שלום כיתה א' - 1959

 השבוע חגגתי עם חברי מתיכון עירוני א' את כניסת בנו בברית אברהם אבינו. בקיצור, הברית. מזל טוב.

מי מכם שעוקב אחרי וכבר הבין מתי נכנסתי לכיתה א', מבין כי החבר שלי חצה לאחרונה את גיל שבעים, ועוד כוחו במותניו. ולא, זאת לא הייתה תקלה. לתינוק הזה יש אחות בת שנתיים, ועוד מספר אחים גדולים מאימהות שונות. עשרה ילדים משש נשים וארבע חתונות. החבר לקח את מצוות פרו ורבו ומלאו את הגנים בילדים, כלשונה. מבולבלים? זוהי תל אביב. מצד אחד ריבוי של חד הוריות ומאידך גם פוריות גברית שופעת מרובת נשים.

כגברים צעירים, נהגנו בשנות השבעים להסתכל על בני הששים פלוס כסבים רכרוכיים שחובה לקום עבורם באוטובוסים ולכבד אותם ולו בזכות שערם הלבן וגילם המופלג. כיום, בני השישים זה בני השמונים של פעם.

במסיבות טבע, בגלישה על גלים, בטראקים מאתגרים באלפים ועל הברים הכי רועשים בעיר - תראה גברים מבני המחזור שלי עם קוקו, בראש מגולח למשעין, עם זקנים מטרו סקסואליים אופנתיים, שריריים ללא כרס, עם זרועות מעוטרות בקעקועים, וגם מחבקים בנות זוג צעירות המשיקות איתם צ'ייסרים ביד אחת ובשנייה מדברות בטלפון הנייד עם הסבתוש מעוצבת הבוטוקס והזריקות המתוחכמות שמשקמות לתלפיות את נזקי הזמן, המשמרתפת על התינוקות שנשארו בבית.
היום מסתיים רשמית החופש הגדול. הווקאנס של המורים, פסק הזמן של הגננות. המאני טיים של סבא וסבתא שגויסו בצו

שמונה לימי אוגוסט האחרונים. סוף חום יולי-אוגוסט. סוף סוף הגיע היום אליו ייחלו כולם. מיום ראשון מפקידים את החבר'ה בחזרה למסגרות. מלימודי ליבה ועד חמש יחידות בבניית מגדלי לגו. משמונה בבוקר ועד ארבע. רק קחו אותם כבר, ולא משנה כמה שזה יעלה - כי לחופש אין מחיר. רק לעזאזל, למה זה כל כך יקר?

שלום כיתה א', הרגע ההיסטורי והחד פעמי בו אנחנו מעבירים את הזאטוט שלנו לידי מערכת החינוך ומקווים כי יזכה למורה מחנכ.ת כפי שהייתה לנו פעם. בבית הספר דובנוב. לפני שהמקום הוסב לבית קפה אופנתי, בו לפעמים אני יושב לפרלמנט ששי עם החברים. משהי כמו המורה טובה פס. שכולנו אהבנו ועוד יותר - שאהבה את כולנו. שלימדה אותי לכתוב. כתיבה תמה, באותיות מעוגלות ובעיקר את אהבת הסיפורת והקריאה.

המורה שהפכה אותי להיות "ילד טוב" תל אביבי.

היום הראשון של תחילת הלימודים. מהשנים כשעוד לא היה ג'ט לג לתלמידים שכל לילה בחופשתם ישבו מול המחשב או הטלוויזיה עד אשמורת שלישית לאורך כל החופש הגדול, וב-1 בספטמבר הגיעו לכיתה עם פוסט טראומה מההשכמה המוקדמת והמריבה עם ההורים, למה צריך ללכת בכלל לבית הספר.

בין גדרה לחדרה במדינת תל אביב המסגרות יפתחו ביום ראשון. אם לא תהיה שביתה. אם לא יתפוצצו השיחות בקהיר. אם נוער הגבעות לא יבעיר את השומרון ואם פוליטיקאי בלתי מנוסה יכריז על חנוכת בית שלישי, עכשיו!

מאות אלפי הורים עוד אינם סגורים בדיוק לאן להביא את הילד ביום ראשון. רובם חוששים עד מבועתים ממה שצפוי במטח הבא על עוטף התינוקות שלהם. נשות האברכים לא מבינות איך אלוהים שכח לסדר להן השנה הנחה במועדונית ומצפה שהן תפרנסנה את כל המשפחה, כולל האברך שבכולל במשרה מלאה.

שלום כיתה א׳ או כיתה א׳, שלום. נתראה ברבע אחרי המלחמה כשאבא יחזור הביתה. בשלום. עם כולם. עכשיו!

צילום המחזור, עם המורה טובה פס והמנהל אברהם אסף. אני אגב, עומד רביעי מימין למעלה, בין שתי אהבותיי מהיסודי. שרה מימין וטלי משמאל.

שווארמה בשרונה

אין מאכל ישראלי האהוב עלי יותר ממנת שווארמה בלאפה. יצירה גלילית, בצקית, מרופדת בחומוס, וירקות מוחמצים, כמה נגיעות של ירקות טריים מבוצלים, עם פיסות צ'יפס עבה, מגש נתחי שווארמה בקר שנוסרו באמנות בעזרת מסור חשמלי מקצועי, עם רוטב טחינה בנדיבות וזרזיפי עמבה למיטיבי שווארמה מקצועיים.

את הגליל כורכים בנייר אטום לשומן ואוגר חום לרבע שעה של עונג ברכינה נוסח תפילה למניעת טפטופי שומן על החולצה; פסק זמן באמצע היום על הדוכן, עם צלוחיות חמוצים, בצל כבוש סגלגל, וסלט ירקות קטן עם פיסות פלפל ירוק חריף להדמיע את הסועד המאושר.

כמי שלמד את רזי סעודת השווארמה אצל הפקולטות הוותיקות - חזן בחיפה, בואך הקוסם התל אביבי ושמש ברמת גן - קל לפתות אותי לכל קצוות העיר בצהרי היום לנסות שווארמה חדשה. שמענו כי ארז קומרובסקי פתח במתחם שרונה דוכן שווארמה ותבשילים לטובת סועדי המשרדים ברבי הקומות. אנשי ה'תן ביס' שבשעה 12 כבר יורדים לעמוד בתור. המקום אינו מסעדה. אל תחכו למזגן או מלצרים. קופה לתשלום מראש, ודוכן בו תקבל את קערת הקרטון שלך לסעודת צהרים קלה על אחד מהספסלים ושולחנות העץ ספוגי השמן שפינו המורעבים לפניך. זכרנו שבאנו לשווארמה ולא למסעדת משלן. ביקשנו שווארמה, כי לזה הגענו.

אין. יוק. נגמר. מי בא בשעה שתיים בצהרים לאכול שווארמה? הקופאית מחייכת ומציעה ש"תלכו לדוכן ותשאלו מה נשאר ונוכל להוציא עבורכם הזמנה..".

תבינו, באנו במיוחד עד ל'שרונה מרקט' עבור המוניטין של השף. אנחנו אוהבים את הסגנון שלו ותמיד טעים לנו להתארח באירועים שלו. רצינו שווארמה ונשארו להם רק קציצות ברוטב עם אורז או נתחי פרגיות עם קינואה. כשהתיישבנו לאכול את אחד התחליפים שבחרנו ממה שנשאר, ראינו את ארז ק. הולך לענייניו. שתיים וחצי. הלך עלינו.

כל האירוע התחיל כאשר חברי הטוב ד. עדכן אותי כי השלים את המסע. לגיל 67 החליט להצטלם על פסגת הקילימנג'רו. אחרי כמה חודשי הכנה, ושבעה ימי טיפוס, הצטלם הבחור במרומי ההר עם קבוצת ישראלים מחפשי אתגר לא רציונלי וסיפוק בגובה חמשת אלפים מטר ויותר.

אין כמו שווארמה בלאפה לחגוג איתי את האירוע. בשרונה. אצל ארז. ולא הצלחנו.

א. כי השווארמה שם בצלחת או הפיתה. לאפה זה לא להייטקיסטים.

ב. כי לא נשארה שווארמה. איחרנו.

ג. כי המקום באמת לא מתאים לשיחת חברים אלא רק להפסקת צהרים של שני פועלי חברת אמזון שירדו ממרומי המגדל הממוזג עד לקיפאון, לפסק זמן בשמש לפני שהם מתארגנים לתקן את האכסון בענן שלהם של כל הקבצים שלי.

שני פנסיונרים שחצו את ה-67, אזרחים וותיקים רעבים לשווארמה בלאפה יוצאים בצהרי היום למרכז העיר הגדולה. לא ברכב כי מחיר החניה שם לא אנושי. לא בקטנוע, כי נשתה שם יין. אלא באוטובוס ממוזג, בנת"ץ מהיר, בלי מצוקת מושבים, במחיר שלושה שקלים לכל כיוון כי אנחנו וותיקים, ובחיוך. עדכנתי את חברי כי האוטובוס שלי יעבור בתחנה הסמוכה לביתו בשעה שהופיעה לי באפליקציה- וכך עלה ד. והצטרף אלי לאוטובוס. ממש דייט מסונכרן.

אני זוכר כי אני בגיל 67 הייתי עמוק בסגר קורונה. מי בכלל חשב אז על אפריקה. בעיקר שמרנו על מרחק ממי שעמד לידנו. בקושי נתנו לנו להקיף את הבלוק בהליכה ספורטיבית ואימוני כושר היו טאבו.

אני את האתגרים שלי כובש עם מקלדת. בכתיבה. יצירתית. בלי שיירת סבלים מקומית שדוהרת לפני במעלה ההר להכין עבור הקבוצה את רחבת החניה הבא. עם עשרה סוגי תה מהביל, שירותים כימים ניידים, ובכניסה למאהל עובר כל מטפס הרים תל אביבי הברשת כל האבק העודף שצבר במדרון התלול והצחיח בדרך אל הפוטו אופ בפסגה דלילת החמצן.

נחזור לשרונה מרקט. אחלה מקום לנשנוש מגוון. מוזיקה צעירה באוויר, הרבה תיכוניסטים מושבתים, כוס יין ב 25 שקלים, שפע דוכני מזון לסועדים שאינם מורתעי שומני טרנס או סוכרתיים. לבד מחנות פירות וירקות - לא ראיתי שם אף מאכל בריא באמת. מצד שני, ראיתי הרבה צעירים צוהלים המלקטים מנות טעימות מדוכנים שונים בכלים חד פעמיים לשפע מקומות ישיבה בלב המרקט.

ד. חברי - את עונג השוואמה שהחמצתי איתך בשרונה, אעביר מחר ל'טומביק'. את הדודה הזאת אי אפשר לעצור אלא עם לאפה עסיסית וראויה. בוא למרכז שוסטר שברמת אביב. שווארמה מומלצת בנוסח איסטנבול גם בימים בהם ארדואן ואנחנו לא אוכלים מאותה הצלחת. חבר - אתה מגיע?

צילומים - באדיבות DALLE3 ועולם ה-AI. 

תפריט בשלייקס

 כעשרים מסעדות נסגרו בעירנו השנה. התאבון התל אביבי לא משהו. הבליינים הצעירים אוכלים מנות קרב. ההורים שלהם לא מסוגלים להכניס שום דבר לפה מרוב דאגה, ואלה שלא מגויסים מעדיפים מסעדות כשרות למהדרין. משהו עם תדמית ציבורית שלילית לאחרונה. לא הכשרות, אלא המשתמטים.

החודש מציינים בתל אביב את חודש האזרחים הוותיקים. העורף האסטרטגי החסון של העיר. אוכלוסיה מבוססת יחסית, לא תזזיתית כמו דור-Z, בלי דרישות מיוחדות אבל עם העדפה שיחלישו את מוזיקת הרקע במערכת ההגברה ויסגרו את המזגן, שונאי עשן סיגריות ובעיקר יושבים בראש שולחן ארוך עמוס נכדים, בנים  וכלות ששמחות כי הערב אינן צריכות לבשל. סבא וסבתא מזמינים את כולם למסעדה. עוד יומולדת לנכד בן מזל.

תרשו לי להציע בימים קשים שכאלו משהו שישמח את חבריי הוותיקים ויעזור לשמור על דלתות המעדו פתוחות בימים מאתגרים שכאלה. צ'ופר שיעודד אותנו לצאת למלא את המסעדות לא רק בסופי שבוע. הנחה ייחודית בתפריט לאזרחים וותיקים, שבמקום לשבת עוד ערב בסלון על העיתונים -  ירדו הוותיקים לדרינק ונשנוש אצלכם על השולחנות הריקים מול המטבח הרדום מחוסר לקוחות כיום.

ספגטי בולונז, שניצלונים עם ציפס או נקניקיה בלחמניה - קלסיקה של שלושת מרכיבי תפריט הילדים בכל מסעדה משפחתית המעודדת ארוחת מרובות שיבה, הורים טרודים בנענוע עוללים ונכדים חמודים ורעשנים במאבדים סבלנות אחרי המנה הראשונה שהיא לפעמים גם האחרונה עבורם. גם לוותיקים בוודאי ימצאו השפים קלסיקה שתתאים לפה עם שיניים תותבות ובקשה להימנע ממונוסודיום גלוטומט למשל שהרופא שלי אוסר עלי לאכול...

אילו היה קם מסעדן תל אביבי שאינו חולם על כוכב משליין אלא על שולחנות מלאים בסועדים שמחים, בעלי אמצעים, עם זמן פנוי ללא הגבלה ושנאת שינויים - היה לנו גם תפריט בשלייקס לאזרחים וותיקים עם עיניים גדולות ותאבון מוגבל; עם מגוון כדורים שחובה לקחת לבני ואחרי האוכל, מוקפים בנכדים חובבי קטשופ עם רף קולינרי נמוך, ושבט משפחתי בלי עין הרע המחייב שולחנות של לפחות תריסר כסאות, ובעיקר עם כרטיס אשראי של סבא נדיב וגאה במשפחתו הרועשת. אם יש "תפריט ילדים" במחירים נמוכים יחסית - למה שלא יהיה "תפריט בשלייקס" לאזרחים וותיקים?

משהו בסגנון של חצי מנה בחצי ממחיר לא הגיוני, משקאות בסגנון HAPPY HOUR של 1+1, או כל הטבה אמיתית שתעודד את סבתא להזמין את סבא לצאת מהכורסא למסעדה השכונתית במקום להתנוון עוד ערב מול מסך ה-75 אינץ' שהפך להיות מרכז חייו מאז פרש לגמלאות.

פתאום תראו בערב במסעדות השכונתיות המקרטעות "פרלמנטים" סוערים שלא מזמינים רק כוס תה. יהיו גם יותר ארוחות משפחתיות עם סבא מחייך בראש השולחן שיודע כי הפעם לפחות לא יקרעו לו את הארנק בסוף הארוחה. מסעדנות עם יותר צדק חברתי, וזה לא בושה לחפש קצת "והדרת פני אזרח וותיק".

אולי העולם שייך לצעירים - אבל לכל צעיר יש סבא שעדיין צעיר בנשמתו ועדיין חפץ לבלות עם סבתא כמו פעם, בשנים שלא היינו וותיקים בשלייקס ויכולנו לעכל גם אחרי חצות סטייק בפיתה אצל נלו ביפו.

ניחוח של מאצ'ו

 

העישון הורג. אלכוהול לא רשום בסל התרופות. וויסקי שאינו במידה, מוציא מאיתנו את הגרסה הפחות נעימה לסביבה, ובירה מנפחת את הבטן לפחות כמו לחם עתיר קלוריות ריקות. שומר נפשו ישתה מים ויאכל סלט חסה.

הקדמה מתחייבת לפני שאני מזמין אתכם לשרונה. הפינה הדרום מזרחית של המתחם. קבוצת שחיתות אלכוהולית טעימה, נעימה, תוססת, שהתרחבה ממוזיאון ויסקי תת קרקעי למרפסת ברחבת הכניסה של רצף ברזי בירה, חדר עישון סיגרים מרופד בעור יוקרתי, בר ה-W במוזיקה עכשווית ולפעמים גם די ג׳י במסיבה במעמקי המתחם הטמפלרי הכי נמוך בתל אביב.

הלכתי עם רועי לחגוג שותפות פיננסית מוצלחת בת 14 שנה. הכסף של הנכדים שלי, היעוץ שלו. החלטנו למסד את היחסים ולצאת לדייט צהרים גברי. בגיל השלישי בפרלמנטים של כסופי השיער אנחנו כבר מתלוצצים. יש לנו תפקיד חשוב. אנחנו "מנהלי העיזבון". של הנכדים שלנו כמובן.

שנינו חובבי ויסקי אז קבענו בבר וולטר, ברחבת הכניסה המזרחית לשרונה, מעל ל"מוזיאון הוויסקי" המוכר שפועל שם מ 2016 ופתח את בר הסיגרים הזה למי שסובל מקלאוסטרופוביה במרתף הוויסקי או למי שמוכן שיעשנו סיגר במרחב הבילוי שלו.

ספות וכורסאות מנהלים ברמת סלון בייתי מדופני עור. תפריט סיגרים מגוון מצינורות קובניים ועד לסיגרים מהעולם החדש במרכז אמריקה בסגנון יותר קליל וטעמים חדשים. למתחילים יש אפשרות לעשן סיגרלים קטנים בגודל ובמחיר.

לעשן סיגר זה לא זול. אתה משלם גם בבריאות וגם בארנק. מתחיל בששים שח לסיגר מניקרגואה ועד מעלה מחמש מאות שח לסיגר קובני יוקרתי.

ישבנו על הבר. בעיקר בגלל אנדרון, הברמן הצעיר שהתלהב לעזור לנו למצוא את הוויסקי המתאים לאירוע ולשעה. ברמן ג׳ינג׳י נמרץ שסיים לפני כשנה קורס ברמנים ויודע לדקלם את מאפייני עשרות הבקבוקים השונים על הבר. גם אם חו"ח לא נמצא הבקבוק על הבר - תמיד יוכל לרדת למוזיאון הוויסקי קומה אחת ולבחור עבורנו בקבוק מתוך אלף סוגי הוויסקי השמורים שם. לא ספרתי בעצמי, אבל הכמות שם ענקית. מאומה בהקמה ששותה בעיקר ברנדי מדיצינל, קוניאק 777, גו'ני ווקר או בלאק אנד ווייט, הפכנו לאניני וויסקי עולמיים. אגב, מסתבר כי הכשרה כברמן אינה כרוכה בלימוד אקדמאי רב שנים. קורס של כחמישה שבועות, שלושת אלפים שקלים, ואתם ברמנים מוסמכים לצאת לדרך.כלומר, לטעום על חשבון הבית ולהנות כל ערב ממה שאני משלם עליו ממיטב כספי...

כשני ספורטאי כורסה מצטיינים, הזמנו פלטת בשר מעושן ופטה כבד, עם לחם מאוד טעים כאפשרות לחטא דיאטטי בלתי נסלח באירוע. הצ'ייסר הראשון היה מסוג אברלור, וויסקי סקוטי בן 14 שנים, קל יחסית לשעת צהרים, 40% אלכוהול, מעט פירותי ונעים בגרון. אחריו נבחרו עוד שני צ'ייסרים שונים שלא הצליחו לשנות את דעתנו כי הוא הבחירה הנכונה. כן, אחרי הרבה סדנאות וערבי טעימות וויסקי, למדתי להפריח את המילים הנכונות כהערכה לתעשייה עולמית המתמחה בלהפוך בירה מזוקקת לדולרים רבים. חבל רק שזה לוקח הרבה שנים של התיישנות בחביות יין משומשות...

השילוב של בשר מיושן, וויסקי לא מעושן, ניחוח סיגרי אנשי העסקים הגבריים במעמקי הכורסאות והרבה דברי הסבר של אנדרון הבלתי נלאה במאמציו לבחור את הוויסקי המתאים לנסיבות.

בברים תל אביבים חובבי וויסקי לא יוצאים בזול. כוסית מתחילה ב-35 ש"ח לוויסקי מעורב (בלנדד) והשמים הם הגבול לוויסקי סינגל בן 18 שנים ומעלה. לא פשוט. צ'ייסר מקטין את המנה והמחיר. כך שאולי עדיף לקנות בקבוק איכותי בסביבות 300 ש"ח ולגמור אותוי עם חברים לאורך כל עונת הכדורגל, אם הפועל תל אביב תחזור למקומה הטבעי בצמרת הליגה העליונה...

אגב, לחנויות הגיעה לאחרונה הטמנוולין. וויסקי סקוטי איכותי ביותר, במגוון של 5 טעמים, במחיר של כמאה וחמישים ש"ח לבקבוק. מזקקת טמנוולין נמצאת על הנחל הנכון, עם הטעם הנכון, בסמוך למזקקות ענק במחירים הגיוניים. במקום להשקיע בפרסום ולגרוף רווחים רבים - הם מוכרים במחיר תחרותי בלי לרדת באיכות. זאת למדתי בסדנת טעימות במוזיאון הוויסקי. טועמים ומחכימים.

נחזור לוולטר. בר וויסקי מעל פני האדמה, עם מרפסת מאווררת למי שהעשן מפריע לו, ומקום מושלם לסגור עוד שנה מוצלחת לנכדים שלנו עם רועי. שלושה צ'ייסרים ודי. הכבד שלנו לא בנוי ליותר מזה. הגענו מפגישה על רכב דו-גלגלי בגלל מצוקת חניה באזור. כך שברור מה הכי חשוב - צריכים לשתות הרבה מים ופסק זמן בשיחה ארוכה עד שחוזרים למצב נהיגה מפוכחת. כלומר, עד שחוזרים למצב הרוח הישראלי הקודר - זה סימן שהשפעת הוויסקי פגה ואפשר לחזור הביתה. עד לעונג הבא.

כל האמור לעיל - בוודאי תקף ומבורך לגבי המין השני והיפה יותר...

חטופים בקנדהאר

 נטפליקס פרסמו לאחרונה סידרה בנושא חטופים ובני ערובה. טיסה 814 של חברת התעופה ההודית נחטפה על ידי חמישה טרוריסטים מקומיים בתמיכת אל קאידה בשנת 1999.

191 בני ערובה, כלואים במטוס שנחת באפגניסטן, מחכים לתוצאות המו"מ בין הממשלה ההודית לאנשי אוסמה בן לאדן.

דרמה הודית, באנגלית הודית, עלילה פוליטית מקומית של רוה"מ עם קואליציה רופסת, שמתקשה להחליט על שיחרור שלושה מנהיגי טרור מהכלא תמורת נוסעי המטוס. בסוף מוחלט כי מצוות שיחרור שבויים נעלה ביותר גם אצל ההינדים מכל חובה פוליטית.

הנוסעים שבו למשפחות. הטרוריסטים התחבקו עם בן לאדן. ובסיום הפרק האחרון בסידרה מסכמים בצער את מספר הקורבנות באירועי טרור שנרצחו בפיגועים שהונהגו על ידי אותם משוחררי העסקה.

25 שנים עברו. אותן דילמות. אז לקח להודים לסגור העסקה תוך שמונה ימים וזה נגמר עם בן ערובה אחד שנרצח ועוד 17 פצועים, ושלושה ארכי טרוריסטים משוחררים.

אצלנו זה מתעכב כבר כמעט שנה, עם אלפי הרוגים ולא רואים את הסוף.

הרי קרישנה.

 החיים זה מה שעובר עלינו בין הפרעות.  בין קישנייב ב-1903, חברון ב-29', עד לבארי בתשפ"ד,  ואמש באמסטרדם. זה כנראה לא יגמר לעולם. עד שלא נפנים את זה - נמשיך לדמם ולפחד. ה-5:0 שמכבי ספגה אתמול מאייקס זה כלום לעומת התזכורת החדה שקיבלנו - זה אנחנו או הם. האסלם או העולם הנאור שעדיין לא מבין את האסון שנפל עליו בקליטת הפליטים למחוזותיו.
לעיונכם הבלוג שלי שפורסם היום בטור בידיעות. ממש בלי קשר לפוגרום ההולנדי, אבל קשור מאוד למנגינת חיינו.

מדממים זוזים

רגע לפני הפוגרום, חודשים בטרם הסופות בנגב המערבי, קצת למעלה משנה עברה, בשנות השפע היחסי ושגשוג – היו בתל אביב יזמים אופטימיים. חבר'ה שהאמינו כי מה שהיה הוא בהחלט מה שיהיה, פחות או יותר. שהקורונה היתה ברבור שחור. בודד בשמים כחולים. לא עוד סגר, לעולם נפרח, נתב"ג ישגה, והתיירות הנכנסת לעולם חוסן.

יזמים קטנים, כמוך וכמוני, שמחפשים את המיזם הפרטי הבא שיביא למשפחה עוד הכנסה פסיבית או אקטיבית, מרובה או סמלית. משהו בסגנון של השקעה גדולה בבית קפה עבור הבן הצעיר המובטל, השקעה קטנה בדירה עוד יותר קטנה עם משכנתה גדולה לתקופה ארוכה – אנשים עם משקפיים וורודים ובייצים חסונות , עמידים בלחצים ופחדים מיותרים.

אחרי למעלה משנה, כשהתיירים נעלמו והמטוסים  הזרים כבר לא נוחתים בנתב"ג; כשהסטודנטים חזרו לישון אצל ההורים, התיכוניסטים שבוזי הקורונה התגייסו לגולני; דור האספרסו 24.0 כבר מתקשה לשלם על קפוצ'ינו רותח וגדול 18 ₪, וחנות התכשיטים החדשה שפתחו בשכונה רק לפני ששה חודשים, עם שלט – להשכרה.

חבל שאי אפשר לעשות UNDO לכל ההחלטות העסקיות הדפוקות שעשינו בקיץ 23'.

אני מוקף בתסמינים של ייאוש של משקיעים נלהבים אך בלתי מנוסים שלא הכניסו לאקסל שלהם את החמאס כפרמטר המשפיע על תזרים המזומנים בפרויקט הטרי, מול ההלוואה שהתחייבו עליה אי שם לפני פרעות תשפ"ד, לפני קבלת צו 8, לפני שחשבון הבנק העסקי החל מדמם כל חודש ללא אפשרות לחסימת עורקים או עירוי חיובי לבד משיחה עם ההורים שבהחלט תבוא בסופו של דבר. הזוזים אוזלים. היחסים על מנהל סניף הבנק מתהדקים, כלומר, שיחת טלפון שבועית זה כבר אומר שאתם כמו אחים, לא?

פיצול דירות בתל אביב לשלוש תת-דירות בגודל של אסלה, כיור ומזרן;  קניית דירה למטרת אייר בי אנד בי שנשמעה לנו כבוננזה אורבנית רק לפני כשנתיים או חנות קטנה לתכשיטנות בשוק הפשפשים בכדי למכור את הטבעות המדהימו שהכנת בסדנת המעצבים האחרונה – הכלו השקעות לגיטימיות בארץ צפויה. כמו הולנד למשל. במדינה שאינה ישראל, ביבשת נטולת הפתעות, שקולטת פליטים מוסלמים ולמען שלום בית מוכנה לאפשר לכמה אנטישמים לשחרר קיטור ולדרוס כמה יהודונים מול בית הכנסת; במדינה שהחיילים שלה יושבים דרוכים בעמדות ולא יוצאים לחופשת חג שאננית, חיילים שלא מתכרבלים בפיג'מה  במיטה כשגדר הגבול נפרצת בהפתעה גדולה. נורמלית כבר אמרתי?

אחוזת בית, השכונה שהפכה לעיר רק בזכות פרעות יפו לפני כמאה שנה, וחזון ציוני של כמה קפיטליסטים נהנתנים שרצו בית עם גינה מול השדרה – תגדל לעיר עוד יותר צפופה ומרגיזה גם אחרי המלחמה האחרונה. מלחמה שלבטח לא תהיה האחרונה. בהעדר תקציבים, מעודף ביקושי מגורים מפליטי הצפון והדרום – מחירי הנדל"ן יטוסו לשמים יותר מהר מטיל של כיפת ברזל ואנחנו נמשיך לקטר. ולהתגעגע לשנות האושר, כשנסענו לעשות שוק בעזה ותיקי עור בירושלים העתיקה, ימי הדו-קיום עלק.

 

 

לוויה תל אביבית

ד. חברי הוא יאכטונר תל אביבי. שנים הפליג עם חברים כשותף על סירה מהמרינה בתל אביב עד שהגיע לאחד הימים המאושרים בחייו. היום המאושר הראשון הוא כאשר הוא קנה יאכטה פרטית לעצמו. היום המאושר השני בחייו כבר הבנתם - היה כאשר מכר את היאכטה שלו לקונה מאושר אחר.

ד. מכיר את חופי תל אביב ובעיקר את מזג האוויר ההפכפך. כאשר הוא אמר לאחים שלו כי הרוח משתנה לדרום מערבית, הם היו צריכים להתייחס אליו יותר ברצינות, וכך היה נמנע עוד קטע מצחיק עד דמעות בנמל תל אביב המתחדש.

בשנותיה האחרונות של חיי אימו, רופאת נשים וותיקה שהאריכה ימים עד לשנות התשעים של חייה, כינסה את שלושת ילדיה והסבירה להם כי יש לה בקשה מיוחדת מהם. לא לקבור אותה כמקובל אלא לשרוף את גופתה, ולפזר את האפר במקום אותו אהבה במיוחד, חופי תל אביב.

אתם מכירים את הפרוצדורה. מקבלים אגרטל יפה מחברת הקבורה האזרחית שגובה סכום לא מבוטל על התהליך, ובתוכו אפר המנוחה. מנהג מקובל בעולם הרחב, אך אצל המאמינים בביאת המשיח ותחיית המתים - אסור בהחלט.

בסרט "ביג ליבובסקי" של האחים כהן משנת 1998 פותח האירוע לסצנה קורעת צחוק כאשר פיזור האפר הסתיים במשב רוח פתאומי שכיסה את פניהם של האבלים באפר המנוח.

עברו הרבה שנים מאז ולא כולם זכרו את האירוע. לפזר אפר בתל אביב הכי מתאים יהיה מסיפון יאכטה שניתן כיום  לשכור במרינה להפלגה קצרה. כמה מאות שקלים, שינוכו מחשבון המנוח כמובן, ואפשר יהיה גם להרים כוסית לזכר ולומר מספר מילים בטרם יתפזר בעננה קטנה על גל מלוח מול שקיעה נוגה. סוף אירוע.

אבל לאחות יש בחילה על גלים, לאח אחר לא בא לעלות על יאכטה שאינה שלו, ולשלישי לא בא להתווכח. מספידים, מפזרים, גומרים, הולכים. ביי ביי מאמי.

אני מניח כי עכשיו כבר ברור לכם מה קרה. האחים נפגשו בנמל לעת ערב, החליטו כי הכי טוב לסיים האירוע על מעקה הטיילת בואך חוף מציצים בפינה המשקיפה על הכניסה לנמל תל אביב. הכי רחוק מהמון הילדים שהגיעו למקום כמפלט מחום הקיץ. האח הרציני שלף זוג כפפות חד פעמיות, כאילו היה זה טיפול רפואי. אחותו סיפרה כמה אהבה את אימא, ודני אמר להם מהצד כי לדעתו יש רוח נגדית. כאן תם הטקס. נפתח מכסה האגרטל החגיגי. האפר נשפך מעבר למעקה לכיוון הגלים. ורוח המערבית נשבה כצפוי  לכיוון העומדים על הטיילת.  לאוויר היה  טעם של אימא.

אין אחד מהצופים שהקיפו אותם בנמל שלא צחק ונזכר בליבובסקי הגדול, כשהאפר התפזר על כל הטיילת התל אביבית ובעיקר על האחים היתומים מאם, מרחף באוויר האבל לכל כיוון רק לא על הגלים...

הצילום של כרזת הסרט מויקיפדיה, ויצירות של DALLE3 ברוח ה-AI.