שלושה ימים, שלוש שנים, שלושה נכדים

שלושה ימים זה נצח כשמתגעגעים, ורגע חולף כשמנסים להשלים שלוש שנים של אהבת סבא מרחוק.

במטוס למיאמי אני בוהה בשעון, סופר את הדקות בקוצר רוח. לא שאני נהנה מהספירה, אבל זה עדיף מלהתעצבן על הילד שבועט בגב המושב מאחוריי או על הסרט המטופש שבחרתי בטאבלט. אני לא מתרגש כמו איזה ילד, אני פשוט רוצה לראות כבר את הנכדים שלי, אחרי המגיפה, אחרי המלחמה, אחרי שהצלחתי לקנות כרטיס טיסה בלי צורך למכור כליה.

להיות סבא בתל אביב עם שלוחה משפחתית אמריקאית זה קשוח. לנו קשה ללכת אחרי הצעירים. לא כי אני לא קליל. רק קשה לי להעביר את ד"ר בן ששון וכל קופ"ח מכבי מתל אביב למיאמי. ניסיתי פעם להכנס לרופא אמריקאי עם כרטיס מגנטי של מכבי. לא עובד שם.

דין בן החמש בטח כבר שכח את השיר על הגמל שלימדתי אותו בזום. דניאל בן הארבע כנראה מדבר אנגלית שוטפת עם מבטא אמריקאי מושלם, ואולי כבר מתבייש בסבא הישראלי שלו עם העברית המסורבלת והאנגלית הבסיסית העילגת. דוד בן השנתיים? סביר להניח שיפרוץ בבכי כשיראה אותי. בשבילו אני סתם איש זר שמופיע מדי פעם על המסך.

אני שונא טיסות ארוכות. הגב תפוס, הרגליים נרדמות, והאוכל - נו, בואו לא נדבר על האוכל הזה. אבל מה לא עושים בשביל הנכדים? בשביל שלושת ה-D's שלי אני מוכן לסבול אפילו יותר מעשר שעות בתוך הקופסה המעופפת הזאת. למרות שאחרי כל טיסה כזו אני נשבע לעצמי שזאת הפעם האחרונה. עד הפעם הבאה.

במזוודה הקטנה ארזתי רק את החיוניות: משחק קלפים של רביעיות עם חיות התנ"ך, לא משנה כמה פעמים אסבירו להם מי זה תחש ומה המיוחד בעופר האיילים; קלפי זיכרון עם תמונות מירושלים העתיקה, אלו שפיתחתי מצילומים שאני עצמי צילמתי; וספר "מי אוהב את השבת" עם האיורים המוכרים שהילדים שלי נרדמו לצלילם. לדין – שחמט מגנטי קטן שיעורר את הסקרנות המתפתחת שלו; לדניאל – חולצת הפועל תל אביב, כי אם כבר ישחק כדורגל שיהיה עם הצבעים הנכונים; ולדוד הקטנצ'יק – דובי זעיר עם דגל ישראל, תזכורת רכה לשורשים שהולכים ומתרופפים.

 

הבת שלי, מלכת הרילוקיישן, שבחרה את מיאמי על פני רוטשילד, מעדכנת שהנכדים מונים את הימים. שדין כבר הכין ציור מיוחד עם קו רועד של חוף ים ושני אנשים – "זה אני וסבא", הוא התעקש. שדניאל אסף את כל צעצועיו החדשים לערימה אחת גדולה – "כדי שלא נבזבז זמן", הסביר. ושאפילו דוד, הקטן שבחבורה, מצביע על התמונה שלי ואומר "סבא בא", שתי המילים הראשונות שהצלחתי ללמד אותו מעבר לאוקיינוס.

שבעים ושתיים שעות. זה כל מה שיש לי. שבעים ושתיים שעות להטעין את מצבר האהבה, להשלים חיבוקים שהתפספסו, להספיק ללטף, לנשק, לצחוק, לשחק. שעון החול מתחיל להישפך מהרגע שאנחת, וכל רגע מתוכנן – מהריצה המשותפת לקראתי בשדה התעופה ועד לנפנוף האחרון כשאכנס חזרה לשער היוצאים. את שעות השינה קיצצתי למינימום ההכרחי – לישון אפשר גם במטוס, בין הגעגועים לבין ההשלמה.

ובלילה, כשהנכדים יירדמו מותשים מעודף סבאות אינטנסיבית, אשב עם הבת שלי על המרפסת מול ספינות התענוגות העוגנות ממול. מעמיסות משפחות של תיירים מרובי נכדים וגעגועים. אספר לה כמה אני גאה באישה המדהימה שהיא, אשר גידלה ללא עזרת סבא או סבתא - שלישיית נכדים מופלאים; באם המופלאה שהיא, בשלושת הנכדים שהביאה לעולם. ואולי, רק אולי, אזכיר לה שבשדרות רוטשילד פרחו השנה השקדיות מוקדם מהרגיל, ושגם בגן העצמאות יש מגלשות חדשות, ושלמרות השינויים הפוליטיים, תל אביב עודנה בועה של חיים טובים. ואספר לה שאני מוכן לסבול עוד עשרות טיסות ארוכות כאלה, עד שהגעגוע יתגבר גם אצלה, ותחליט שיש מקום אחד בעולם שבו ה-D's שלי יכולים לקבל חיבוק מסבא לא רק בסופי שבוע ארוכים, אלא בכל יום שמתחשק להם. ולי.

תל אביב מתחפשת – פורים זה רק תירוץ

תל אביב היא לא עיר — היא אוסף תחפושות עם וייב. תנו לה סיבה, והיא תתחפש אפילו לקיבוץ גלויות של רגשות. רק לפני רגע היא הסתובבה פה עם פרצוף של מילואים — דגלים צהובים מהמרפסת, שיחות סלון על מסיכות אב”כ, קליפות בצל נגד גז מדמיע בהפגנות, ריח הבואש באוויר, פגישות שבועיות בקפלן בצל המכת”זית, וסטוריז של הפגנות שצולמו באלכסון. שום דבר לא הכין אותנו לפורים — עיר שהתלבשה מחדש, כאילו כלום לא קרה.

ופתאום — פורים. העיר יודעת איך להתחפש, ובפורים היא עושה את זה ברצינות. פורים בתל אביב זה לא רק חג, זה אסקפיזם ממומן. כל שנה, תל אביב מתחפשת לעצמה כאילו כלום לא קרה. הדגלים הצהובים מתקפלים, ופתאום מהמרפסת עולה אלטרנטיבה הרבה יותר צבעונית: חצאית טוטו ורוד פסטל, גם אם עברתם.ן את גיל שישים והירכיים זה כבר לא מה שהיו. מי זוכר את ריח העשן באילון כששחררנו את הדחפים הדמוקרטים?

ובזמן שכולם מתלבטים אם להתחפש לחד קרן או לקריינית מובילה מערוץ 12, העיר עצמה מחליפה תחפושת: מעיר ממוגנת לעיר תיירותית מבעבעת. אין מי שלא מגלה את תל אביב מחדש. בוקר אחד אתם קמים לטיילת בחוף גורדון ומגלים טורניר מטקות גרפיטי, ועוד רגע כל הברים מסתערים על תפריטי קוקטיילים אביביים עם שמות כמו “המתנה לשחרור” ו-“הדגל הצהוב שלי”. לא לפספס! בסיורים גרפיטי יש גם נגיעות קולינריות עמוסות בפחמימות מנחמות כאלה שגורמות לכל חווית “בני ברק” להיראות כמו אטרקציה מחו”ל.

ואם כל זה לא מספיק, יש גם את הטרנד החדש של דוכני פופ-אפ — מישהו בכלל חשב על מטקות גרפיטי? לא מדובר פה על ספורט בריאותי, אלא על “כושר תל אביבי” ברמת מי שמתאמן לקראת טורניר פינג פונג חופים בריוויירה של עזה הטראמפית. המלחמה השבע נראית פתאום כל כך רחוקה וגם מעבר לפינה— כאן העיר כבר מתמלאת באדרנלין של חוויות חדשות, וכולם שואלים אם עוד יש מקום לפינת ישיבה פנויה או שולחן בר.

גם הכלכלה המקומית יודעת לשחק משחקים. בעלי הברים מבטיחים “יהיה פיצוץ, אנשים צמאים לחיים”, בעוד שהמלצרית מגישה את הקפה עם חיוך מחושב של “תשאיר טיפ יפה, נשמה, המלחמה נגמרה וחסר לי שקל לקו-סומוי”. לא פלא שהטיפ, שפעם היה 10 אחוז צנועים, כבר זוחל לכיוון 20 אחוז כמו אצל האמריקאים — רק בלי הריפיל של הקולה.

והכי מצחיק — גם אנחנו מתחפשים. כי פורים הוא בסך הכול פרומו לדבר האמיתי: סדר פסח. האפיקומן, המצות, ובני הדוד מחיפה שהזמנתם שוב, למרות ששנה שעברה נשבעתם שדי, זהו, אין לנו כוח לשמוע שוב מה הם באמת חושבים על המימונה. אתם יודעים איך זה, בסוף כל העימותים המשפחתיים נפתרים כשכולם מבינים שבסופו של דבר אין מה לעשות – תמיד יהיה את הדוד שיבקש לצפות ב’גבעת חלפון’ בפסח אחרי חד גדיא, והילדים פשוט לא מתווכחים על זה יותר.

ובתוך כל זה, תל אביב מתחפשת גם לאופטימיות עירונית — כזו שמנסה לדחוס לתוך אותה תחפושת גם חשש מסגירת נתב”ג בגלל טילים חות’ים, גם זיכרונות טראומטיים מהתור לבדיקה הביטחונית בטרמינל 3, וגם איזה רסיס של תקווה שבחול המועד הזה אולי יישאר לנו גם זמן לחיות, לא רק לשרוד. כי מהי תל אביב אם לא עיר ששורדת כל מה שעובר עליה ומפזרת חיוך בכל פינה?

אז תחפשו טוב בארון, תבחרו תחפושת שתעבוד גם בפורים וגם בליל הסדר, ואל תשכחו: בתל אביב הכול תחפושת — רק הקפה באמת אמיתי.

הלביאות של תל אביב

בערב יום האישה הבינלאומי, אני מביט סביבי בתל אביב אחרת. עיר של לביאות, עיר של נשים שנושאות על כתפיהן עולם ומלואו. שנתיים של "חרבות ברזל" לימדו אותנו שיעור חדש על נשות העיר שלנו. פעם היו "בנות תל אביב" – מושג שסימל יופי, תחכום, אולי קצת פינוק. היום, אחרי שנתיים של מלחמה, המושג הזה נראה כמו מזכרת מעולם אחר.

זוכרים את תל אביב של פעם? את הימים שבהם נשים התלבטו איזו שמלה ללבוש למסיבת טבע הבאה? והנה, באוקטובר אחד, השמלות הוחלפו במדים, והמסיבות – בהלוויות. נשים שרצו רק לרקוד, הפכו בן רגע לקורבנות, ללוחמות, לשבויות, למתמודדות.

לפני שבוע, ראיתי בלב העיר אישה צעירה במדי צה"ל משוחחת בטלפון: "כן אמא, היום אני אקפוץ לקחת את הילדים מהגן, אבל מחר אצטרך את עזרתך כי אני נשארת למשמרת בבסיס." קצינה קרבית, אמא, ועכשיו גם ממלאת מקום של אבא שהתנדב לקורס מ"פים. הכול במקביל.

ואז, בשלוש וחצי בצהריים, אני רואה עוד אימא צעירה במרכז העיר בדיוק מסיימת שיחת ועידה ואצה לקחת את הילד מהגן. הפקק בדרך לגן? זה עניין למתחילים. שני גלגלים על אבן השפה, ועקפנו את הפקק. הלביאה התל אביבית יודעת שאם לא תגיע בזמן, הגננת תיתן לה את המבט, אותו מבט שאפילו מחבלי נוח'בה היו נמסים מולו. "הייתי במילואים" זה כבר לא תירוץ בשביל לביאת תל אביב. היא פשוט מסתדרת.

ומה עם לירי אלבק? תצפיתנית צעירה שהייתה בשבי ולא נשברה. אם צריך לבחור אשת השנה, היא המועמדת הראשונה שלי. הלוחמת שלא ויתרה, גם כשהכול נראה אבוד. כמו נשות תל אביב. לביאה צעירה שמצטרפת ל"לביאה האם" עינב צנגאוקר שמובילה את מאבק האימהות בכיכר החטופים, אתר תל אביבי שמזמן היו צריכים לשנות שמו  ל"כיכר הלביאות". נשות פרעות תשפ"ד, הכי לביאות שיש.

ברב הקומות שלנו, גרה עורכת דין עם שלושה ילדים. הבעל במילואים כבר מעל שנה. היא מנהלת משרד, מגדלת ילדים, מסדרת את הבית, ובערב עונה על שיחות זום. "אני לא יודעת איך אני עושה את זה," היא אמרה לי פעם במעלית, "אבל אין ברירה, נכון?"

במוזיאון "אנו" תקום יום אחד תערוכה על הלביאות האלה. השאלה אם יש אוצרת שתוכל להכיל את עוצמת הסיפור. איך מציגים אישה שביום מנהלת בית ספר, בערב מארגנת חבילות לחיילים, ובלילה נרדמת עם הטלפון ביד למקרה שהבעל יתקשר מג'באליה? מי באומות המאוחדות המארגנות את היום הזה בכלל יכול להבין ולהאמין שיש נשים כאלו?

לא, אין ברירה. כי מה שנראה פעם כמו חלוקת תפקידים הוגנת, התגלה כמשחק ילדים מול המציאות של מלחמה. נשים שהובילו טנקים מול מחבלי נוח'בה ויכלו להם, נשים שניהלו משפחות לבד בעורף, נשים שהקימו מטבחי חירום ותפרו אפודים. נשים שהיו צריכות להיות הכול במקביל – אמא ואבא, קצינה ורופאה, לוחמת ומרגיעה.

אז ליום האישה הזה, אני מרים כוסית לכבודכן. ללביאות שנושאות את העיר הזאת על כתפיהן הדקות. מהניסיון שלי, השאלה כבר לא מה נשים יכולות לעשות. השאלה היא מה עוד נשאר שהן לא עשו. ויש לי תשובה – לנוח. אולי בשנת היובל הבאה.                    

 

 

אגרת גודש - מבט מהקטנוע

 

בגיל שבעים אני יכול להגיד לכם משהו על פקקים. אסון אורבני למי שנוהג. שימחה לאיד למי שעוקף אותם בזהירות עם אופניו וקטנועו.

את הקטנוע הראשון שלי קיבלתי ליומולדת גיל  16. טוסטוס חצי כוח סוס שבעיקר היה סמל סטטוס בעתיכון עירוני א' ועשה את העבודה בלי קשר לפקקים.
 בשנות השמונים כשהתחתנתי והבנתי שאני חייב דרך יעילה להגיע מגבעת שמואל למשרד ברחוב דיזנגוף הוספתי לחניה עוד כלי רכב – אופנוע גרמני מרשים. בשעזרתו התניידתי ללא בעיה בין פקקי התנועה. מאז החלפתי שבעה קטנועים, והאחרון שביניהם עדיין משרת אותי בכיף בגודש התל אביבי.

השבוע, כשקראתי על המכרז להפעלת אגרות הגודש, חייכתי לעצמי. 1.3 מיליארד שקל בשנה יגבו מהנהגים. אני, על הקטנוע שלי, אמשיך לזגזג בזהירות בין המכוניות התקועות, כמו שאני עושה כבר עשרות שנים.

כולם מדברים על האגרה, אבל אף אחד לא מדבר על איך העיר תיראה כשכולם יתחילו "לעקוף" את שעות התשלום. כבר עכשיו אני רואה את הסימנים - חברות הובלות או קבלני פינוי אשפה מתכננות להעביר את המשאיות שלהן לשעות הלילה. נהדר. במקום פקקים בבוקר נקבל משאיות מרעישות בחצות. ואני כבר יכול לדמיין את הרעש.

אבל יש בעיה אחת שהקטנוע לא פותר. "אבא, אתה לא מעלה את הנכדים על הקטנוע," הבת שלי מזהירה בכל פעם שאני מציע לקחת את הנכדים גלידה או לחוף הים. ואני מבין אותה, באמת. אבל משהו בלב נצבט כשאני נזכר איך פעם, כשהיא עצמה הייתה קטנה, היינו דוהרים יחד על ה-BMW650 הישן שלי בשישי בבוקר. היום זה כבר לא מקובל.

ומה שעוד אף אחד לא חושב עליו - המדרכות. כן, המדרכות. כי ברור שהאגרה תדחוף אלפי אנשים לעבור לקטנועים ואופניים. נהדר! אבל איפה יחנו כל כלי הרכב הדו-גלגליים האלה? על המדרכות כמובן. אני כבר רואה את זה - קשישים עם הליכונים מנסים לתמרן בין אופניים חשמליים וקטנועים שחונים בכל פינה. דווקא אני, עם הקטנוע, תמיד מצאתי איזו פינה חוקית, אבל מה יקרה כשכולם יעברו לשני גלגלים?

בנוסף -  כל אלה שחייבים להגיע למרכז בשעות העומס ישאפו לשנות את זמני העבודה שלהם. המזכירה תתחיל לעבוד מהצהרים, כשהאגרה יורדת. הרופא מתכנן לפתוח המרפאה בערב. בשנת 2030 העיר תתחיל להתהפך - העשירים ישלמו וייסעו בבוקר, וכל השאר? יסתובבו בשעות מוזרות, יחפשו דרכים לחמוק מהתשלום.

זוכרים את תל אביב של פעם? את הימים שבהם יכולת לחצות את העיר בעשר דקות? היום, כשאני מביט מהקטנוע על הנהגים הכלואים במכוניותיהם, כולל הבת שלי עם הילדים מאחור בכיסאות הבטיחות, אני רואה את השינוי שעוברת העיר שלי.

לפני שבוע, בדרך לקפה עם חבר  ברחוב דיזנגוף, ראיתי אישה צעירה במכונית יוקרה תקועה בפקק. לידה, על קטנוע ישן, חלף קשיש עם סל קניות. "הנה העתיד וההווה נפגשים", חשבתי לעצמי. אולי האגרה החדשה תגרום ליותר אנשים להבין מה שאנחנו, רוכבי הדו-גלגלי, יודעים כבר שנים - שבתל אביב, שתי גלגלים שווים יותר מארבע. חוץ מכשיש נכדים קטנים, כמובן.

 

האגרה החדשה? נראה היום כי היא תשנה את העיר הרבה יותר ממה שכולם חושבים. לא רק את התנועה, אלא את כל אורח החיים. את השעות שאנשים עובדים, את איך שהם מתניידים, את איך שהם חיים. ואולי זו בדיוק הבעיה - מנסים לפתור בעיה אחת, ויוצרים עשר חדשות.

בגילי, אני כבר לא אשנה את ההרגלים שלי. אמשיך עם הקטנוע, אמשיך לפנטז על טיולים אורבנים עם הנכדים, אמשיך לראות איך העיר משתנה. אבל לפעמים אני תוהה - האם מישהו באמת חשב על איך החיים כאן יראו אחרי שכל השינויים האלה יכנסו לתוקף? כי מהניסיון שלי, השאלה היא לא כמה תעלה האגרה, אלא כמה יעלה לנו המחיר החברתי שנשלם עליה. 

9 שנים אחרי

 

פברואר עבורי הוא חודש קצת עצוב. שני נרות זיכרון. שני בתי קברות. פעמיים התלבטות אם לקרוא יזכור על קבר של אתאיסטים גמורים או לשתוק. ולהתגעגע.

אבא שלי מת לפני 13 שנה. ואימי – לפני 9 שנים. שניהם בפברואר.

ההורים. שני אנשים יקרים לי, שמעולם לא הבנתי איך הם חשבו שהם זוג משמים; שביחד יוכלו להזדקן ולהגיע לבית אבות יד ביד; מאוחדים עד למשחק הרמי קיוב האחרון לפני שמעבירים אחד מהם למחלקה הסיעודית בואך מנוחה ונחלה.

רגע לפני סוף מסע  עצוב על אלונקה לצלילי ניגון "אל מלא רחמים," עם זרי פרחים והספדים דומעים. היפה מחיפה וחתיך התל אביבי. המורה מהפלמ"ח והקצין מגולני. הבת של אפרים מסדנאות הרכבת עם הבן של היפשר החייט. בחתונמי הם היו מודחים על חוסר התאמה עוד בשלב קבלת טפסי המועמדות.

כמדי שנה – גם השנה הגיע פברואר, עם כיפה שחורה בכיס בואך בית העלמין. פעמיים. קודם אבא ושבוע לאחר מכן - אימא. אותה אתם בטח זוכרים.

המג"ד ואשתו העיתונאית המפורסמת של פעם. בימים שכל בית עוד קנה שני עיתוני ערב, בנוסף לעיתון הבוקר שנזרק במיומנות רבה על ידי מחלק העיתונים השכם בבוקר מהמדרכה למרפסת. גיליונות עיתון השחר שטסו מגולגלים בחוט שפגט של "נאשה סטרנה" או "נוביני קורייר" בשפת ארץ המוצא  עד ל"דבר" או "הארץ" בעברית. כל אחד ועיתונו הוא.

ווידוי אישי – את העיסוק שלי בכתיבה עיתונאית אני חייב לאימי. כשראתה עד כמה אני לא מאותגר בעבודתי כפקח טיסה המרגשת, פנתה אלי בקשה "תמימה". אם אני מוכן לעזור לה. במשהו קטן. במוסף "סגנון" לענייני משפחה שערכה במעריב של שנות השמונים, היה חסר מישהו שיכתוב על כלי עבודה, עבודת תחזוקה וטיפים למי שבוחר להחזיק מברג בידיו במקום להזעיק תיקונצ'יק על כל בקשה להתקנת מדף משוכני הבית.
אחרי כמה טורים התרחבתי. כלומר, הפכתי להיות גם מבקר מסעדות לא מקצועי עם בלוטות טעם רגישות ובסיס תאורטי אקלקטי. התרחבות הייתה במותניי,  וזו גם הסיבה שעברתי ממסעדות למדור "דעות" ושיתפתי את הקוראים ברעיונות לא מקוריים שלי על האושר שבחיים בקהילה צומחת בשיפולי גוש דן בואך רמאללה, הלא היא מכבים – ישוב קהילתי מדהים שהייתי על סיפון ספינת המייפלאוור ביחד עם מקימיו.

אימי הכניסה אותי לממלכה השביעית. לקומה החמישית של מעריב בצומת קרליבך. נבחנתי אצל טומי לפיד והתקבלתי ככותב שלא מן המניין למוספים. חמש שנים. בעידן כניסת המחשבים לעיתונות. בימים בהם חלק עוד התעקשו לכתוב בעט ולטובתם היה חדר קלדניות שתפקידן היחיד היה לממשק את וותיקי העיתון לעולם החדש, שלא מפסיק להתחדש עד היום. עולם ה-AI, כאשר ברור לכולם כי עיתונות הנייר תעלם מן העולם בקרוב, רק שאף אחד עוד לא מסכים לכתוב על כך בפונט ברור על גבי נייר עיתון.

לימים – בחרתי להתרכז באושר האישי שלי במקום לכתוב על אחרים. כתבתי את פרק ב' של חיי עם שותפה חיפאית (עוד יפה מחיפה שעברה לעיר ללא הפסקה, כמו אימי במקור. כנראה יש לי העדפה גנטית מולדת לנשות הכרמל), ועד היום אני נהנה לקרוא את הפרק הזה.

אימא שלי חיה את חייה בלי חשבון. בכתיבה, באהבה, בחיוך ובהרבה דמעות. כתבתי כבר הרבה זיכרונות על חייה – והמכנה המשותף היה תמיד, ערמות הניירות עליהם כתבה בצורה הכי קלילה אך מסודרת את ספריה. כל אירוע משמעותי הסתיים בספר.

כארבעים ספרים ושלושה ילדים.

אימא,

הנערה היפה מחיפה שלא ידעה לרקוד.

הפלמ"חניק האמיצה מהגדוד השלישי שפחדה מאוד ממקקים.

המורה מבית הספר לדוגמה שאת ילדיה שלה הפקידה בעיקר בידי האומנת אילנה.

מחברת ספרי הבישול הידועה, שבארוחות משפחתיות היטיבה להסביר למה האוכל לא ממש טעים כמו שמתואר בספריה.

יקירת העיר תל אביב 

 בשנת 2011 הוענק לתמר אבידר בגיל 81, על ידי שכנה ברמת אביב וחברה רון חולדאי, תואר יקירת העיר תל אביב. חיפאית שבגיל 21  היגרה מחיפה לעבוד בתל אביב כמורה בבית הספר היסודי "לדוגמה" ברחוב בן יהודה. פרסמה 42 ספרים, עורכת מוערכת בעיתונות כמו "לאישה", "דבר", "מעריב" ומייסדת המגזין "את"; עם פסק זמן דיפלומטי באמצע החיים כנספחת לענייני נשים בשגרירות בוושינגטון, ובעיקר אושיה חברתית שכתבה בקלילות בתחומי הבידור, התיאטרון וטור אישי על חיי היום יום של כולנו. מארחת הסלון התרבותי הכי יוקרתי בתל אביב, כשכל המשתתפים היו חבריה אישיים מעולם התיאטרון ותקשורת שליוו אותה לאורך כל חייה בגלל האהבה.

אשתו של מר "חיים שכאלה" עליו כנראה כתבה ספר רב מכר -  "בעל זה דבר מצחיק". כשנגמרו הצחוקים, החליפה אותו תוך מספר ימים לחבר שלה מימי בית הספר הראלי שהמתין לה בסבלנות ארבעים שנה. כשהתאלמן והיה מתאים  על פי כללי הפרוטוקול החיפאי – התקשר והיה בן זוגה עד יום מותו.

לפני תשע שנים נפרדנו. היא נגאלה ממחלה ארורה, ואני סיימתי מסע אלונקות רגשי של מספר שנים לצידה ברגעים הפחות פשוטים של ה"חיים שכאלה" הפרטיים שלה.

לא מצטער על אף רגע. כל מי שמלווה את הוריו, מכין את עצמו למסכת הסיעודית. לפעמים זה ארוך ומייגע , ולבני המזל – אתם מקבלים טלפון משכן מודאג שמבקש כי תגיעו לבדוק מה שלום אימא. כך חסכתם לעצמכם אופרה פיליפינית עצובה עם הרבה ים של דמעות, אוקיאנוס  של מעות, וגם אכזבות מבני משפחה אחרים שלא מסייעים מתחת לאלונקה כשצריך עוד כתף.

אימא חסרה לי תשע שנים. התרפקות על ימים בהם יכולתי עוד להתקשר ולשאול. להיזכר ביחד איתה איך נפגשה עם אליזבט טיילור, עם לאה רבין, עם שולמית שמיר ואורה נמיר, עם יגאל אלון ועוד הרבה כוכבים שרק קראתי עליהם בעיתון. עבורה טופול היה חיים, נמיר היא אורה, אלון היה יגאל, רבין היה יצחק, והיא עבורם תמיד הייתה תמי מהפלמ"ח.

על הקבר שלה יכולנו לחרוט ספר. ביחד עם אחי ניסחנו משפט קצר שעבורנו מסכם המון – "פלמ"חניקית סופרת ועיתונאית".
יהי זכרה ברוך.

קרדיט לצלמת – ליהיא לפיד

במסיבת יומולדת השמונים עם הנכדה הבכורה עילי

השביעיה הפותחת

 

התפנה לכם יום בחיים? קחו לכם פסק זמן בעיר הגדולה. וממני קבלו חמש   המלצות על מקומות שאהובים עלי כשאני לבדי, עם ליידי ד. או עם חברים. בילוי אורבני עם ערבות מלאה.

6:45: טיילת הצוק

השמש רק מבצבצת בקצה בצפון מערבי של תל אביב. זמן מושלם להתחיל בצעדת בוקר בפארק הכי יפה של העיר. הטיילת שבטח תיקרא על שם חולדאי, אחרי שיגיע ל-120. הטיילת היורדת מחוף הצוק הדרומי בלב שמורת הטבע על שפת המצוק עם נוף חופי מדהים עד לנמל יפו.

8:30: קפה ומאפה

ברמקולים כבר מתנגנת רשימת ההשמעה של הבוקר. בלוז, ג'אז ואמריקנו עם חלב קר בצד בקפה מימי-נונו בלב נווה אביבים. הצעות לבילוי נלווה: פרלמנט הוותיקים, מאפים הטריים, התכנסות אימהות אחרי הפקדת הזאטוטים במסגרות, החבר שיסביר על ההשקעה הכי טובה היום בשוק ההון. ואפשר גם סתם להקשיב להללויה של לאונרד כהן שמתנגנת ברקע.

10:00: "אנו" הישראלים

בית התפוצות, ששינה את שמו ל"אנו", הוא המוזיאון היהודי הכי אינטראקטיבי ונגיש שיש. מקום נהדר לארח חברים מחוץ לעיר וקרובי משפחה מחו"ל. אני יכול לבקר בו עוד ועוד, ובכל פעם לומד משהו חדש על עצמנו, הישראלים. טיפ: קחו מדריך שישדרג לכם את ה"אנו" או היצמדו בנימוס לקבוצות המודרכות. עוד התנהגות ישראלית טיפוסית.

 

11:30 :  קובה בלוינסקי

אני לא ממוצא עירקי. מה שלא מפריע לי לאהוב תבשילים שמקורם במטבח הבגדדי. כמו ב"קובה של אבי" בלוינסקי 63. בין חנויות התבלינים ומול דוכן הבורקס ובוטיק החלווה – מבחר מנות קובה. בטעם סלק, חמוסטא, דלעת, במיה, סולת, מטוגנת או במרק, מתוקה או חמוצה, על אורז לבן וסלט ירקות קטן בצד, עם או בלי אמבה, צמחונית או במילוי נדיב של בשר – והכל עם הרבה שמן להבטחת הצרבת וייסורי המצפון. ארוחת צהרים קלה וזולה, לפני פינוק האולטימטיבי בצהרי היום לאוהבי השוקולד – אספרסו ארוך עם עוגת בראוני שחיתות  ב"סוויט בוקס אמריקן בייקרי" שממול.

13:30: עסקית משתלמת

למי שמעדיף שולחן ערוך על ארוחה בספסלים במדרחוב לוינסקי אני  ממליץ על ארוחה עסקית ב"מיטבר" בשדרות ח"ן פינת פרישמן. אל תפחדו מהמפות הלבנות, יש כאן עסקית בשרית מצוינת, משתלמת ביותר, עם יין ואווירה של חו"ל בשכונת נעוריי. הבעיה היא רק החניה, למי שמעקש לא להגיע בתחב"צ.

18:00: שעה שמחה רומנטית

אחר צהריים תל אביבי בואך הפי-האוור שמתחיל בדרך כלל בשש בערב. הזדמנות לחזר אחרי האישה ולהעיר את הרומנטיקה בבר 'נורדר' בדיזנגוף פינת נורדאו. מקום תל אביבי מועדף בשעות פוסט שקיעה. דרינק כפול,  נשנושים עם מישהו אהוב ואתם מסודרים. 30 אחוז הנחה על המשקאות והתפריט בין חמש וחצי לשבע וחצי.

מבקרי המסעדות המקצועיים לא התלהבו מהתפריט. אני כן.  גם נעים, גם טעים ואת האופנוע מחנים על המדרכה מול השולחן.

 15:00 בונדינג עם הנכד.ה

הצעת ספישל עם נכד.ה בעיר הגדולה - נכנסים  לרכבת הקלה. חוויה ראשונית לחלק מהנכדים. מומלץ לשבת בקרון הראשון. יורדים ועולים במספר תחנות:  כמו ארוחת בוקר בשוק הפשפשים ביפו, גלידה טעימה בשרונה לב העיר, סיור בקניון פתח תיקווה בקצה השני של הקו - והכל בשקלים בודדים למסע הכרות ראשוני שעוד יסופר רבות  בתולדות המשפחה.

20:00 ; זריחת הירח על תל אביב

בילוי חינמי, רומנטי, שתודו לי עליו – סביב אמצע החודש העברי, כשהירח במלוא אונו, מצאתי אם מביאים  בקבוק יין איכותי מהבית וחולצים אותו עם עוד זוג חברים על ספסל במדרכת הטיילת (בפינת וייז ורוזנפלד) המשקיפה מעל גני התערוכה, מתגלה לכם נוף אורבני מדהים של העיר הלבנה. תביאו גם רמקול נייד קטן עם הדייר סטרייט ברקע – ובסוף הערב תתקשרו להודות לי.

13 שנים למותו

13 שנים למותו

השבוע לפני 13 שנים הלך לעולמו אבי. בגיל 84 נפטר משה אבידר, באופן מפתיע ביותר. ימים בודדים אחרי שעבר לגור בתחנה האחרונה, בבית ההורים באלנבי פינת אידלסון, נרדם ולא התעורר יותר. לתמיד.

מנהל בית ההורים שהתקשר לבשר לי כי אבא נפטר - היה המום. לדבריו, זה לא קרה להם מעולם שמטופל שנכנס פחות או יותר בריא, מת להם תוך פחות משבוע...
אחי ואני הופתענו. היינו בטוחים כי שם ישקמו אותו בצורה מקצועית אחרי מחלת ראות קשה שהחלים ממנה - וישתחרר לחגוג איתנו והנכדים את החיים עד גיל 120. אבא שלנו, המג"ד הקרבי שכבש כמעט במו מרגמותיו את חצי האי סיני, יו"ר פרלמנט שחייני השחר בבריכת גורדון, הבורר הכי מכובד בין סוחרי נחלת בנימין ושדרות האופנה התל אביבית; גבר נטול כרס, עם שפם דקיק, שמעולם לא ישן לבד (אלא בין שתיים לארבע בצהרי כל יום); איש הרוק-נ-רול והוויסקי, יו"ר ועד הבית בדובנוב 20, בוגר בית הספר למסחר פיטמן וחבר הגנה וממייסדי חטיבת גבעתי ואחרי זה גולני.
אני יכול להמשיך ברשימת התארים הארוכה שלו עוד ועוד - אבא שלנו נפטר עם חיוך. לא התאימה לו כל החוויה המיותרת לדעתו של בית אבות, ובחר לקצר את שהותו שם, אחרי שהבין כי עדיף לאכול מחר את שור הבר בגן עדן על פני עוד צנצנת אנשור או דייסת קוואקר דלוחה.
האיש שאכל הרבה לוף ממסטינגים צבאיים בחודשי המילואים הארוכים אותם ביצע בכיף ובמסירות מדי שנה, ולהבדיל דגים איכותיים במסעדות יוקרה תל אביביות - השאיר טיפ למטפלות בבית האבות לפני מסע הארוחה המתמשכת והמיותרת לדעתו, עצם את עיניו, ובבוקר מצאו אותו עם שארית של חיוך אחרון על שפתיו אך ללא רוח חיים.
יהי זכרו ברוך.