הלכו הגלגלים

 

מה טעם לחיים ללא כושר הניידות ומה אפשר כבר לעשות אם שוללים לך את רישיון הנהיגה-לבד מאשר לשבת בבית ולהישבע בכל היקר לך שלעולם, שאף פעם לא תעבור בצומת מרומזר כשיש ספק ובטח שלא בירוק מהבהב.

יותר לא תיתן לשוטרים את התענוג לרשום לך דו"ח, המפרט כי על־פי סעיף 22 לתקנות התעבורה, בצומת זו וזו, עברת באור אדום. מכה משמים שעונש משמעותי בצידה.

שלושה חודשי שלילה יכולים להיות גם פסק זמן מהתרוצצויות אורבניות ונהיגות מתישות, וויתור מראש על החיפוש הנואש אחר מקום חניה, הלחץ שלא לאחר לפגישות. מעכשיו כל הפגישות יטו להתקיים בקרבת מקום. במרחק כמה צעדים מהנהג השלול. לטובתך.

יש לך אליבי קבוע: "אשרי, שלול אני".

תשעים יום שאינך הנהג המשפחתי.

אין יותר, "אבא, תקפיץ אותי”.

שיקפצו בעצמם, אמר השלול; עד להודעה חדשה הנהג המשפחתי מקורקע.

מגיל 16 אתה נייד. בהתחלה אופנוע טריומף שהפחיד את האימהות והרטיט את ישבני הבנות, ג'יפ מ"פ צמוד, קונטסה מצ'וקמקת שבקושי הצלחת לקנות ממענק השחרור, ואחר־כך מחליפים מכונית כל שנתיים. שלילה זה לא נורא, מנחמים אותך. "יש אוטובוסים ממוזגים, מוניות, אשתך תוכל להקפיץ אותך למשרד."

חברים, די. שלילה זה נורא.

שלילה לשלושה חודשים זה כמו לקבל צו מילואים לשלושים וחמישה יום בקסבה של חברון. שלא יספרו לנו שאפשר להסתדר, לשכור נהג. או נהגת. אחת אחרי הצבא שחוסכת לקראת נסיעה לחו"ל. שתביא אתכם לפגישות, בלי בעיות חניה, מהמושב הממוזג ישר למשרד. "מותק, בואי לקחת אותי עוד שעה. בבקשה." ובסוף פגישה אתה פולט הערת אגב, "סליחה, הנהגת שלי ממתינה לי למטה". שים לב לתגובות. איזה ראש כחול שיש לאנשים. משהו. אבל תפסיקו את הפנטזיה עם הנהגת. לא הספיקה לכם השלילה, בא לכם גם תלונה על הטרדה?

מה יכול להיות יותר נורא מאשר לקבל שלילה?

לא מעטפה צהובה המכילה צו קריאה שלישי השנה או מעטפה בצבע צהוב בהיר משלטונות המס עם שומה על פי מיטב השפיטה.

דמיין רק שסיפרת בבית שאתה יוצא למילואים בעזה - וקיבלת חודשיים אחרי השחרור דו"ח על חציית צומת באור אדום, בשעה שתיים בלילה, בלב תל-אביב. בדיוק בתקופה שקפאת מקור על גג בית ערבי, אי שם במילואים עלאק.

"מאמי - זאת לא טעות? הרי אמרת שהרכב חנה באשקלון כל התקופה. לא?"

אם תרצה להתכחש לאשמה, התובע מוכן להציג לך את תמונת המצלמה האוטומטית בצומת. המכונית שכביכול חנתה בחניון עם שאר מכוניות מגויסי הגדוד, והצללית הנשית שנראית בתצלום רוכנת לכיוון הנהג. כנראה אתה.

זהו. עכשיו יש לך שלושה חודשים בסגר בייתי להתנצלות.

בוקר טוב איכילוב

 

שומר נפשו ירחק. בתי חולים הם רק לחולים. ולצוות כמובן.  חדר המיון הוא שער הכניסה לחוויה שלחלק המשתתפים היא גם סופנית. ביקור שרצוי לוותר עליו ככך הניתן. אלא אם לא. למשל אם האחות במוקד הטלפוני של קופת החולים שלכם מציעה כי תזדרזו לחדר מיון כי הסימפטומים שלכם לא משהו.

שניה. ספוילר הכרחי. אצלי הכול בסדר. אם תרצו, תמשיכו לקרוא אותי בעתיד בעוד הרבה טורים למרות האחות הפסימית.  רציתי רק לשתף אתכם כי כמו בתדריכי הבטיחות בצבא, "אם יש ספק – אז אין ספק". אם אתה נראה רע, מרגיש גרוע, ומעדיף לשמוע חוות דעת מקצועית במקום המבטים המודאגים בבית – אתה כנראה חולה מספיק ולא מקבלים מדליות על התאפקות והימנעות מטופשת מביקור בחדר מיון.

קורה. למרות כל איחולי הבריאות שקבלתי - הגוף שלי שידר געגוע לסטטוסקופ, ציפייה לפיג'מה של משרד הבריאות, חוות דעת רפואית מהירה ובעיקר רעב לארוחת בוקר גורמה על מגש פלסטי תכול עם תפריט איכילובי קונטיננטלי - גביע גיל, גבינה לבנה, מנת ריבה, ביצה קשה ושתי פרוסות לחם. מקיאטו כפול ארוך ורותח לא בתפריט השבוע.

כל האירוע הרפואי הפרטי שלי התעורר באשמורת השלישית. בפאתי ליל שימורים בואך בוקר עמוס מטלות. ברגע שקבלתי המלצה לבקר במיון - התבטלו כל המטלות ועמדה רק התלבטות אחת. מתי הכי פחות צפוף יהיה שם.

מניסיוני בעבר, מהדיווחים במהדורות החדשות על הזקנה במסדרון, וגם מהרבה פרקים בסדרת הטלוויזיה ER על הצפיפות בחדרי המיון תמיד יש לי חשש קבוע מתור ארוך בכניסה ועומס על הצוות הרפואי.

מן הידועות הוא כי אין שעה טובה להגיע לשם. הימרתי על שבע וחצי בבוקר. שעה יפה. משמרת אחיות רעננה. החולים הקבועים עדיין לא הגיעו לשם. הכבישים עוד לא עמוסים. ד"ר פאדי ער כבר 24 שעות רצוף וישמח להפטר ממני בזריזות, חי או מת. לי עדיף חי אבל אני רק חלק ממערכת הבריאות...

נשבע לכם. לא עמדתי דקה אחת בתור למיון. המיטה, אחת מני רבות,  רק חיכתה לעוד לקוח חולני. כמוני.

 האחות מיד באה. ד"ר פאדי הגיע דקה אחריה. כמה חיוכים מנומסים, ומיד ניגש לעניינים.

 עשו מה שעשו והשאירו אותי עם האוזניות והמוזיקה שלי לנמנם מאחורי הווילון, תוהה על מה כל התלונות של לחץ בחדרי המיון.  את ההצעה לכוס תה עם ארוחת בוקר קיבלתי תוך עשרים דקות במיון. יותר מהר מאשר בקפה השכונתי שלנו.

מאחורי המחיצה בתא הסמוך שלידי גנחה קשישה מכאבים או אולי משעמום וצורך בתשומת לב. שם קיבלתי פרופורציה מיידית על מצבי המינורי. אותה פינו לחדר הטראומה ואני מקווה כי היא בטוב.

בפעם האחרונה שהתלבטתי אם לקפוץ לחדר מיון הייתה בערב יום כיפור לפני חמש שנים.  שעתיים שכנעתי את עצמי כי הכאב בחזה נובע מארוחה מפסקת מוגזמת, וגלי החום הם חלק מריטואל הצום. וגם כשהחלטנו לקפוץ למיון לפנות בוקר – היה זה ברכב שלנו ולא באמבולנס. טעות של טירון רפואי או גאווה מיותרת של קצין עם אופי פולני.  "אותי השכנים לא יראו יוצא מהבית על אלונקה"...

אז נשארתי באיכילוב לשבוע וקיבלתי מהם במתנה שני סטנטים בלב.  אגב, גם אז המיון היה נטוש וגם את הרופא המצנתר הזעיקו מהבית במיוחד עבורי. בסיבוב הזה קיבלתי רק ארוחת בוקר ואיחולי בריאות כי לדעתם אני בריא. עד לפעם הבאה.

"החגב המסטול" - פרלמנט תעופתי בן 25 שנה

 

אף פעם לא רציתי להיות טייס. גם בקורס טייס, באזורי התרגול בתא מטוס הפוגה מגיסטר, בין הלופ לבארל רול, חיכיתי לנחיתה. למזלי המדריכים שלי עזרו לי להחליט והצילו את חיי אחרי שנה. הודחתי. לא הצטערתי לרגע. גם בהמשך כשהציעו  מהעבודה לעבור קורס טייס פרטי - לא רצתי לראש התור. לימים הבנתי שאני מעדיף את מחלקת העסקים במטוס ולא לשבת על ההגאים. אבל הסיפור היום אינו על טייסים ועסקים.

תשאלו כל טייס אזרחי ישראלי מה זה "חגב"? תראו חיוך. זהו אות הקריאה של יחידת הבקרה המרחבית המבקרת את כל המטוסים הקלים הטסים בחלק הדרומי של ישראל. כל טייס חייב להיות בקשר עם הבקר על תדר המוכר לכל. על תדר "חגב" מדברים כל הטייסים שבאוויר עם הבקרה הדרומית. עליו מתאמים את הטיסות שלהם האחד עם השני, עם אירועים אוויריים אחרים הנוגעים לחיל האוויר או למשתמשים נוספים במרחב האווירי. זה חשוב ובזכות זה יודעת מערכת ההגנה האווירית בכל רגע נתון מי מהדי המכ"ם בשמים מזוהה או כלי טייס עוין שמחייב תגובה מיידית.

על ערוץ "חגב" כולם מדברים מהר, ברור, ענייני, החליטי, ובנימוס. אולי יהיה להם מזל והבקר יוכל לקצר להם את הטיסה או לאפשר להם יעף בגובה נמוך חריג מעל לביתם במושב, או כל אישור בקשה חריגה שדווקא היום בא להם לבקש.

בעברי הצבאי מלפני חמישים שנה - אני "חגב". מהימים בהם המערכות לשליטה ובקרה היו ידניות, המסכים היו עגולים ומבוססים על טכנולוגיה מימי מלחמת העולם השנייה. בטרם הוכנסו מסכי המחשב, התקשורת האופטית, החיבורים הלווייניים, הניווט התבסס אז על כוכבים ולא על GPS   - והטייסים ידעו כי עם "חגב" טוב על הערוץ הם גם יחזרו הבית בבטחה בסוף המשימה.

בסוף שנות השמונים, אחרי השחרור משרות צבאי פעיל, התכנסנו מספר חגבים לכוס בירה וצ'יזבטים ב"פאב של עמירם" בקצה דיזנגוף. בתל אביב ייסדתי את פורום "החגב המסטול". פרלמנט חודשי של אקס-חגבים, בוגרי שרות צבאי משמעותי על פסגת הר אריכא מעל לבה"ד 1 במצפה רמון. אנשי יב"א 509 בשמה הצבאי. קציני בקרה לשעבר. אנשים איכותיים, שנפגשים עד היום בכל יום רביעי האחרון של החודש, למפגש חגבים חברתי.  פרלמנט גברי, מינגלינג עסקי כי רובנו נשארנו בתחומי התעופה, ונוסטלגיה משותפת על החיילת היפה שהכרנו ביחידה ושברה לנו את הלב.

למעלה מעשרים וחמש שנים, פעם בחודש, מתכנסים. שבי שיער, בני ששים פלוס, שבעיקר חולקים חוויות מגיל עשרים ביחד ביחידות הבקרה. חמושים במדי דקרון ובעפרון שעווה צבעוני איתו סימנו את המטוסים ע"ג לוחות פלסטיק במקום החוזי הדיגיטאלי הממוחשב היום.  בימים בהם נשים כמעט ולא עבדו במקצוע הזה. כמו אצל הטובים לטייס בעידן השוביניזם של החייל,  ולהבדיל מהייצוג המרשים כיום של בקריות טיסה כיום ביב"אות האחראיות על יירוט הכטב"מים מחד, ושליטה על תקיפות בשמי טהרן בקצה השני.

למפגשים לפעמים מגיעות גם נשות החגבים, בעצמן חיילות ביחידת הבקרה שם הכירו את החגב הפרטי שלהן, ואת חבריו ביחידה. כמוני. הן בוודאי אינן משתעממות, מכירות את הנפשות הפועלות בסיפורים ובהחלט גם תורמות לשיחה הנוסטלגית של היושבים מסביב לשולחן הגדול.

למפגשי חגב החודשיים מגיעים בדרך כלל בין עשרים לשלושים חגבים. שולחן גדול שבעלי מסעדה מתקשים להתמודד עם אתגר שכזה. בשנים הראשונות אצל "עמירם" ו"אלימלך" הצלחנו להצטופף, אך ככל שגדל הפורום עברנו לרחוב הברזל, לשבת בבר הספורט "אוונגרד". שם אירחו אותנו בכיף, פתחו שם מסכי TV גדולים בימי רביעי עם כדורגל אירופאי, ודישדשנו בערמות קליפות בוטנים על הריצפה כמנהג המקום.

פרלמנט גברי, מינגלינג עסקי כי רובנו עסקנו בתחומי התעופה, ונוסטלגיה על החיילת היפה שהכרנו ביחידה ושברה לנו את הלב. עבדכם הנאמן, בכדי ליעל את המפגשים, נהג להזמין עבור כולם מנות נשנושים משותפות. המלצרים ידעו כי בנושא אוכל - רק אני מזמין, ולא משנה מה האחרים יבקשו. שתיה - כל אחד הזמין את הבירה לטעמו. ורק לחיים הצמחוני הייתי צריך לדאוג לפשטידת ירקות אישית. בסוף הערב, בשלב התשלום - חילקנו באופן שווה את סך החשבון בין כולם. אחים לנשק, או לא?
בתל אביב קשה לנו בשנים האחרונות למצוא תחליף למוסד "אוונגרד" שנסגר. בר עם שולחן גדול לחבורת גברים עם המון נוסטלגיה אבל עם שלפוחית רגיזה; עם הרבה סיפורים אבל עם שמיעה לקויה; עם הרבה בדיחות מביכות עם המלצריות שבגיל של הנכדות שלהם; שלא רוצים  להסתגר ב"חדר פרטי" בערב בו הם יוצאים לבלות עם החבר'ה; חניון זמין וללא פקקי תנועה. להוביל את הפרלמנט החגבי הזה מתחיל להיות מאתגר כל חודש מחדש – אבל מצד שני, לשוב ולפגוש את החברים מהר אריכא כל חודש מחדש, זה ממסטל בכיף מהתרפקות על הזיכרונות מהימים בהם שירתנו במדי דקרון את השרות הכי קרבי שלנו בהגנת שמי המדינה.

השנה נפטר החגב הבכיר. בגיל 85 הלך לעולמו אל"מ במיל. שמעון לסר. המפקד של כולנו, שהיה ממייסדי מערך השליטה והבקרה בחיל האוויר הישראלי. האיש שישב לצידו של מפקד חיל האוויר בבור בקריה ולחש על אוזנו בקולו הרועם מה נכון לעשות , איך להפיל עוד מיגים ובעיקר איך ממנפים את המטוסים המעטים שלנו לחייל האוויר הכי חזק במזרח התיכון.
מפקד מסור, שרק טובת חיל האוויר עמדה לנגד עיניו. האיש שמעולם לא הצדעתי לו, כי ראיתי בו דמות אבהית והוא התייחס לכל הקצינים שלו כאילו כולם היו בניו.

25 שנים היינו נפגשים בפורום החגבים. שותים, צוחקים, מתגעגעים לשקיעות הנפלאות על שפת מכתש רמון, ונזכרים בלילות הארוכים בהם ישבנו ביחד ביחידה מול מסכי המכ"ם. צעירים ונחושים. אותנו לא יתפסו בלתי מוכנים. תנצב"ה.

 

 

THE END

 

לאחרונה הלכנו ל"טיפול זוגי". הסרט הספרדי כמובן. אצלנו בבית הכול בסדר. רק צפיה משותפת בסרט כטיפול תחזוקתי לזוגיות. אתם יודעים. עם פופקורן ושתיה, עם חניה בקניון על חשבון הקולנוע, ועם סוף טוב.

שבע בערב. קבלנו הקרנה פרטית. אולם של כעשר שורות, ורק אנחנו הגענו. ככל שמסכי הקולנוע גדלים - מספר הצופים פוחת.

כתשעים בתי קולנוע היו ונסגרו בתל אביב. כיום פועלים בעיר שלושה מולטי-אולמות בלבד, וגם שם אין עודף ביקוש ואין תורים ארוכים מול הקופות. לב דיזנגוף, רב חן בכיכר דיזינגוף, הסינמטק הצמוד לתיכון שלי, ומנדרין שעבר שיפוץ לאחרונה ונפתח מחדש. זהו. THE END .

בשלהי שנות הששים, עם שטר של חצי לירה שקבלתי כדמי כיס שבועיים לפני המצאת כרטיס האשראי לילדים בני 12, יכולתי לשלם בקולנוע להצגה יומית 35 אגורות לכרטיס בקולנוע גת ועם העודף להתפנק במנת פלאפל וכוס גזוז במזנון קומזיץ שבפינת פרישמן ואבן גבירול, בשכונת נעורי.

ששים שנה אחר כך - אופיר בגרוזנברג הפך לנדל"ן, אלנבי אירח מסיבות קרחאנה, מוגרבי וסטודיו עלו בלהבות והיו לחניון וקולנוע זמיר הקטן והארוטי יהיה מלון בוטיק אקסלוסיבי בקרוב; ארמון דוד הפך מהיום להיום לאולפני פראג,   פאר למכון כושר ובפריז כבר לא נראה את מופע האימה של רוקי. קולנוע גת בו ראיתי בסרט לראשונה צילום מלא של לידת תינוק כשהייתי בן 10 ויצאתי משם בהלם, היה ל"סופר פארם  ; גלובוס בעזריאלי היה לעוד שטחים מסחריים לחיילי הקריה הסמוכה, הסינרמה נהרסה לטובת שלושה רבי קומות בני 40 קומות, אך בינתיים זה חניון. במקור חשבו לבנות שם זירטרון לקרקסים במקום המגרש ברמת גן - אבל במקום אריות, ליצנים ופילים חווינו שם את פלאי הסינרמה על שלושת המקרנים וחוויית ה-360 מעלות. בקולנוע לימור במרכז הלונדון מיניסטור פרצה שריפה והאולם לא שוקם, וקולנוע צפון שהונצח בסרט תיעודי על הרצח של המהנדס פיאטלי בעת שוד הקופה בשנת 57' הוא עוד בניין מגורים. 

זאת רשימה חלקית בלבד. את רובם לא הכרתי. ביפו היו הרבה בתי קולנוע – וכיום יש שם רק את יפו סינימה, בית קפה אחד שמפנק את אורחיו בהקרנות סרטי איכות.  

כשאני עובר על רשימת בתי הקולנוע התל אביביים של שנות השבעים, עובר בי געגוע. לסרטים בהם היו ניצבים ולא AI, מסך ירוק עדין לא הומצא, השחקנים התאפרו במשחות איפור ולא באפקטים ממוחשבים והתסריטים היו באורך 90 דקות והגיבורים חיו בסוף באושר ובעושר. גם אם קראו להם בוני וקלייד.

ערגה לנעורים, לנשיקות חשוכות עם טל היפה, חברתי בימי התיכון; לתרבות ההצגות היומיות בארבע; לסרטים שהוגבלו למבוגרים בלבד והחשש שהסדרן לא יכניס אותנו כי היינו צעירים; חסר לי מוכר הגרעינים השחורים בקולנוע חן שבתוך נייר עיתון מכר חופן גרעינים ואת הקליפות לבושתי נהגנו להשליך על הרצפה; לעידן טרם טלוויזיה מסחרית כשסרטי הפרסומת היו חדשים לנו והיוו חלק מהבילוי; לשקופיות הפרסום בהפסקה של מי שלא יכול היה להרשות לעצמו לשלם על הפקת סרטון, רצף השקפים שבתחילתו אמר הקריין : "הפרסום על מסך הכסף עולה כסף אך שווה זהב" של פרסום יאה נאה. משפט שבצורה שטותית נצרב אצלי בזיכרון עד היום.

זה לא שהיום מפיקים פחות סרטים, אנחנו בהחלט רואים הרבה סרטים - רק שזה בסלון, במסך הפרטי, בנייד, בנסיעות לחו"ל במלון כשמפחיד לצאת ממנו, על ההליכון בחדר הכושר ובאוטובוס בדרך לעבודה.

בתי הקולנוע נטולי החניונים, הישיבה הצפופה מדי, המודעות למרחב אישי בעידן הקורונה וגם ההפנמה כי הפופקורן אינו תומך בגזרתנו החטובה, כל זה הוריד את מספר הצופים והרווחיות להיות בעל בית קולנוע. האלטרנטיבה, למכור הנכס לטובת מלון או מגדל דירות, תסגור בקרוב את בתי הקולנוע הבודדים שנשארו לנו.

בתי הקולנוע ממשיכים להסגר לא רק בתל אביב. כנראה יש גבול בכמה אפשר  עוד לייקר את הפופקורן. הנכדים שלי  אולי יחוו את הנשיקה הראשונה לא באולם הקולנוע אלא בחדרם הפרטי עם מלכת הכיתה, מול מסך ה-TV שסבא קנה להם לבר המצווה.

 

האדריכל יואב מסר המתמחה בשימור תל אביב, תכנן לאחרונה את הסבת  מרחב קולנוע זמיר שבכיכר מוגרבי למלון בוטיק שבנייתו תחל בקרוב. בשיחתנו במסע בעקבות חללי בתי הקולנוע האבודים עלו מספר שאלות מעבר לנוסטלגיה האישית שלי.

לאן נעלמו החללים של בתי הקולנוע ?יזמי הנדל"ן בלעו אותם.

 לאן נעלמו היוצרים המקומיים ?  למרחבי ה-VOD והנטפליקס ולמועמדות לפרסי אופיר על סרטים ישראליים חדשים העולים רק בזכות נדיבות הקרנות הציבוריות ואופטימיות המשקיעים חובבי הקולנוע.

 לאן נעלם הקהל של אוהבי הקולנוע?   אכן השתנו הטעמים, ומטעמי נוחיות אנו מעדיפים את המסכים הפרטיים שלנו.

למה זה קרה? הטכנולוגיה. K4 אינטרנט מהיר,  מסכי TV ענקיים ואפילו שקיות הפופקורן המוכנות במיקרוגל בייתי עודדו את הנטייה שלנו להסתגר בבית מול המסכים במקום לשבת על כסאות מתקפלים באולם הקולנוע השכונתי.

חיבורים מאוחרים

 

יש לי חבר חדש. שמו אבי. פעם בשבוע יש לנו דייט. רק הוא ואני. מדברים על הכול ועל לא כלום. מה יהיה, והרבה על מה שהיה אתו בימים ניידים יותר. נזכרים בפעם, כשהוא היה מה שהיה, ואני בעיקר מקשיב, כי אבי ותיק ממני בלמעלה מעשרים שנה. רספקט!

אבי עבר לגור בשכונתנו לאחרונה, ועל סדר יומו בעיקר התמודדות עם בריאותו. 93 שנים אינן מסע של מה בכך. תואר שלישי במדעים, קריירה חובקת עולם ועכשיו הוא יושב רוב היום על כיסא גלגלים, מוקף ברצף של מטפלים שמגיעים אליו הביתה, עוסק בתחזוקת הגוף המקרטע, כאשר על הקונצרט הסיעודי הזה מנצחת בתו המסורה שעסוקה במשרה מלאה בתמיכה בהוריה הקשישים, והפגישה שלי עם אבי אולי היא ה-"הפי האוור" השבועית שלו. לפחות שלי.

מגש התרופות היומי של אבי - מכיל יותר מכל ארון התרופות הבייתי שלי. האירוע המוחי שעבר אולי פגע בניידותו, אך הבחור חריף, עם חוש הומור, וממש כיף לי להיפגש אתו. אז למטקות בחוף הצוק הוא לא מתאים, וויסקי הוא כבר לא ישתה איתי, גם על סקי ביחד נוותר, אך הבחור בוגר חיל האוויר הישראלי בשנותיו הראשונות ומלא זיכרונות צלולים מהימים ההם שמאוד מעניינים אותי. רק שקצב הדיבור שלו אולי איטי. אבל לאן אני ממהר?

את אבי פגשתי במסגרת פרויקט "חיבורים" של עיריית תל אביב. תכנית "חיבורים" שמחברת בין אזרחים ותיקים לתושבים באזור מגוריהם, באמצעות ביקורי בית ושיחות טלפון, במטרה להפחית את תחושת הבדידות. התוכנית פועלת כבר למעלה משש שנים בעיר וכיום פועלים בה כ-170 מתנדבים. התוכנית פועלת במרכז וצפון העיר ומנוהלת ע"י מנהל השירותים החברתיים של עיריית תל אביב-יפו. המעוניינים יכולים להירשם לתוכנית דרך אתר עיריית תל אביב-יפו.

לי ההתנדבות הזאת התאימה בהחלט. פגשתי שכן חביב, העובדת הסוציאלית שהכירה בייננו, שידכה לי את אבי שגר במרחק הליכה מבייתי, ואנחנו נפגשים מדי שבוע.

החברותא, זאת התרופה הכי טובה כנגד התדרדרות הכושר השכלי שלנו. לא רק קשישים. הרבה קודם. עיזבו תשבצים, סודוקו , לימוד שפה חדשה או נגינה על פסנתר, עדיף להיפגש עם חברים. לדבר. לצחוק. להפעיל את כל החושים, בחברותא עם החבר'ה שנשארו לכם. זהו הסוד לאריכות ימים צלולה.

זאת לא המצאה ישראלית, זאת מציאות ישראלית. קראתי כי פרופסור משה בר, מומחה גדול לחקר המח הבין בעצמו אחרי שנים רבות של מגורים בארה"ב - כי אם לא יחזור לקרבה ממשית עם חבריו ומשפחתו , תפקודו הקוגניטיבי ייפגע. הפרופסור ארז את המזוודות וחזר לחיות בישראל. חייבים לחזק את הקשרים החברתיים עם כל מי שלא ממש סבלתם בתיכון או בצופים, להיכנס לקבוצות הוואטסאפ המעצבנות של השכונה, לחייך לשכנים במעלית גם כשאין לך מושג באיזה קומה הם גרים או מה שמם, ולהרבות בפעילות מחוץ לכורסת הטלוויזיה הנוחה עליה אנחנו קורסים בדיכאון מזרח תיכוני כל ערב באפיסת אנרגיות ודימנסיה חלקית שנותנת בנו אותותיה כי יום מחדש.

לדברי הפרופסור - מבוגרים הנוטים להסתגר בביתם - מאבדים הזיכרון בקצב גבוה יותר. לדבריו - אנחנו שוכחים לפעמים שהאדם הוא חיה חברתית ויחסים וקשרים עם בני אדם אחרים חשובים לא רק כדי להעביר את הזמן בנעימים, אלא גם כגירוי למוח וככלי לשיפור הזיכרון.

השבוע מצאתי כי יש לי למעלה משלושת אלפים אנשים ברשימת "אנשי הקשר שלי". החלטתי שצריך לכנס קבוצת בוקר של תריסר חברים נבחרים לטיפול קבוצתי בדחיית השיטיון על ידי צ'יזבטים ושיחות במקום לקרוא בפעם המאה עוד פרשנות וואטסאפית מתוחכמת אך ממש לא מקורית. מסקרנות התחלתי לעלעל ברשומות, וראה איזה פלא - את רובם אני כבר לא זוכר, היו מעט כפולים שנמחקו, והיו מספר משמעותי של חברים שהיו. ואינם עוד. תנצב"ה.
יאללה, אני כבר מצאתי לי "חבר וותיק" בשכונה, ואתם?

אחים נבחרים

 

אחים. הבונדינג הכי חזק שיש, הכי מתמשך, הכי אחי.

אחיות לא היו לי, כך שחוויתי רק אחים, ואין לי בסיס להשוואה מה עדיף. וכפי שזה נראה כרגע - אולי עדיף בלי.

אנחנו ממש לא דומים. האחים שלי. שלושתנו מאותה אמא, שכנראה לא הייתה ממש דומיננטית וכל אחד מאיתנו בחר להיות דומה בעיקר לעצמו. טוב. ברור. היא כמעט ולא נראתה בבית, מבחירה. אנחנו אולי יותר דומים למטפלת אילנה שגידלה אותנו, כל אחד בזמנו, בבית הגידול שלו, במסגרת קצת שונה – אבל בסגנון בישול טריפוליטאי ששלט אצלנו במטבח המאוד מיוחצ"ן, ממנו בעיקר יצאו עשרות ספרי בישול הרבה לפני רות סרקיס ובטח טרם משחקי השף.

אילנה הגיעה אלינו מלוד כבחורה צעירה על תקן "פיליפינית" שלאורך השנים בחרה שלא להתחתן ואנחנו היינו כמו הילדים שלה. היא נשארה צמודה לאמי, גם כשהחליפה בעלים, ועזרה לה לגדל את אחי עד שגדל ולא היה יותר צורך בעזרה בטיפול בבית, שהתפרק שוב ושוב, לא בגלל המטפלת.

אחים, הדבר הכי טוב שיש, ואם זה לא מצליח – אפשר לבחור אחים חלופיים ממבחר החברים אותם אנו אוספים במסדרונות חיינו. זה לא פלא כי מטבע הלשון הכי חם שיש, אצלנו וגם בשפות זרות זה - אחי. אחים בדם, אחים לנשק, אחים לצרה, אחים בני עיר, אחים מוסלמים, האחים החופשיים (בטח יש כזה) האחים בלוז ואחים לחלב שחלקו אותה מינקת, מסעדת האחים וכפר אחים. לכולנו יש אחים, רק הם לא תמיד מרגישים כך, ביחוד כשאתה צריך אותם לצידך.

אחד המשפטים הקשים במיתולוגיה משפחתית פולנית מקובלת הוא שחברים אתה בוחן בעת צרה ואחים אתה מגלה בחלוקת הירושה. אז אצלנו לא ממש היו מחלוקות כך שלא היה על מה לריב. כנראה שאצלנו זה משהו אחר. לא רבים, רק כל אחד מתפלל בבית הכנסת שלו, מגלגל את הג'וינט עבור עצמו, אוכל את המצות בסדר פסח בחוג משפחתו הגרעינית ועולה לקבר של ההורים בשעה שמתאימה לו, ביחוד בשעה שלא יפגוש בה את שאר האחים. אח אחד אני רואה פעם בשבוע. בתוכניתו בטלוויזיה. אח שני אני שומע כמעט כל יום. ביו-טיוב באלבום חדש כשרוני ביותר שמנציח את הגיגי חייו המורכבים.

כך שאני בקשר איתם. הם פחות.

אבל אולי הם קוראים אותי כל יום בבלוג שלי...

אחרי הרבה שנים שבסופן הבנתי שזה לא ילך. אם לא אלקט לי אחים מקרב החברים – אשאר בן יחיד ומשועמם, אספתי את המיטב. חבורת אחים לטיולים, אחים לסקי, אח ל-4X4, אחים לפרלמנט צהרים ואחים לסיור מבשלות ויסקי, אחים לפוקר, אחים לניגוב חומוס בגליל ואחים נבחרים איתם אני חולק את התחושות הפרטיות באמת שלי על כך שאני מרובה אחים ועדיין מתגעגע לאחים בדם שלי.

יש לי 'אח' שאיתו אנו עולים לרגל ביום השנה לבקר את אבא שלי בקריית שאול. אחרי הדלקת הנר על קבר המג"ד אני הולך אתו, ואנו מדליקים נר על קבר הוריו, שמעולם לא פגשתי אותם אך אני מכיר היטב את הסיפורים על ילדותו בצל אבא ענק ואמא חולנית בערוב ימיה. יש לי גם 'אח' אתו אני שותף בלבטים לגבי העתיד בחלומותיי להיות אוליגרך לפחות פעם אחת, 'אח' שאומץ בין השאר כי גדל באותה שכונה בה גם אני גדלתי והוא מכיר את רזי "גינת דובנוב" ואכל גרעינים שחורים במלח בקיוסק של נתן, הבן של שושנה. 'אחי' האלמן שלא רבתי אתו מעולם ואנחנו שותפי סוד לעד, על אהבותיו להיכרויות מזדמנות שבעיקר מתקשות להתמודד עם געגועיו ל"גיסתי" המנוחה שכנראה תלווה אותו עד שיפגשו בגן עדן בעוד שנים רבות. ויש את ה'אחים' מבית הספר היסודי, שאין לי איתם שום דבר משותף עכשווי לבד מזה שגדלנו ביחד ונשארנו מחוברים עד היום, ובכל מפגש אני מרגיש כאילו חזרתי במכונת הזמן לפעולה ב"צופי דיזנגוף" ולמשחקי הסטנגה בחצר בית הספר ציטלין בששי אחה"צ, בימים מלפני שהרסו את צריף הספרייה העירונית והקימו את היכל ספריית בית אריאלה.

אח, אח - כל אחד והאחים שלו, העונג המשפחתי, הקשר אליו נקלעתם שלא באשמתכם, החיבור הגנטי והזיכרונות המאחדים שלפעמים לא שורדים את משחקי השף של החיים, המנות שבבישול עודף והזמן על המדף מאבדות את הטעם והקשר בין הילד שאיתו חלקתם חדר בילדותכם לאיש הנרגן שלא ממש כיף לשבת אתו ומשפחתו בארוחת ששי.

בצילום תוכלו בזהות את שבט רובינוביץ-גולוד. הילדה בשמלה הלבנה העומדת משמאל היא אימם של שני האחים שלי. בצילום רקע לכותרת הכנסתי את דורשי משפחת היפשר, שעוברת לאבידר, כשלמעלה במרכז עומד שלמה. הסבא שלנו.

מוקדש באהבה לרדיבא נולא, אח אח. https://youtu.be/oeHkOnDCa8U?si=rYdxz8seMGZHRpV0
וכמובן לאחי המוכשר לא פחות - https://youtu.be/GZ96yEG8d4g?si=cWbefuGZFBl6Eim3

חופה, קידושין וקצת 4 על 4

 

געגועים לבית המהנדס, אולמי דליה, בית סוקולוב, מדרגות הרבנות בשדרות דוד המלך ואולמי שושנים - אתרי חתונות קלאסיים בלב תל אביב של פעם. באים ברגל או במונית, עם עניבה לצוואר וסיפולוקס ארוז כמתנה, בתקופה שהרב לאו האב השיא את מיטב כלות וחתני העיר, בורקס ורבע עוף. המהדרין היו דופקים גם צ'ייסר של ליקר בננות והעשירים היו מסתירים מתחת לדלפק הבר גם בקבוק שיבאס ריגל, ויסקי שנחשב אז לאיכותי, הרבה יותר מברנדי מדיצינאל או קוניאק 777 ששימחו את ההורים שלנו, מממניי חתונות שנות השמונים במאה הקדמת.

אז ככה. נסו למצוא בתל אביב של היום אולם לחתונות. לבד מרצועת החוף היקרה ביותר, ומספר יוזמות לאירועים אקסלוסיביים על גגות בתי משרדים במחירים עוד יותר גבוהים - תתכוננו להצעות מחיר הצמודות למחירי האננס הטרופי או ענבים במחיר טרום עונה. יוקר הכתובה הורס לנו את השמחה.

בגלל מחירי הקרקע, המקומות הזמינים היחידים לבניית אולמות לאירועים במחיר הגיוני עובר ממרכז העיר לפרברים. ראשל"צ מערב, אזורי התעשיה בלב השרון, ובפרדסים שבין גדרה לחדרה. תפוחי זהב שהפכו למכרות זהב למשקיעים באולמות, בתנאי שלא מפריע לך כי הרישיון לעסק הוא זמני ולא כל הרשויות יחתמו עליו בעשור הקרוב עד שלא תעמוד בכל התקנות לבורקס בטוח, נגיש, חסין אש , עם מספיק מקומות חניה ודרכי גישה לסבתא חיה שלאחרונה עברה לכיסא גלגלים ממונע עם הנעה אחורית של מטפלת אישית צמודה שלא ממש תבין את שבע הברכות של הרב.

לאחרונה הוזמנו לאירוע בלב הטבע, אי שם במטע פקאנים לשולי כביש שש, כאשר הגישה לשם בדרכי עפר דרך אחד המושבים הסמוכים. הווייז לא מכיר את דרכי הגישה באמת, והוביל חצי מהאורחים עד לשער ברזל נעול באמצע שום מקום בשטח וחייב אותם לעשות "אחורה פנה" וחישוב מסלול מחדש, בהתייעצות עם בני המזל שכן הצליחו להגיע לעמדת הקוקטיילים בזמן.

הזוג הצעיר שבחר במקום בטח רצה להקל על ההורים בהרמת החגיגה. מה שהצעירים לא ממש יודעים הוא כי אירוע סבבה בטבע, עולה כפול מאשר באולם מסודר עם תשתית בסיסית דומה. חשמל צריך? שירותים צריך? כל עציץ ורמקול בשטח לא מגיע מעצמו ויש לו מחיר. כך שלא ברור מה הרווחנו בכך. הבאנו את סבתא חיה למסע כומתה בלב המטעים לראות את הנכדה שלה מסיימת השתלטות זוגית מושלמת רק עם חיוך, סימפטיה ואיפוק של 7 שנים מאז שהכירה את החתן בקפטריה של הפקולטה לחתנים.

אני בטוח כי הבנתם. הקייטרינג היה גורמה, ה-DJ היה קצבי, החמסין סביב ה-40 מעלות היה נסבל, בעיקר בעזרת בר המשקאות האיכותי והבילוי עם החברים שלנו שהיה שווה כל מאמץ.

בדרך חזרה, כשהשמש שקעה וקצת התברברתי בין שדות השרון, נחתה עלי הארה. אם אתה באמת לא ממש נהנה, אפשר להחליף דיסקט - חתונה אינה חובה. באמת. אפשר לשלוח זר פרחים, אפשר לתת צ'ק מתנה לדרך צלחה לזוג הצעיר, אפשר להתקשר ולברך את ההורים הנרגשים על הכלה המקסימה החדשה, אפשר לעשות עוד הרבה מחוות השתתפות בשמחה, גם בלי להגיע עד סוף העולם וימינה, אם נגיע או לא נגיע לשער נעול, בדרך אל הבורקס והרבע עוף המודרניים...

אגב, לכלה למעלה בצילום אין כל קשר לקיטורים שלי על חתונה בג’יבליה. היא נישאה לבחיר ליבה אי שם בין ארמונו של הורדוס להופעה של שלמה ארצי בערב טוב קיסריה, כי היא ממש אוהבת את הורים שלה ואני אוהב אותה כבת . שלנו כמובן.

כלה וחתן נוסח 1952 בתל אביב של שנות הצנע והרומנטיקה. אולי בתקופה של בן גוריון לא היו מספיק ביצים למזנון לאורחים, אבל אז היה לנו רוה"מ "עם ביצים" ורעיה שהצטיינה בעיקר בהכנת ארוחת הבוקר לדויד היקר.