שנה טובה מההיפשרים

 

סבתא ציפורה וסבא שלמה היפשר, החייט האלגנטי מרחוב נחלת בנימין 29 בת"א, עם הבנות: דודה שרה, דודה מרים ומשמאל מוישה הקטן בגיל 3, אבי עליו השלום.

כולם מאחלים לנו שנה טובה משנת תרצ"א - 1930.

תמונה שמרגשת אותי כל שנה מחדש, עם נוף תל אביבי מצויר של קזינו משמאל ספינה מימין ברקע יפו העתיקה.

משפחה יפה עם אוזניים גדולות העוברות מדור לדור...

בהמשך ברכה דומה בתוספת הדוד שימחה היפשר יבדל לחיים ארוכים באוסטרליה.

שנה טובה לשמונת הקוראים הקבועים שלי. מבטיח לכם להתמיד בסיפורים הקצרצרים על חיינו הממש לא משעממים בנוף התל אביבי הכי שלנו בעולם. כי זה שלנו, וביחד גם ננצח ונשמור על מה שמשפחת היפשר ואחרים בנו עבורנו על שתי גדות הירקון. העיר הכי תל אביבית שיש.

מסעדה בנחלה

 

המסעדה הכי גדולה בעיר, המדרחוב הכי טעים בעיר, הכי תל אביבי שיש אחרי השקיעה - גרוזנברג בואך אחד העם, בנחלת בנימין. שינוי אופי אורבני שיצר רצף שולחנות, מסעדות וברי יין, ברים ומזנונים שמזמינים את צעירי העיר להתגנדר מעט ולצאת לעוד ערב של כוס יין על שולחן גבוה, כיסא אבירים, ואפשרות לשכוח לכמה שעות כי הכול אשליית בועה בלב המלחמה שאופפת את כולנו בשנה האחרונה.

מדהים איך החלטה נבונה של הנהלת הרובע, גרמה להרבה יזמים פרטיים להיכנס לחנויות הטקסטיל הדועכות ולהציב על מדפי החנויות בקבוקי יין, לפרסם סידרת קוקטיילים ייחודית, לגייס שף שפרש מ'פיין דיינינג' והחליט לעבור לקומבינציות של שלושה ביסים בצלוחית והרבה וואוו, כמה טעים.

כמי שגדל ברחוב הזה (אני דור שלישי לחייט פולני שהלביש את האצולה הגברית הצפונבונית התל אביבית בחליפות צמר אנגלי איכותי בתקופת המנדט) התפעלתי מהשינוי. הכביש נחסם לתנועת מכוניות כהארכה למדרחוב המוכר לנו, המדרכות הפכו לרצף שולחנות לסועדים. הכביש הפך לטיילת של יפים ויפות, ועל שביל האופניים נזהרו הקורקינטים שלא לפגוע במלצרים נושאי מגשי קוקטיילים לחיילים בחופשה שישבו בג'ינס עם נשקם האישי וחברתם הדומעת כי מחר צריך לחזור לעזה. אל המציאות.

שאפו. גם עניין החניה ידידותי למשתמש. החניונים שבמשך היום משרתים את אלפי העובדים במרכז הפיננסי הסמוך פנויים לאכסן את מכוניות הבאים לאזור. חבל רק שהמחיר הוא 50 ש"ח לערב של חניה.

מסביבי אני לא מפסיק לשמוע קיטורים על מחירים גבוהים במסעדות. מפגש מרובע במסעדה, בלי אלכוהול, מגיע ל-1200 ש"ח ויותר. וזה לפני שנגענו בטרנד המסעדני החדש - המחירים עלו, והמנות קטנו. ארבע נגיסות, קצת רוטב על פרוסת לחם טעים - ועובדים לצלחת היקרה הבאה. הרי לא באמת באנו לאכול. באנו להנות מהחוויה. מהחברה. מהמוזיקה הרועשת. מהמלצר שנעלם. מכך שלא באמת מקפידים כי על כל שולחן תהיה מלחיה וקנקן מים, לפני שמתחילים לשאול אותנו אם אנחנו רוצים לשמוע על המיוחדים שלהם להיום.

מצד שני, בימי פומפי האחרונים במרחב הלכאורה מוגן יחסית, כסף זה לא הכל בחיים.

אנחנו ישבנו ב-NOEMA, נחלת בנימין פינת אחד העם. קוקטייל, צ'ייסר, 3 פרוסות לחם ב-32 ש"ח, ארבעה ביסים טעימים של סיגר דגים מטוגן ב-78 ש"ח, כמה צלחות מזטים מוקפדים, רבע שעה המתנה עד שקיבלנו ממלחה, עוד צ'ייסר, צלחת שקדי בקר "מתנה מאיתנו", עוד קוקטייל, וטירמיסו אחד לארבעה ב-51 ש"ח - בקיצור , קיבלנו קצת עודף מאלף שקל לארבעה אנשים שמתוכם אחד ממש לא אכל מ"דיכאון תל אביבי בתפקוד מלא" שנמשך מאז ה-7.10 אשתקד.

לחו"ל בלתי אפשרי לטוס ישירות אלא בדילוגים דרך לרנקה. חסכון לרכישת דירה לא באמת מקרב אותנו למחיר שמתייקר כל חודש מחדש. הרווחנו את שכר הלימוד לשנה הקרובה באוניברסיטה עבור הסטודנטים במשפחה, כי זה ממש לא הגיוני יהיה להירשם לשנת לימוד ולהעביר אותה בצו 8 בעזה. שיפוץ לדירה הוא מסע בלתי אפשרי בגלל המחסור באנשי מקצוע. הכסף שלא הוצאנו על מותרות, נשחק בסופרמרקט על עגבניות במחיר 25 שח לקילו ואבוקדו שלפעמים עולה מעל חמישים שח לק"ג. אז מה עושים עניין מעוד ערב טעים במסעדה חדשה שמצליחה לשבור לנו עוד שיא בגיהוץ כרטיס האשראי השחוק שלנו?

ארוחת חג וותיקה

כנגד ארבע בנות עומד עולם ארוחות החג שלנו. אחת ברילוקיישן במיאמי. השנייה חיה בכיף על אי קולומביאני, השלישית חוגגת השנה עם משפחת בעלה, ולשמחתי חברות התעופה ביטלו את טיסתה של הסטודנטית שלנו - אז בערב ראש השנה חגגנו בצורה אינטימית. על פי הנחיות פיקוד העורף. קרוב לממ"ק ולתבשילי הבית.

בתל אביב יש אלפי אזרחים וותיקים, שגם את זה אין להם. תושבי העיר הוותיקים שנשארו לבדם בערב החג. בלי תבשילים. בלי קרוב משפחה. בלי ברכת שנה טובה. הערב הכי עצוב בשנה. בחדרי המיון בימי החגים מכירים התופעה. אנשים באים בערב החג ומתאשפזים בתואנות שווא, רק לא להישאר לבד בבית. עצוב.

בערב ראש השנה, עיריית תל אביב- יפו מתכננת כמדי שנה ארוחת חג למען אזרחים ואזרחיות וותיקים ובודדים, בליווי עובדי מנהל השירותים החברתיים ומתנדבים. הרישום מתבצע באמצעות מחלקות הרווחה ומועדוני הקשישים הפזורים ברחבי העיר.

בשבע השנים האחרונות עורכת העירייה ארוחת חג לאזרחים וותיקים בודדים במימון העירייה. אנשים עריריים ללא עורף משפחתי. ארוחה ראויה ברמה של מלון מפואר. ארוחה מכובדת עם ברכות וקידוש על ידי רב. את האירוע מפיקה הגברת אילה דוד, מרכזת נושא אזרחים וותיקים בעיריית תל אביב.

למי שמתקשה בתנועה, דואגת העירייה להסעה לאירוע ובחזרה. לא מוותרים על אף אחד בגלל בעיית נגישות.

עובדי המנהל לצד מתנדבים אחראים על הפעלת האירוע כולו, כולל על הגעת האזרחים הוותיקים למקום והחזרתם הביתה. בשנה שעברה השתתפו כ-130 אורחים ועוד עשרים מתנדבים שסייעו למי שנזקק לעזרה. השנה היא השנה השביעית והארוחה הוכנה בבית בועז שבשכונת התיקווה.

ושוב. אנחנו עושים תוכניות ומשהו מלמעלה צוחק. לצער כולם בוטלה הארוחה ערב קודם בגלל הנחיות פיקוד העורף המחמירות אחרי מטח הטילים האירני. בעסה. כל המוזמנים הוזמנו להגיע במהלך ערב החג לאסוף את הארוחה המפוארת שנארזה בכלים חד פעמיים לארוחה בביתם. לבדם.

אירוע דומה נערך מדי שנה בתל אביב גם בערב פסח. סדר פסח כהלכתו לתל אביבים וותיקים עריריים. בואו נקווה כי עד לפסח נגיע לניצחון המוחלט וכל הוותיקים יוכלו להרים ביחד כוס חמישית לשובם של חטופינו וחיילינו לביתם בשלום.

 כרובית לחג

במקביל, במרחב הרשתות החברתיות השכונתי ובפיבסבוק לקראת ראש השנה בוודאי ניסו לגייס  גם אתכם לבישול או תרומה לפרויקט כרובית. פרויקט כרובית הוא פרויקט התנדבותי חברתי, המבשל ארוחות חג לקשישים, נזקקים וניצולי שואה שלוש פעמים בשנה (ראש השנה, פסח, שבועות). עשרות אלפי ארוחות מוכנות בהתנדבות, במימון המונים ומחולקות לקראת החג לאזרחים הוותיקים שמחכים למשלוח בביתם. בשכונה שלנו בצפון העיר עיקר ההכנות היו במטבח מתחם WIX כמו בעוד הרבה  מוקדי כרובית ברחבי הארץ. האמת – לא מצריכים להיות סו-שף מוסמכים לכך. גם מי שלא ממש יודע לבשל, יכול לסייע. בעיקר שוטפים, קולפים וחותכים ירקות, אורזים בקופסאות ומנקים המטבח בסוף. כמו אצלנו בבית בערב כל חג. העיקר שהמשלוח יגיע ליעד ועוד וותיק יקבל את השנה החדשה בחיוך ובטן מלאה.

צילומים מהאירוע בבית בועז בשכונת התיקווה, אשתקד בערב ראש השנה תשפ"ד.

צלמת - דין אהרוני רולנד, באדיבות עיריית תל אביב.

 

פאקינג אוקטובר!

היינו בני עשרים.

ב"רגילה" ירדנו לנואיבה

בטנדר סוסיתא מהיחידה,

עם מלאי תלושי דלק צבאי,

כמה בקבוקי בירה אביר,

חפיסות סיגריות נלסון בלי פילטר

והרבה תמימות נעורים.

אהבנו, רקדנו, חלמנו שאנחנו אימפריה,

עזה היה מקום לקניות,

בירושלים העתיקה הזמנו רהיטים מעוצבים אצל הנגר נששיבי,

בשבתות טיילנו להשתכשך במעיינות ליד ג'נין,

הפועל תל אביב הייתה אלופה,

חגגנו במועדון ביחידה את הפלת 12 המיגים ביום אחד,

התרפקנו על סיפורי מורשת קרב,

אודות עליונות החייל הציוני מול החייל המצרי

שמצטיין בעיקר בריצה יחפה על הדיונות הרחק מהקרב;

ביתרון המיראז' על המיג,

ומי ימלל גבורות ישראל -

והופתענו ב-6 באוקטובר 73'.

עבר יובל שנים.

תחקרנו, הפגנו, הפכנו, החלפנו,

נרצח לנו ראש ממשלה,

ובעיקר שכחנו כי הופתענו.

עם הספר שודרג לעם היוניקורן.

כולנו התעשרנו והסתנוורנו.

האלגוריתם טימטם את כולנו.

לוחמינו עברו מהשוחה לכורסה,

מהמקלע למסך 24 אינץ'.

מהמארב ל"רואה-יורה" עלק.

עתידנו בחוכמתנו,

ובמקום לעלות לעמדות לכוננות "עם שחר",

השארנו את האפליקציה במגדל השמירה עם בחורות ערניות שאף אחד לא לקח אותן ברצינות.

והופתענו שוב ב-7 באוקטובר 23'.

זה לא יכול להמשיך להפתעה נוספת.

בקרוב, אינשאללה, יחתמו על הסכם.

תצולם תמונת ניצחון.

הפוליטיקאים ינאמו והאימהות יבכו.

כל צד יחגוג בכיכרות -

ובבית ישבו המשפחות,

זוכרות את מיטב הנוער

שבגופם שילמו על הטעויות שלנו.

סליחה, סליחה ושוב סליחה.

ילדינו האהובים.

אף אחד לא הכין אתכם למסע הזה.

מדור ה-Y , דרך לוחמי אגוז ועד למצטייני 8200 -

מנוער הגבעות ועד לרשומים בישיבות הליטאיות,

מצטער. באמת. מגיע לכם עתיד אחר.

בלי עוד הפתעות.

בלי עוד אוקטובר ארור.

בלי פלגנות אלוהית ומחיצות הפרדה בתפילות.

בלי אזעקות.

עם עתיד.

טוב יותר.

אמן.

תמונות - אילוסטרציה.
אם אתם באמת מתעמקים,

אז החייל השבו"ז למעלה הוא החתום מטה...

הלוחם עם אקדח על הירך הוא האבא שלי שכבש לדבריו עצמונית חצי מחצי האי סיני. את החצי השני כבש אריק שרון חברו הטוב.

בתמונה השלישית - חברים שלי מחיל האוויר. תמונת ארכיון מסיום קורס קצינים, אלה שהיום שומרים על שמי המדינה. קצינים זוטרים שנראים מצוין אך באמת לא מבינים את גודל ההפתעה שתיפול עליהם אחרי ההסמכה. אני אגב בשורה האחרונה החמישי מימין...

המדפים של אבא

כל הדרך לירושלים, ניסיתי לשחזר ולהיזכר האם אבא שלי ביקר אי פעם באחת מדירות הסטודנטים שלי אי שם בשנות השבעים של המאה הקודמת.

במהלך לימודיי האוניברסיטאיים עברתי שלוש פעמים לדירות קטנות בלב תל אביב, ולבד מהפעם הראשונה בה נזקקתי לחתימת ערבות בחוזה מול בעלת דירה שלא התרשמה מחיוכי ובלוריתי – מעולם הורי לא היו מעורבים במגוריי הסטודנטיאליים. האמת – הפסד שלהם.

השבוע עלינו לירושלים. עלינו, כי לבת שלי יש גם אימא, ובלעדיה אין עליה לירושלים, בעיקר מאז ששרת התחבורה פתחה את הנתיב לתחבורה ציבורית גם לזוג הורים שמסגרת ההטבה 2+ בנתיב הימני, הנסיעה פחות מעצבנת. נסיעה שצריכה לארוך פחות משעה – נמשכת ונמשכת בעומסי התעבורה המתגברים ורק לחצות את נתיבי איילון מרמת אביב בואך כביש מספר 1 – אירוע שנמשך  כזמן נסיעה בדיליג'נס מנמל יפו ועד למקווה ישראל לפני 120 שנה.

לשמחתי כבר גידלתי שלוש סטודנטיות, זאת האחרונה. אחריה כבר לא אהיה בקשר עם המועצה להשכלה גבוהה, אלא אם אחליט בעצמי לנסות לשפר את ציוני התואר הראשון שלי ואז אולי יקבלו אותי ללימודי תואר שני; שדרוג  השכלתי שלא היה חסר לי מעולם, אבל מי יודע – אולי בקרוב תואר בלימודי הרבנות יהיה חובה לגברים פה.

עלינו לירושלים בגלל הגעגוע, הקציצות, והמדפים.

ילדה שחרשה את דרום אמריקה אחרי השחרור; ילדה שכבר גרה מחוץ לבית בשנת השרות, הכי רחוק מרמת אביב בתחומי הקו הירוק, בקיבוץ על גבול הצפון; ילדה שהתנדבה לשרת ברמת הגולן עם לוחמי חטיבה 7 ובשבתות לא הסכימה שנבקר אותה;  ילדה שמזמן כבר לא ילדה, עברה את הגיל בו אימה נישאה, אבל עבורנו היא תמיד תהיה הילדה הקטנה  שצריך להעביר אותה בכבישים המסוכנים של החיים.

הילדה אמרה משהו על כך שהחדר  בדירת הסטודנטים ששכרה קטן קצת, חסר לה מדף - ואנחנו כבר היינו עם מקדחה חשמלית ביד אחת, ברגים בין השיניים ושלישיית מדפים בתא המטען בואך ירושלים. עם לב מתרונן, צידנית עם כל מה שמצאנו במקרר,  והרבה עודף מוטיבציה הורית שנהדפה בנימוס אסרטיבי על מפתן דירת הסטודנטית שלנו. באנו, קדחנו, שבענו, וחזרנו אל העיר הגדולה. מה שאהבתי היה, כי אחרי הבורג הראשון היא אמרה לי תודה. לקחה המקדחה והשלימה את העבודה בעצמה. כמעט יותר טוב ממני. אז הבנתי שזה לא המדפים שהיו חסרים לה, אלא שבירושלים היה חסך הורי זמני.

אצלי הגעגוע לצחוק של הסטודנטית חזר כבר בשער הגיא. זאת לא הפרידה אלא ההבחנה – שזהו. מעכשיו זה רק אנחנו.

בכל השובך הנוח שבנינו לעצמנו לפרק המסעיר בחיינו מקננים מעכשיו רק זוג יונים. מול מסך 65 אינץ', הומים ומחפשים עיסוק חלופי. התנדבותי. להסחת המחשבות הנוגות, בימים הכי נמוכים של תל אביב מאז מאורעות תרפ"א – 1921. שנה בה הגיע לתל אביב הסבא שלי, מהגר עבודה אופטימי עם מחט ביד וחלום ציוני בלב שמצא לשמחתו חדר עם מיטה במקום זול.  בשכונת מנשיה. בלב  קו העימות שהיה  באזור נווה צדק , בעוטף יפו  העוינת.  

כמעט מאה שנה שחלפו. שוב חוזר הניגון. על סבא שלי בנחלת בנימין ירו צלפים ממסגד חסן-בק ביפו. על הסבא במטולה יורים טילי נ"ט מהמסגד בכפר כילא שבדרום לבנון. אותה "המנגינה", רק קוטר הקנה גדל והולך עם השנים.

את המנגינה הזאת חייבים להפסיק.

ומהר.

שמע ישראל

 בעולם הדממה אין שמחה. הצלילים העמומים והבלתי מובנים, אינם נושאים אושר. המילים היפות סביבנו נמוגות באוויר, תלויות ומאוכזבות על שלא נשמעו באוזנינו האטומות מבלאי השנים, דפוקות מנזקי השרות הצבאי, מי בתותחנים ואחרים סיירת - כי מי בכלל שמע על אטמי אוזניים בגיל 18 כשרעש מסיבת הטראנס ברקע.

שמיעתנו דועכת לאורך השנים. כמו עוד כמה מערכות בגוף. אם נאריך ימים לגיל מאה ועשרים - כולנו נסתובב לנו עם מכשירי שמיעה. אביזרים חיוביים משני תודעה . מחשבוני AI זעירים שבקרוב יושתלו לנו כצ'יפ עזר אינטגרלי באפרכסת האוזן עם רכיב AI אשר ישפר לנו לא רק את השמיעה אלא את הבנת המידע.

מניסיוני האישי, כמי שמדי שנה הקפיד לבדוק את איכות שמיעתו לצורך חידוש רישיוני התעופתי, אני מכיר את הצלילים הנעלמים. הצלילים שנפרדתי מהם אחד אחד במשך השנים. שחיקה גילנית שמונעת ממני לשמוע את הנכדים המצחקקים עלי מאחורי הגב או את נפלאות האקוסטיקה בהיכל הקונצרטים המקומי.

בשנים האחרונות, כאשר הרבנו לבלות עם חברים במפגשים קולניים לאורך שולחנות ארוכים מרובי משתתפים, שמתי לב כי אני לא מצליח לשוחח עם אלה שאינם יושבים ממש בסמוך אלינו; "היי, מה שלומכם, טוב להיפגש" וזהו. עד לסוף הערב כל אחד מתקשר עם החוג השולחני המקומי שלו - וכל השאר נבלעים בהמולת צלילי הרקע האבוד.

חברים, זאת לא רק בעיה של קשישים. הרבה צעירים חוזרים משדות הנוחב'ה עם צפצופים רמים באוזן. חלקם נפגעו במערכה ואחרים מבילוי ממושך בחיבוק ארוך עם רמקול יותר מדי חזק במסיבת הטבע האחרונה. הסיבות שונות - הנזק דומה. בפעם השנייה שאתה מבקש ממישהו לומר שוב את המשפט האחרון, צריכה להדליק לך מנורה אדומה באוזן. בפעם השלישית שאתה חייב להסתכל על שפתי הלחשן ממולך - חובה לחשוב על האפשרות שאולי הבעיה אינה אצלו. כנראה שאתה מאותגר שמיעה בתחילת הדרך.

הבעיה אינה בבית. את חברתי לחיים אני שומע. כל מילה. גם כשהיא שותקת. את הטלוויזיה אני שומע. בוודאי. רק חבל שזה ביחד עם כל השכונה בעוצמת הגברה מוגזמת. "מאמי, אתה חרש? תחליש קצת את העוצמה או שתתחבר למכשיר עם האוזניות שלך..."

בטלפון הנייד ברוך השם, זה לא נראה חריג. אדם שמסתובב עם אוזניית BT. אולי הוא שומר ראש של האוליגרך השכונתי או איש ביטחון סמוי? אולי הוא בשיחת עסקים חובקת עולם וצריך להקשיב לשיחת הוועידה ולשתות קפה על הבר בו זמנית? ואולי הוא עוד מאותגר שמע גילני שפינק עצמו באוזניות איכותיות זעירות המסננות את רעשי הרקע ומגבירות את התקשורת שלו עם המרחב החברתי...

תשמעו רגע, הידעתם כי הימנעות מטיפול בבעיית השמיעה הדועכת שלכם מקרבת אתכם לשיטיון?

כך אומרים תועמלני מכירת אביזרי השמיעה. הם ממש לא אובייקטיבים - אבל צריך לשמוע להם לפעמים. אם אתם עדיין שומעים עצמונית.

הבושה לעבור את מחסום התקנת האביזר בבוקר על שתי האוזניים ולצאת לשמוע את העולם - עלולה להוביל אותנו למקומות עצובים. להתדרדרות וקריסה פנימית אל השקט. להסתגרות בעולם הדממה שם אין שמחה כפי שפתחתי קודם את הפוסט - אלא מחשבות נוגות של מי שאינו מצליח לקרוא את הצלילים משפתי החבר'ה שלו ונשאר עם עצמו.

בשקט.

מה?!

אגב, באוזן הפרטית שלי אני עדיין שומע היטב את שצריך. אז אם החבר׳ה שלי מהיב"א מרגישים עמוסים לרגע בהגנת שמי המדינה - טלפון אחד ואני מגיע ואשמע גם מטוסים מרוחקים בשמי טהרן.

From Blogger iPhone client

ההתנתקות

התנתקתי. מחקתי. הסרתי. זהו, יותר לא אקבל עדכונים, דיווחים, פושים, פרשנויות, סרטונים, סיפורי גבורה ואסונות מרים. הטלפון הנייד שלי כמעט כשר למהדרין.

רק במקרה חרום, פיקוד העורף יודע כבר למצוא אותי ולעדכן כי צריך להיכנס למרחב מוגן. עכשיו.

נשברתי. שנה שאני חי בתוך מסכים. שנה שאני מתנדב. מסיע, אורז, צולה מעורב ירושלמי בכמויות אדירות והמבורגרים במאות לחיילים רעבים, מנסה להיכנס לכיתת כוננות שכונתית, מתאמן במטווח עם אקדח אישי שקניתי לאחרונה, קורא את כל הפרשנויות בעתון, מקשיב ברצינות לאלופים חד הלשון ומוצפי האגו על ששכחו אותם בבית במלחמה הזאת - ועכשיו הם עסוקים בלדבר עצמם לדעת על המלחמה הבאה שתבוא. בטוח תבוא. רק בלעדיהם. מסבירים לי את מה שאף אחד אינו מבין.

מה לעזאזל קורה פה. מי אשם. ומתי זה ייגמר?

בשנה האחרונה כבר נסעתי לנגב המערבי לקטוף הדרים, עזרתי לאחים לנשק לארוז את תרומות התל אביבים ולשנע אותם עד לאחרון החיילים המגויסים שנזקק לשמפו בניחוח של בית; בקפלן יש לנו נקודת מפגש קבועה עם השותפים למחאה, ליד הדלת עומד זקוף הדגל להפגנה הבאה, ובכיכר החטופים אני יודע על מקום חניה סודי, שרק אני והאופנוע שלי מכירים.

עברה שנה, אם לא מונים את מלחמת המהפכה המשפטית בה קראנו בגרון ניחר - ד מו קר טיה! הטלפון ממש לא מפסיק להתריע. מעדכן אותי שברגע זה ממש, כשאני מחכה למקיאטו כפול ארוך בבר השכונתי שלי, אלפי ישראלים מבוהלים רצים לחפש מחסה במרחב מוגן זמין. אני מתעדכן ומזפזפ הלאה, אבל לא מצליח למחוק מהתודעה - אנחנו ממש במלחמה. ואני בצד של הבלתי מעורבים. יושב, דואג, ומציק לכולם בטלפונים - נו, אתם בסדר? איפה תפסה אתכם האזעקה הבוקר?

בסוף הערב אנחנו יושבים מול הטלוויזיה ומריצים בזריזות את המהדורה המרכזית. סליחה קושמרו וקרן - אבל אין לי סבלנות לשמוע שוב ושוב את ששיתפתם בכל מהדורה בשנה האחרונה. המצב חרא. רק בחירות ישנו פה את המציאות. כל השאר - דיבורים ואוורור כעסים.

בעזרת השלט החכם אנו מסננים את הסיפורים. מנסים להבין מה העובדות החדשות והאם בין ענני הפייק יש קרן אמת אופטימית חדשה ואיתנה.

עצוב לי - אבל זאת לא בושה להודות. לא גייסו אותי, וויתרו על שירותי האבטחה והכוננות שלי, הסועדים בכביש 232 עברו להמבורגרים של כביש 90 ואני שוב הבנתי כי מלחמות זה בעיקר לצעירים ולפוליטיקאים. שתי קטגוריות שאינני נכלל בהן.

מאמי, מאוד מצער אבל אחרי יותר משנה הבנתי - אנחנו יכולים בעיקר לסרוג כובעי צמר, לתת עצות, לרשום הגיגים בסיפורי אבי דר ולשמור על הנכדים.