לא תראו אותי יותר נוהג על מכונית לנתיבי אילון בשעות היום. לא נולדתי לשבת בפקקים, עושה מדיטציה להורדת דופק, מקלל את הרגע שיצאתי מדלת ביתי, מאמין לווייז כי הנסיעה תיקח כעשרים דקות.

מצטער, נשברתי.

נהיגה במסלולים המקושקשים בנתיבי חיינו, בין הרחבה וחפירה, תמ״א 38 או סתם פינוי בינוי; רכבת תחתית, קלה או מטרו; מסלול אופניים הזוי או להקת רוכבי קטנועים השועטים עם עוד מנה או ביס, בדרך לעוד לקוח גרגרן ורעב הספון בביתו, שנשבע כי הוא לתל אביב לא נכנס יותר.

חניה - אין, שולחן פנוי במסעדה - אין, חצי מנותני השירותים החיוניים עבורנו נשארו במתכונת קורונה ועובדים היברידית מהבית, ניקוז מי גשמים בחורף - לא ממש, המחיר בחניונים מוסדרים גואה, את הבבאבל-דן סוגרים, להידחק עם קטנוע לביקור בזק - סכנת נפשות, באוטובוס כל מי שמשתעל נחשד כמדביק-על בנגיף הקטלני הבא, ובכלל - למה באמת לצאת לתל אביב?

העיר נכבשה על ידי יזמי נדל"ן, קבלני פיתוח, והרבה צעירים ללא רכב הגודשים את הברים בצירי התנועה החפורים, יושבים או לרוב עומדים סביב שולחנות גבוהים ונהנים ממה שצעירים נהנים - להיפגש ולקטר על יוקר שכר הדירה, מצוקת העלאת הקורקינט בחדר המדרגות, בעל הדירה הקמצן ומחליפים מספרי טלפון של שרברב זמין שאולי יסכים לבוא לבדוק מה זאת הרטיבות בתקרת דירתם.

לגור בתל אביב היום. טעות. גם אם קבלת את הדירה בירושה, גם אם הצלחת לקנות דירה במחיר של פחות ממאה אלף ש"ח למ"ר, או אם אתה מבוגר מדי וחסר אנרגיה להזמין מוביל ולהציל עצמך מתאונת קורקינט בדרך למכולת, נניח שאתם זוג צעיר שתמיד חלם לגור בעיר הגדולה ולו לשנה או שנתיים, עד שיגמר לכם החלום והכסף - או שאתם מבני המזל שבגאות הכלכלית האחרונה הצלחתם לקבל אחלה תנאי העסקה ב-Xטק שמעדיפים דירה בטווח קורקינט מהמשרד באחד המגדלים בעיר הגדולה, אבל עובדים במשרד מצאת החמה עד צאת הנשמה ולא באמת נהנים מהעיר השוקעת, עדיין עשיתם טעות גדולה. שום חלום לא שווה את החרא הזה. גם אם אתם יושבים כל אחה"צ מול השקיעה בחופי הכרך, שולחים להורים ולרחבי המרשתת צילומי שקיעה מרהיבים, יום יום - נו, זה לא חוזר על עצמו קצת? כמה מרגריטות אפשר לשתות עד שמבינים שאתם רצים במלוא הכוח על ההליכון העקום הזה ולא מתקרבים אל השמש השוקעת? חולדאי, זה לא אישי. דיזנגוף (מאיר) איכא? לאן הגענו? האם זה סוף חלום אחוזת בית או תחילת הבראשית של העיר הלבנה החדשה?

קטונתי, התחילו את הג'נסיס הזה בלעדי.

אני לאילון לא יורד יותר.

לפחות עד שיסירו משם את כל הפיגומים ונורות האזהרה של קבלני השיפוץ שמקשטות כל כביש בעיר הזאת כעץ כריסטמס אין סופי. TLV - נמאסת!

אתה זקן!

 ילדים קטנים לא יודעים לשקר. הם חמודים, משעשעים, לא משאירים חלקה אחת נקיה בסביבתם, ומתכסים בשכבת אבקת סוכר עם נגיעות ריבה, מנר ראשון ועד למעוז צור אחרון. חמודון שכזה ישב מולי כשביקרתי את סבא שלו, עולל תמים שגילה לי, ולכל הסובבים אותי, כי דיסקרטיות לא נכללת בלימודי ליבה בפעוטון - ״אתה זקן!״.

הסבא שלו מיד שינה את נושא השיחה, הסבתא העבירה אותו לאפוטרופסית הטבעית שלו, אימו; לי הציעו עוד כוסית ויסקי. כאילו הילד גילה לי שיש לי מחלה קשה ללא הכנה מוקדמת.

הדור שלנו עסוק מבוקר עד ערב, בהדחקה, מניעה, בריחה מבשורה, התמודדות מעייפת ושימוש באמצעים מתקדמים באמונה - כי נצליח להסתיר ולדחות את הנורא מכל. שכולם יראו בני כמה אנחנו.

הבילוי הסיזיפי בחדרי הכושר, הדיאטות המתישות, ההימנעות מכל מה שעושה לנו טוב, המרוץ אחרי זריקות הבוטוקס; סבב טיפולים במכוני היופי שכבר בשמם מטעה אותנו - יפות הרי לא הולכות למכונים. הן יפות. לימים הן הולכות לשם לשמר את מה שהיה ועכשיו קצת דהה, מחליד, מעלה שיבה, מתעבה, מתקמט, רופס ומעציב אותנו כל בוקר מחדש כשאנו מנסים לארגן את עצמנו מול המראה השקרנית.

אם השתמשתי במשפטים הקודמים בלשון נקבה - זה רק בגלל ההדחקה, הגרסה השקרית כי לגברים לא ממש איכפת מאיך שהם נראים; גבר אמיתי לא באמת טס לאיסטנבול וחוזר אחרי חמישה ימים עם תחבושת על המצח...

זה לא שאני מחר פותח מנוי פלטינה בטינדר ומחפש צילום עצמי שמחמיא ומזכיר ימים טובים יותר בהם הייתי לפחות משאיר רושם חיצוני ראוי. רק חבל שאחרי כל כך הרבה תעניות ודיאטות - עדיין קשה לקרוא לי צנום. מאז שאני זוכר את עצמי, שלוש פעמים בשבוע הלכתי לחדר כושר. תכפילו את זה בחמישים שנה - הייתי צריך להיות היום כמעט ארנולד שוורצנגר. כמעט. בפועל אני לא. אני בעיקר נכנס לדיונים פוליטיים עם חברים באגף המשקולות הקלות בחדר הכושר, משאיר את המשקלים הכבדים לצעירים הנמרצים, מעדיף לעשות הרבה חזרות עם משקל נמוך מאשר למצוא עצמי שרוע על התחת באופן מביך על המזרן.

הבשורה אודות היותי זקן, לא ממש העליבה. יש לי עוד כמה בדיחות על "השור הצעיר והשור הזקן" רק חבל שהחבר'ה הצעירים לא ממש מבינים למה הסיפור מצחיק אותי. מצד שני יש לי ששה נכדים שלא צריכים לומר לי שאני זקן - אני יודע לספור בעצמי את גודל השבט, ומעדיף את התואר - "זקן השבט", תואר מחמיא ומכובד יותר.

ניחוח של בית

 

בדרך אל הבית המושלם, אתה לא חייב לשכור מעצבת פנים יקרה או אדריכל צמרת. אתה יכול לחסוך לא מעט הוצאות שיפוץ או בניה בכדי ולהגיע לבית החלומות עם ארומה נכונה, אם רק תדאגו שלבית יהיה ריח ביתי. לא בושם, לא מטהר אוויר, לא אדי שמן טיגון ובטח שלא אקונומיקה מבושמת. ניחוח של בית. הריח שעושה לך כיף בנשמה.

ביקרתי השבוע זוג חברים, יובל שנים של ביחדנס, הוא שקוע מול הטלוויזיה בצפייה במונדיאל והיא במטבח, אופה רצף של מגשי עוגות שמרים אישיות בניחוח קינמון שממלא את כל הבית. עיגולי בצק שתופחים ומשחימים בתנור, ונארזים לרשימת תפוצה בשכונה. לחברים של הבן שיגיעו יותר מאוחר לביקור, לשכנה שיושבת שבעה, למעגל נשים בהמשך השבוע, לגיסים שמתים על עוגיות כמו של אימא, ואם יישארו לה עודפים, אז החבר הטוב של בעלה יעזור להתמודד עם הבעיה. גם בסופרמרקטים השכונתיים, יודעים שניחוח המאפים רק עושה טוב למכירות, פותח את התאבון ומעמיס על העגלה, עוד שקית בורקסים טריים שרק עכשיו יצאו מהתנור ולא בטוח כי ישרדו עד לפתח הבית, אלא אם תשימו אותם בתא המטען במכונית, רחוק מהישג ידכם הארוכה. את המאפיה בדרך כלל ממקמים בירכתי החנות, אבן שואבת לקונים שיאלצו לחלוף לאורך כל המדפים בחנות בדרכם אל קראנצ'יות הביס במאפה הריחני. בקצה הנגדי של החנות ימוקם מקרר החלב, עוד פרט אסטרטגי שולי שיאלץ אתכם לחלוף לאורך יתר המדפים בחנות. כך אתם נחשפים למקסימום מוצרים, גם אם שלחו אתכם להביא שני דברים קטנים מהסופר, לחמנייה וחלב.

אבל נחזור לניחוח של בית, שכמו הרבה סוגי ריחות מנהל לנו את הרגשות. כמו ריח מרכך הכביסה במצעים שמרדים אותנו עם חיוך כמו את הכלבים הפבלובים, ריח המכונית החדשה שהופך את החוויה לרגשית ומוכרת ומקלה על טראומת מחיר הקניה. ריח כורסאות העור בסלון, ריח של תינוקות קטנטנים שמגיעים לדמי חנוכה אצל סבא; ריח של אישה. ריח של זיעה. ריח של ים. קשת של ריחות שהם אנחנו. בגלל זה אנחנו אומללים בשפעת. הנזלת סותמת לנו את האף וכמו שאמרתי - לחיות ללא ריח, זה כמו לאכול ללא תבלינים, לאהוב בלי לגעת, לצחוק לשקט, לכעוס בנימוס, לנשנש בלי פרורים ולטייל בארץ בלי לרדת מכביש 6. מאמי, מתאים לך הבושם החדש...

הילדה הגאונה שלנו

 

לא תמיד אנחנו גאים במה שהילדים שלנו עושים. בדרך כלל אנחנו לא ממש מבינים מה הם עושים ובטח שלא ברור לנו על מה משלמים להם משכורות כל כך יפות, מתבלבלים בהבנת הגדרת תפקיד שמסתיימת במונחים לועזיים עם קיצורים וראשי תיבות שלא מעולם המושגים שלנו, ההורים. 

אצלי למשל, אני ממש גאה שהבת שלי עובדת בחברת וויקס. אתם יודעים חברה ישראלית העוזרת ללקוחות שלה להקים עצמאית אתרי אינטרנט. אז פעם הבנתי שהיא עובדת במחלקה משפטית שלהם ועושה שם -  זהו. בנקודה הזאת איבדתי אותה. היא ממש יודעת מה היא עושה. היא ממש משתדלת להסביר לי את זה. ולי אין מושג מה זה אופריישן במשפטים. מה גם שלמיטב זכרוני הילדה בכלל לא למדה משפטים, והמשפטים היחידים שהיא מצטיינת בהם היו - ״אבא, לא בא לי! ותפסיק להציק לי עם השאלות שלך.״ כלומר, זאת התקשורת הכי אוהבת שלנו בתחום התעסוקתי שלה. אז כשהחברים שלי שואלים אותי מה הילדה עושה, אני ממציא משהו. סמנכ"לית במוסד לעניינים מיוחדים וכדומה.

אז כשאחותה הצעירה הודיעה לי שהיא טסה לאי שם, אפילו לא שאלתי למה. כלומר היה לי ברור שהיא נוסעת לעשות רי-סטארט בארץ זרה כי לא כיף לה בארץ, אבל לכולנו היה ברור - אם היא לא מאושרת פה, אם היא הבינה שבמרוץ למיליון היא לא ממש במקום הראשון; אם ב"מסלול העבדות" פה, זה צפוף ועצוב ומשפיל בסוף החודש להבין שרצת בכל הכוח רק כדי למצוא עצמך עוד יותר נמוך וחסר סיכוי אחרי הרבה זיעה ועבודה קשה; אז אין פה שום "למה את עוזבת", אלא,  איך אני יכול לעזור לך עם האריזה ואיזה אלבומי תמונות את רוצה לקחת איתך בדרכך החדשה.

אז על האי הקריבי שעליו התמקמה הילדה הגאונה שלנו אין הצגות תיאטרון. לאר-קפה אין שם סניפים, אין לה גם כל סיבה להחזיק בארון שמלת מיני שחורה, וההתלבטות היחידה בבוקר היא איזה בגד ים בא לך ללבוש היום. כי כל יום הולכים לים לגלוש על גלים. 

על האי הזה לא עושים טסט פעם בשנה למכונית.. על האי הזה אין בכלל מכוניות. במקרה הטוב נעים על קטנוע או לצד חמור, כמובן 4X4,  מעשרות החמורים המסתובבים חופשי על האי. אם אתה מתוחכם, עוגנת לך ליד הבית סירת מנוע קטנה איתה אפשר להקיף את האי בשעה או לעגון ליד הגלים הכי נוחים לגלישה באותו בוקר.

הבת הגאונה שלנו, מומחית בטיפולים טבעיים לגוף ולנפש; כשבא לה לעבוד קצת, היא מוצאת כמה תיירים משועממים במלונות של הביוקר; עבודה קלה שעוזרת לה לכסות את ההוצאות הקטנות שיש בגן העדן הזה. 

קוקוס ובננות יש חופשי על העצים. את הדגים החתן שלי מביא מהים עם חיוך כל בוקר. ביצי חופש אורגניות מונחות על מפתן הבית שבנו בעצמם על שפת האוקיאנוס, והכי חשוב - הם לא ממתעוררים כל בוקר בתחושה - עצרו את העולם, אני רוצה לרדת!

פוליטיקה אין שם עדיין. גם שוטרים אין על האי.  מספרים שפעם היו שם כמה טיפוסים לא נחמדים. התושבים הסבירו להם שעדיף כי יעלו על המעבורת וייעלמו מהאי. אין שם מנעולים על הדלתות. ראשית כי אין באמת מה לגנוב שם, התושבים מאושרים שם בלי טלוויזיה 80 אינץ' בחדר השינה; וכנראה הגנב האחרון  פשט את הרגל שם מחוסר עבודה.
הבת שלי לא עומדת בסופי שבוע עם הדגל על הגשר. עם החינוך הציוני לא הצלחתי אצלה. מודה. אשמתי. לעומת זאת, עם השאיפה לאושר אישי כנראה שהילדה עברה את הסמסטר בהצטיינות. 
אז ילדונת אהובה - תשמרי על עצמך באי-שם הקריבי. תזכרי שאיכילוב לא נמצא בטווח פינוי מיידי, גם החברים שלי מ-669 לא יגיעו אליך כל כך מהר, והעיקר - שימי הרבה קרם הגנה בשמש הטרופית. יש גבול כמה את יכולה להשתזף על הגלים ולהפוך למעדן שוקולד עם חיוך מדהים שאי אפשר לקבל באף סטארט-אפ מצליח בעמק הסיליקון בהרצליה.