דרושים: מלצרים עם דופק

יש דברים שתל אביבים לומדים לחיות איתם: שכירות שעולה כמו משכנתה על קוטג' בפרובאנס שבצרפת, קורקינטים שעפים עליך באמצע מעבר חצייה, והעובדה שלא משנה מתי תיכנס למסעדה – יש מצב טוב שתשב שם עשרים דקות עם תפריט QR פתוח במסך הטלפון שלך ושפתיים חרבות, עד שמישהו יבוא ויאמר – "שלום, שמי יהב, ואני המלצר שלכם היום. תרצו לשמוע על המיוחדים שלנו הערב?".

לא מדובר כאן בעוד תלונה תל אביבית סטנדרטית. זו כבר תופעה: מחסור כרוני במלצרים. מסעדות משקיעות בעיצוב, בתפריטים, בשפים שעושים סיבוב באינסטגרם – ואז מגלות שאף אחד לא נשאר לקרב את הצלחות לשולחנות עם המפות הלבנות. לא כולם יודעים, אבל לפתוח מסעדה בתל אביב עולה לפחות חמישה מיליון שקלים. יש סיבה שסלט חסות עולה 80 ₪. טבחים לפעמים אפשר לייבא מחו"ל אם המסעדה אסייתית. מלצרים – זה מוצר נדיר, שלא מייבאים. עדיף שידברו עברית, ידעו בע"פ את התפריט, יוכלו להסביר לסועדים את ההתחכמויות בשמות שניתנו למנות, ויצליחו לשווק לסועדים את המנות שהחלטתם ל"מכור" היום לסועדים. לך תמצא כזה מלצר, ואם אפשר לבקש – גם בעל הופעה חיצונית מעוררת תאבון. קולינרי כמובן.

המחסור במלצרים - זה לא בגלל כסף. להפך – בימים אלה, מלצר ממוצע בתל אביב יכול להרוויח מאה שקל לשעה, נטו, מזומן ביד בסיום המשמרת, עם תנאים סוציאליים כחוק, ארוחה חמה, צ'ייסר אחרי העבודה והפסקת סיגריה אם הבוס במצב רוח טוב. פעם זו הייתה עבודה ששומרים למימון "טיול אחרי הצבא", היום זו משרת זהב. מתגמלת יותר מהייטק. אבל עדיין, קשה למצוא מי שירצה בה.

אז מה כן יש? דור של צעירים עם סטנדרטים חדשים. הם לא מחפשים עבודה, הם מחפשים משמעות. או לפחות מיזוג. ואם אפשר גם זמן לטיקטוק באמצע המשמרת, מה טוב. העבודה במסעדות, עם הקצב, הלחץ, והלקוחות שמתייעצים בטלפון עם סבתא לפני שמזמינים – פשוט לא עושה להם את זה.

בינתיים, סצנת המסעדות לא עוצרת. תל אביב הרי לא יודעת לשבת בשקט. מסעדות נסגרות ונפתחות מחדש עם יזמים אופטימיים חדשים עם כיסים מלאים - עד שהמסעדנים החדשים לפתע מבינים שהעסק לא כל כך פשוט. פיצריות, המבורגריות ושווארמיות נפתחות סביבנו ללא הכרה – אבל מסעדות עם מפות לבנות ומלצרים מקצועיים כמו פעם – יוק. כמו סטארט-אפים – כולם יפים, כולם חולמים, ורובם שורדים חצי שנה במקרה הטוב.

והמקומות שכן שורדים? ממציאים את עצמם מחדש: מסעדות שמגישות רק קערות (אין צלחות – מינימליזם!), מסעדות בלי תפריט (השף "זורם איתך"), תפריטי – Qקוד, ומקומות עם שירות עצמי שמתחפש ל"חוויה קולינרית אינטראקטיבית".

המצב הזה לא ייחודי לנו. גם בניו יורק, פריז וברלין מדווחים על מחסור במלצרים. רק ששם, בחלק מהמקומות, הפתרון היה לעבור כמעט לגמרי לשירות עצמי. יש קיוסקים דיגיטליים, הזמנות בטלפון, הרבה הזמנות במשלוחים והלקוחות מוזמנים גם לקחת בעצמם את הצלחת מהדלפק – כמו מקדונלד'ס, רק עם קוויאר. ואצלנו? אנחנו עדיין מנסים לשכנע את בן דוד של הבעלים שייכנס כמלצר למשמרת ערב.

בסופ"ש האחרון נכנסנו למסעדה שהייתה חצי ריקה. בקושי הסכימו שניכנס וגם זה בתנאי שנסיים בתוך כשעה וחצי. בהמשך הבנתי – מלצרית אחת חולה, מלצר שני במילואים ובעלת הבית על סף קריסה. אין להם מאגר מחליפים זמין והשולחנות יישארו נקיים למרות שהיו אחרינו הרבה זוגות שניסו להיכנס למסעדה ונדחו. מצטערים. "הגענו למקסימות תפוסה, עם שני המלצרים שכן הגיעו היום למשמרת...".

תל אביב מתה על מסעדות – אבל מסעדות צריכות אנשים. לא רק לקוחות עם פיד מעוצב, אלא גם כאלה שמוכנים לשטוף, להגיש, לחייך. וזה לא שדור ה-Z לא מסוגל – הם פשוט עוד לא השתכנעו. זה דור שמחפש משמעות, ובהמבורגר עם צ'יפס אין באמת הרבה משמעות, גם אם יש רוטב פטריות טימין על ההמבורגר.

אז אם אתה בן 21, פנוי בין שיעור בזום, סדנת יוגה על הטיילת או בדרך להפסקת אספרסו, וגם יודע לחייך כששואלים איפה הרוטב שביקשו לפני עשר דקות – אתה בדיוק מה שאנחנו צריכים. בוא. נלמד אותך להחזיק מגש, ואתה תלמד אותנו איך מתפעלים את האיפון החדש שקנינו.

כי אם לא – דור ה-Z פלוס, תתחילו להתרגל לשירות עצמי. כולל שטיפת כלים.

 

כביש המריבה המתוק



שחר, מורה דרך חובב, חבר יקר ובעל תוכניות סדורות להפליא, החליט שהאביב השנה יפגוש אותנו דווקא במרומי הגליל העליון. "שמונה ורבע בדיוק על השעון, חברים יקרים! מי שלא שם – נשאר מאחור!" הכריז בטון סמכותי, שלא הותיר מקום לערעור.

האפשרות להתעורר עם קרני השמש הראשונות לא קרצה לי במיוחד, ולמזלי, הצלחתי לשכנע את הצועדת לצידי שעדיף להקדים וללון כמה שיותר קרוב לפסגת הר מירון. בית ג'ן נשמע כמו יעד מבטיח.

ואכן, מצאנו את עצמנו מתארחים בבית ג'ן הקסומה, אצל מנדו האדיב. האיש הוא שילוב מרתק של שוטר, סוהר, קצין מג"ב בכיר בדימוס, ומעל הכול – מארח לבבי בעל חיוך רחב ולבבי. הוא מקבל את אוהבי הנוף והטבע בזרועות פתוחות, ומאפשר להם לגעת בנוף הגלילי המרהיב, הסמוך לנחלת אבותיו. משפחתו היא משתי המשפחות הראשונות שהקימו את בית ג'ן, משפחה של אנשי אדמה ולוחמים שהפכו את האחוזה לפנינה של צימרים דרוזיים אותנטיים. הצימרים מרווחים, נקיים, חמימים, נעימים ומעוצבים בסגנון מקומי; האוויר ספוג בניחוחות משכרים של מעדני העדה ומטעמים אחרים מעשה ידי בנות המשפחה, שתמיד שמחות להושיט עזרה באירוח.

ערפילי בוקר ממרפסת הצימר בבית ג'ן - צילומים דליה אבידר

אבל ישנו פרט אחד שהופך את השלווה הגלילית הזו למעט מורכבת. בית ג'ן בנויה על שטח של שמורת טבע, עובדה שהופכת כל ניסיון בנייה חדשה, לסאגה ביורוקרטית מייגעת. פקחי בנייה, "חוק קמיניץ" הנורא, וקנסות מרחפים מעל ראשיהם של צעירים בני המקום, חיילים משוחררים שכל חטאם הוא הרצון להקים לעצמם בית על אדמת משפחתם. מצב אבסורדי ולא הוגן, שקשה למצוא לו פתרון במסגרת החוקים הקיימים.

גם חווית הנהיגה בכבישים הצרים והמפותלים של בית ג'ן היא אתגר לא פשוט. הכול צר, מתפתל ודורש שורה של תמרונים יצירתיים כדי להימנע ממפגש לא נעים עם מראות הצד של הרכבים החולפים ממול.

ובתוך השילוב הייחודי הזה של נוף עוצר נשימה ואתגרים לוגיסטיים, בין הטיול בשביל הפסגה של הר מירון לבין ארוחת הממולאים הדרוזים, גיליתי את הכביש היפה ביותר בגליל העליון. מרחב סודי, רבע שעה של נסיעה קסומה בלב שמורת טבע ירוקה ושלווה, כמעט ללא תיירים, בלי פינות מנגל רועשות ובלי ספסלי קק"ל סטנדרטיים. רק טבע גלילי בשיא תפארתו.

בשביל המטפס אל פסגת מרון - צילומים דליה אבידר

הגישה לגן העדן הזה מתאפשרת בזכות פשרה מעניינת – "כביש המריבה", כפי שהדרוזים מכנים אותו. זהו כביש שבמקור נסלל באופן לא חוקי כדי לחבר בין הכפר חורפיש לתושבי בית ג'ן. שנים רבות הוא היה חסום לתנועה רשמית, אך התושבים המקומיים, בחוכמתם ובצורך שלהם, מצאו דרכים לעקוף את החסימה ולקצר את הדרך בין שני היישובים.

כיום, הכביש הזה, שלמרות עברו הלא לגמרי חוקי הוא כעת פתוח ונגיש לתנועה. אמנם לא ראיתי שילוט מסודר או מספר כביש רשמי, אך תוכנת הניווט הנאמנה ווייז מכירה אותו היטב. אם אתם נמצאים בבית ג'ן ומבקשים הנחיות נסיעה לחורפיש (או בכיוון ההפוך), האפליקציה כבר תיקח אתכם דרך השמורה המרהיבה הזו. הכניסה אליו מיד אחרי תחנת הדלק "דלק" בצד המזרחי של חורפיש.

בעוד שכל חברי קבוצת ההליכה של שחר יצאו לדרך מבתיהם עם אור ראשון, אנחנו זכינו להתעוררות נינוחה בצימר הדרוזי הקסום, ובאורח פלא, פגשנו את שחר בחניון שביל הפסגה בדיוק בזמן. מסתבר שלפעמים, גם יציאה לדרך בקצב קצת אחר יכולה להוביל בדיוק ליעד המתוכנן. סופ"ש דרוזי מומלץ בחום – על הנופים, על האנשים וגם על הדרכים הלא שגרתיות.

ברווז עץ בשמי המסילה בדרך לסופ"ש

 רחוב הרצל פינת המסילה. המקום בו נפגשים האושר התל אביבי עם המציאות. במקום בו פארק המסילה חוצה את רחוב הרהיטים והבנקאות. למרגלות המגדלים ובצמוד לנווה צדק, נמצא המקום הכי שמח בעיר. פארק המסילה של ששי.

מדשאות צרות וארוכות מול בתי קפה עמוסים, פינת משחקים לילדים ופינות ישיבה לסבא עם נכדים; מקום מפגש לצעירים בואך רחבת בית רומנו, עם ברים נעימים ולא עמוסים ברחוב אילת המקביל.

שכיות ארכיטקטורה של בתים משופצים שקמו על חורבות בתי הראשונים של עשירי תל אביב; מגשי פיצה ענקיים לחלוקה בחבורה בהשתרעות על הדשא, בקבוקי יין לבן עם כוסות חד פעמיות מתכלות וידידותיות לסביבה כמו כולנו. האירוע הקבוע טרם כניסת השבת כמשחק מקדים למסיבות הסופ"ש, כאשר ברקע מוזיקה קצבית נעימה הבוקעת מכל דוכן או להקה שהתמקמה מראש על אחת הרחבות - עם תיק גיטרה ריק מלא מטבעות, שטרות ואפילו Q-קוד למי שרוצה לתת טיפ ללהקה שנועד לסייע במימון טיסתם הבאה לחופשה אחרי האקדמיה למוזיקה.

בפינת הרצל והמסילה נחנך ערב פסח קיר פסיפס אמנותי חדש. יצירת ענק שהוזמנה על ידי בעלי המסעדה בבניין - מסעדת השחף. שלושה חודשים נמשכה עבודתו על היצירה האנכית, תל אביבית, של האמן אורן פישר. תל אביבי, יליד רעננה, שעשה בשנתיים האחרונות רילוקיישן זמני לקיבוץ סמר בערבה עד שימצא את הקיר הפנוי הבא ליצירותיו הענקיות.

פסיפס ענק, מחומרי גלם שמצא פישר בעיר, המציג הרבה מיקרו סצנות עירוניות שכל אחד מאיתנו יכול להזדהות ולהתחבר איתן על הפסיפס. למשל חוף ים, עם הרבה תל אביבים החיים את האירוע התל אביב ללא הפסקה. אין סוף סצנות עירוניות מהחותר על החסקה, שחקני המטקות, הסוחרים בשוק יפו ומעל כולם ציפור העץ הגדולה ולמעלה הכותרת - תל אביב אהובתי. לדבריו שולבו בפסיפס מחוות רבות לאמנים מרחבי העיר כמו הפסל של תומרקין בכיכר הבימה או הברווז של דודו גבע בכיכר מסריק. אמרתי לכם - המקום הכי כיפי להתכונן לכניסת השבת.

למגיעים ברכב - מומלץ לחנות בפרויקט התחנה ומשם להנות מפארק המסילה לכל אורכו, עשר דקות הליכה אם לא עצרתם לצ'יסר, גלידה או משולש פיצה ענק. לחילופין נווטו לתחילת רחוב יהודה הלוי לחניה בכחול לבן. שם תראו מספר בניינים מדהימים ששופצו בשנים האחרונות למשל בבניינים מספר 6, 8 או 11 שבמקור נבנו על ידי עשירי העיר ולימים היו בנייני משרדים או בית המשפט העירוני עם קלדני הבקשות המשפטיות שמשרדם היה על המדרכה והונצחו במערכון הקלאסי של הגשש החיוור.

אם אין לך קורקינט חשמלי מהיר, כלב ננסי שעולה לפחות 15 אלף שקלים חד פעמי עד לביקור הראשון אצל הווטרינר, זעטוט אהוב שהגן שלו עולה לפחות חמשת אלפים שקלים בחודש לא כולל ימי ששי, נכדים שהוריהם גרים בפאתי פלורנטין ואתם גרים ברב קומות בצפון העיר או אהבה בחודשיה הראשונים או שאתם בעונה המצולמת החדשה של חתונמי - לא ברור מה אתם עושים בפארק הזה. שמחה תל אביבית בכוס בירה צוננת חד פעמית וגופיה קייצית צבעונית וחושפנית.

שוטף פלוס 72 שעות

 

72 שעות לפני כניסת אליהו הנביא, שלושה ימים לפני ההתכנסות השנתית של השבט המשפחתי, רגע אחרי שהסכמנו על רשימת המוזמנים לשולחן סדר הפסח, התפוצץ לנו צינור המים הראשי בבניין.

בית משותף, 15 קומות, בניין לתפארת שנבנה לפני כחמישים שנים, ועושה רושם כי יעמוד איתן עוד חמישים שנים לפחות, רק שהצנרת לא משהו.

כתל אביבים מנוסי קרבות ושרברבים אתם מכירים את התרחיש - רגע אחד אתם בחתונמי מול המסך, ומיד אתם עם מגב ביד אחת וסלולרי ביד השניה, מחפשים נואשות את האיש עם הג'בקה ביד שיסגור כבר את השיבר המרכזי ויאטום את הנביעה החדשה המאיימת לשטוף את כל הבניין המשותף שלכם; בדיוק בערב בו יו"ר ועד הבית יצא לאירוע משפחתי מחוץ לעיר, ורק לו יש את המפתח למנעול חדר דוודי חימום המים בבניין, אשר שם נמצאים הברזים הרלבנטים לסיטואציה המתגברת.

ערב טוב שכנים. ערב טוב לכל מי שהחלו לבשל לקראת סדר פסח. ערב מצוין למי שהחל במקלחות לילדים. ערב מדהים - מזכיר את יציאת מצרים. פתאום מישהו משנה לכולנו את התוכניות וכל מה שחשבנו שיהיה - כבר לא רלבנטי.

מרק עוף כבר לא יהיה פה הערב כי מישהו החליט ליתר בטחון גם לסגור את אספקת הגז. את שישיות המים ששמרנו לנו לעת מלחמה, שתינו בקיץ האחרון בפיקניק בים המלח. את חול חוף הים מראשו של הנכד כבר לא נשטוף הערב במקלחת, ונעבור ל"מקלחת צרפתית". ליטוף של מגבת לחה על אזורים אינטימיים והרבה בושם.

רק באירועי קיצון, תקלה במעלית או הפסקת מים כללית בבניין, נבחנת חסינות יחסי השכנות ארוכת השנים. בקבוצת הוואטסאפ הביניני מתחילות לצוץ שאלות חסרות סבלנות - "עד מתי? יש לנו שלושים אורחים לסדר ואני באמצע הבישולים!", "יש לכם צפי לסיום? העוזרת שבקושי השגתי לא יכולה לעבוד בלי מים!", "מה אני עושה עם העציצים במרפסת שמתיבשים כבר שעות בחמסין הזה?!", " אולי תזמינו שרברב אחר שמבין בזה יותר מהאיש המזוקן שעומד רטוב בלובי הכניסה לבניין ללא בשורות לחג?", "דיברתם עם 106?", "אין לנו גז!", "אפשר להפעיל מכונת כביסה אם יש זרם מים מקרטע?", "למה בקומה העליונה יש מים ולנו אין?", "תודה רבה לחברי הועד הנהדרים שלנו", " זה בטיחותי להשתמש במעלית כשהיא מוצפת במים?" - בשלב הזה העברתי הקבוצה ל"השתק", ויצאתי ממנה. ירדתי להתקלח בחדר הכושר השכונתי. הכרזנו על "הפסקת אש" במטבח לשעות ארוכות עד שנקבל הודעת הרגעה בוואטסאפ הבנייני.

יששש. הבעיה סודרה. השרברב מגיע עם ענף של זית על המפתח השוודי שלו. המים חזרו לברזים אחרי כמה שעות ארוכות מלחיצות. אפשר לחזור להכנות לחג. בתפריט קצת מצומצם השנה. אם אתם מרגישים קצת חול במרק, זה לא בגללי. תלונות לראובן מוועד הבית שעכשיו מקבל זר פרחים ענק מהשכנים על נחישותו בליל יציאת מצרים של המים בחדר המדרגות מהצנרת החלודה בואך משכננו הרטוב.

אתם בסדר?

 

חג שמח. הסדר החדש מגיע במוצ"ש לתל אביב. ברכות למי שנשאר בארץ ולא מילט עצמו מהאירוע דרך נתב"ג . למי שהכין אירוע חגיגי משפחתי עם סיפורי מורשת מאז פרעה ועד הלום. למי שמתארח. למי שיפגוש בסדר את כל מי שנמנע מלפגוש כל השנה. ובעיקר למי שטורחים כבר חודש שלם על עיצוב השולחן ותכנון התפריט הלא ממש מקורי גם השנה. מרק עם כופתאות, חזרת עם מנות ראשונות מגעילות, קצת מצות ומנה עיקרית קלאסית שתתאים לכל עשרים האורחים שהתקבצו  אצלכם הערב, עם המכנה המשותף הקולינרי הכי בסיסי שיש. חוץ מבן הדוד הטבעוני שהגיע עם קופסת האוכל הפרטית  שלו מהבית...

בהצלחה לכל מי שמארח ועסוק הבוקר בספרינטים מהירים למרכול להשלמות של הרגע האחרון. "מאמי, תוכל לקפוץ רגע לסופר ולהביא לנו עוד זר כוסברה בבקשה?"

הנני! הפתיח לסדר פסח. הערב המשפחתי הכי ישראלי מבחינתי. אירוע בו אנחנו חוגגים את היותנו עם. חופשי. בארצנו. ביחד.

נכון שזה עוד אירוע חוצה משפחות. מפגש סדרתי דו שנתי מחזורי. פעם אצלנו, ופעם אצל ההורים של הצד השני. תמיד יש לפחות עוד צד.  כל שנתיים אתה אחראי על האפיקומן ואת על הדג הממולא, מצוות רחץ והכנת החזרת החריפה השנה יותר מחלפיניו מקסיקני קטלני, ועוד תפקיד אחראי - ליקוט האורחים לשולחן אחרי הסעודה להשלמת הקראת ההגדה. משימה חשובה גם אם הדודה לוחצת לצאת כבר לדרך בחזרה לביתה כי צפויים הערב פקקי תנועה מסוכנים של נהגים מבוסמים בארבע כוסות יין לפחות...

תל אביב של ערב פסח. עיר הצעירים מחד שחוזרים לערב אחד להורים בערי השינה, והסבים הוותיקים שמוזמנים לערב משפחתי אצל הילדים והנכדים בפריפריות הרחוקות. עיר של קצוות אשר מתרוקנת לקריאת המה נשתנה אצל המארחים התורנים במשפחה.

ערב בו אסור להשאיר פצועים לבדם בעיר. שולחן סדר עם כיסא פלסטיק צהוב ועליו תמונה. אירוע של זוגות מתאחדים, רווקים מצטרפים, חד הוריות מתכנסות, חברה של הבת שהוריה חוגגים עכשיו בניו זילנד; שולחנות מתארכים להוספת עוד כמה כסאות לבודדים מאומצים שפגשתם בחדר כושר השבוע עם מבט עצוב כי לא הצליחו למצוא כרטיס מילוט לסלוניקי לחג הפסח.

בין המצות לשאר מצוות החג, בין האפיקומן לחד גדיא, בין הקניידלך לקומפוט ובין בני הדודים האהובים שלי אותם אני פוגש פעם בשנה, בכולנו מסובין. בערב בו כולנו עוברים לארמית ספרותית - אז מה נשתנה השתא?

השנה כולנו פחות יהודים. לפחות התל אביבים. מדינת תל אביב מתקרבת לעצמאות.  התל אביבים מסביבי כבר לא סבלניים. אצל יותר ויותר שכנים שלי הממלכה האורבנית שלנו עדיפה על משפחת המלוכה וחסידיה החרדים.

הסדר. אירוע מסורתי, אותו חוגגים כל היהודים על הגלובוס על פי פורמט ידוע וקבוע אלפי שנים, בו זמנית בכל רחבי העולם, סביב שולחן ערוך בנוסח "כולנו מסובין" מוקפים בקניידלך וכבד קצוץ של דודה מרים. במדינת הישראלים של אחרי תשפ"ד, אנחנו כבר. שונים מההם שהחריגו עצמם מהחובה הבסיסית בשכונה המזרח תיכונית שלנו ומעדיפים למות ולא להתגייס. החרדים ממדינת גולדקנוף וחבריו.

השנה, כשאנו בעיצומה של מלחמה מתמשכת, השיח מסביב לשולחן סדר הפסח, יהיה שונה. הערב כבר לא תדברו על הטיול הקרוב לספרי בקניה או בטן גב בכרתים. הפעם זה יהיה  - מעבדות לחרות. מקונספציה להישרדות.  מיד גם מגיעים לשיחת גאולה מתופעה קשה בה היהודים לבושי השחורים,  שאשכרה מיותרים לישראלים התל אביביים.

ניסים כבר לא יהיו פה. לא משנה כמה תפילות יישאו כל האברכים. מה שאוגדה נוספת שיכולה הייתה לקום אילו יהיה גיוס חרדים לחיזוק עתידנו - אף ריבונו של עולם לא יועיל. בחינוך התל אביבי שלי עוד מהבית, אני יותר מאמין בתשע מ"מ מאשר בתרי"ג מצוות. בעזרת השם...

סדר פסח בתל אביב. שנה וחצי אחרי. יותר מדי ימים מאז נכנסנו לאי סדר טוטאלי. כולנו נפגשים, כולנו נאכל יותר מדי, כולנו נייחל לשחרור החטופים, וכולנו נישבע בפעם המי יודע כמה - לעולם לא עוד. מספיק עם הארוחות העמוסות האלו. מחכים למימונה, ואחריה – הולכים לרופא לקבל זריקות קסם להרזיה  מיידית.

 

קרדיט לציורים – GEMINI של גוגל!

11 אחוז סוללה

תוך כדי סריקת קוד התשלום באוטובוס הבנתי שבטלפון נשארו לי 11 אחוז סוללה. לכל היום. וכולו עוד לפנינו.

אופס. כנראה שמשהו במטען או בטוען השתבש. עכשיו לך תסתדר עם טלפון חשוך. בלי ארנק. בלי תעודות. בלי כרטיס אשראי. בלי כיף ועם קצת תעוקה בחזה. איך אני מראה למפקח הכרטיסים כי שילמתי על הנסיעה ולא מגיע לי קנס כספי כבד כמי שלא תיקף את הנסיעה בעידן החדשנות בו כבר לא משלמים לנהג על הנסיעה במזומן עם העלייה להסעה ומקבלים כרטיס נייר לביקורת פתע.

מצד שני, 11 אחוז סוללה זה המון יחסית לחבר שלי שבביקורת האחרונה שלו בשיבא אמרו לו שנשאר לו בסוללה של הדפיברילטור 6 אחוזים בלבד. במקרה שלו זה נגמר בניתוח בהרדמה מלאה והחלפת סוללה לעוד עשר שנות לבביות עם לב פועם בכיף. אני הייתי צריך רק כבל טעינה להתחבר לשקע הטעינה באוטובוס. כבל שלא היה עלי באותה נסיעה.

תחב"צ. בעידן המודרנה, אנחנו כבר לא באמת יוצאים מהבית העירה עם תיק. כל מה שאפשר לשמור בענן, לא נכנס לכיס. אפילו את האוטו החכם החדש אפשר להתניע עם הנייד. בתנאי שהסוללה טעונה כמובן.

גם מזומן מזמן הפסקתי למשוך. בתחנות הדלק הבינו שכרטיסי פלסטיק לתדלוק הם כל כך של פעם. הקבצנים התייאשו ממני ועברו לביט. הבחור שעובר בבית הקפה עם ארגז תותים ישר מהשדה – כבר מנוי בפייבוקס בגלל טיפוסים נטולי מזומן שכמוני. ועכשיו – לך תצא העירה עם 11 אחוז סוללה.

ובחזרה לאוטובוס. מסביבי ציבור אנדרואידי. מבט זריז – לאף אחד אין כבל לטלפון מקבוצת אפל. אני כבר ב-9 אחוז סוללה, וכבר מתכנן לבקר אצל דודה שלי שגרה בלב העיר. לטעום מהעוגה שלה בזמן שהטלפון יחובר למטען להתאוששות. המודרנה מחזקת את קשרי המשפחה, לא?

התא הנהג יושב צעיר חייכן. הנוסעים עולים ויורדים – והוא מרוכז בנהיגה. לא התביישתי – והטרדתי אותו באחת העצירות ברמזור. כן, במקרה יש לו איפון. כן, הוא נתן לי כבל טעינה. כן, הנהג מוחמד מקו 126 בחברת דן – הוא המושיע האורבני שלי באותו בוקר. תודה לך!

אחרי שנות האינתיפאדה בואך עידן התחב"צ המודרני - את תא הנהג מיגנו סביב בזכוכית מחוסמת ומושב ממוגן מרסיסי מטענים עד שהיום לקוקפיט של הנהג אין הרבה קשר עם הנוסעים. התשלום הוא אלקטרוני, מערכת הכריזה מעדכנת אותנו לתכף הנסיעה באפליקציה, ומסכי מחשב מעדכנים את מסלול הנסיעה . עוד מעט הנהג יוחלף ב-AI, והנהג יוסב לדייל - רק יסייע לנוסעים מוגבלים  או לאימהות עם עגלות ילדים לעלות או לרדת מהאוטובוס וישמור על הסדר הטוב במהלך הנסיעה. "אדוני, תוריד בבקשה את הרגל מהמושב שמולך!"

התחב"צ הבטוח חשוב לכולנו. בשנה האחרונה אני מרבה להשתמש בגוש דן ברשת האוטובוסים וברכבת הקלה הממררת חיינו מעל לאדמה, וידידותית למשתמש כמערכת מטרו חדשנית. לא רק בגלל ההנחה לאזרח וותיק (מחיר כל נסיעה עירונית -3 ₪) אלא בעיקר כי זה נעים ואמין.

האפליקציות עוזרות לי לתכנן הנסיעה, מתי לרדת מהבית לתחנת האוטובוס הסמוכה ובדיוק של 2 דקות, האוטובוס המיוחד מגיע. האוטובוס ממוזג, בדרך כלל יש מקומות ישיבה, וכל אי הנעימות בנהיגה תל אביבית מעצבנת או חיפוש מקום חניה – נחסך ממני.

החלפת אוטובוסים הפכה למשחק ילדים. האפליקציה מתכננת את ההחלפה, מודיעה לך בטלפון החכם מתי לרדת מהאוטובוס, איפה לעמוד לאוטובוס הבא, כמה דקות לחכות, אם חשוב לך גם מראה לך על מפה איפה האוטובוס הבא נמצא בזמן אמיתי, ומעדכנת אותך מתי הוא מתקרב לתחנה בכדי שתתכונן לעלות עליו בנחת.

מבולבלים? מסך האפליקציה שלכם מלא בפרסומות שגורמות לכם אי נעימות – אני בחרתי אחרי המלצה מחבר לשלם מנוי. ב-MOOVIT פלוס זה עולה עוד לכל חודש 6 ₪, ואפשר להנות ממסך נקי מפרסומות, ועוד פונקציות שיקלו עליכם הנסיעה – כמו שיתוף מיקומכם עם מי שקבעתם איתו פגישה וכדומה. אני בטוח כי יש עוד כמה אפליקציות לניהול השימוש בתחב"צ, כמו כמובן מפות של גוגל  הוותיקה שמשרתת אותי היטב בנסיעות בחו"ל או מפות המקבילה באפל.

עכשיו, חזרו להתנכל לתחב"צ שלנו. מטעני חבלה באוטובוסים הם עוד סיוט. להגיע בעיר מ-א' ל-ב' הפך למסע הישרדות. בנהיגה בלתי אפשרית בין החפירות, בהליכה על המדרכות עמוסות מפגעי דו-גלגלי קטלניים או בתחב"צ נח אך מאוים על ידי ג'יהדיסטים. עד שהגענו לרמת שימוש אירופאית – הם חושבים שיחזירו אותנו לשנות התשעים. אולי חזרנו לימי – "נהג, של מי התיק הזה?!"

תוך כדי סריקת קוד התשלום באוטובוס הבנתי שנותרו לי 11 אחוז סוללה. לכל היום. וכולו עוד לפניי.

אופס. כנראה שמשהו במטען או בכבל השתבש. עכשיו לך תסתדר עם טלפון גוסס – בלי ארנק, בלי תעודות, בלי כרטיס אשראי, בלי ביטחון ועם קצת לחץ בחזה. איך אני אמור להראות למפקח את הכרטיס ששילמתי ולא להפוך לנוסע סורר בעידן שבו הנהג כבר לא מקבל מזומן?

מצד שני, 11 אחוז סוללה זה המון – יחסית לחבר שלי, שבביקורת האחרונה בשיבא הודיעו לו שנותרו 6 אחוזים בסוללת הדפיברילטור שלו. במקרה שלו, זה נגמר בניתוח ובהחלפת סוללה לעוד עשר שנות פעילות לבבית. אני הייתי צריך רק כבל טעינה. כבל, שלא היה עליי.

תחב"צ בעידן המודרנה. מי יוצא היום מהבית עם תיק? הכול בענן, בכיסים יש רק אוויר. אפילו האוטו החכם מתניע עם הנייד – בתנאי שהסוללה לא מתעקשת לנטוש באמצע היום.

גם מזומן? מזמן נעלם. בתחנות דלק הבינו שכרטיסי פלסטיק לתדלוק הם נחלת העבר. הקבצנים עברו לביט. הבחור שמוכר תותים בבית הקפה? הוא בכלל על פייבוקס. ועכשיו – לך תסתובב בעיר עם 11 אחוזים מתנדנדים.

ובחזרה לאוטובוס. מבט זריז מסביב מגלה ציבור אנדרואידי. אין כבל מתאים באופק. אני כבר ב-9 אחוזים וסופר אחוזים לאחור. עם מי אנהל את שיחת הטלפון האחרונה, לפני החשכת המסך? בינתיים אני כבר מתכנן ביקור אצל דודה שגרה במרכז העיר – קפה, עוגה, ושקע הצלה.

ואז – אור בקצה המנהרה. נהג האוטובוס, מוחמד מקו 126 של "דן", במקרה גם הוא מחזיק באייפון. ובמקרה יש לו כבל. ובמקרה הוא מושיע אורבני שמחזיר לי את התקווה. 20 דקות של טעינה עד ההגעה ליעד שלי יעשו את ההבדל. תודה לך!

אם פעם היה קשר בלתי אמצעי עם נהגי האוטובוס, היום הם בקוקפיט ממוגן. בנוי מזכוכית משוריינת, עם מצלמות ומסכים במקום שיחות עם גברת עם סלים ובן דוד מהכפר. עוד מעט הבינה המלאכותית תנהג, והנהג יהפוך לדייל – רק יוודא שהנוסעים עולים ויורדים בשלום, וייתן הרצאות על התנהגות נאותה: "אדוני, הסר הרגליים מהכיסא, בבקשה!"

האמת? תחב"צ זה נוח. במיוחד כשבגוש דן הרכבת הקלה מתחרה עם מפלס הסבלנות שלנו. אני מרבה להשתמש באוטובוסים וברכבות, לא רק בזכות ההנחה לאזרחים ותיקים (נסיעה עירונית ב-3 שקלים!), אלא כי זה פשוט נעים ואמין. האפליקציה אומרת לי מתי לצאת מהבית, האוטובוס מגיע בדיוק של שתי דקות, המיזוג פועל, והכי חשוב – אין צורך להילחם על חניה בתל אביב.

החלפות קווים? קל. האפליקציה מודיעה מתי לרדת, איפה לחכות, ואפילו מציגה את מסלול האוטובוס הבא בזמן אמת. ואם אתם נרתעים מפרסומות קופצות – אפשר לשלם 6 שקלים לחודש על שדרוג ל     Moovit+  וליהנות משקט דיגיטלי. אפשר כמובן גם להשתמש באפליקציית מפות של גוגל או באפל, אבל אני, כהרגלי, מחפש חיים קלים.

ואז – המציאות טופחת על הפנים. מטעני חבלה חוזרים לאיים על התחב"צ שלנו. לנסוע בעיר הפך למסע הישרדות – אם לא מהפיצוצים, אז מהתנועה הבלתי אפשרית, מהמדרכות הפקוקות או מהאופניים החשמליים שדוהרים בלי חשבון. עלינו. עד שסוף סוף הגענו לרמת תחב"צ אירופאית – מישהו מנסה להחזיר אותנו לימי "נהג, של מי התיק הזה?!"

תן ביס

 

תן מילל לקראת חצות. החבר'ה שלו מצטרפים לקריאותיו. אנחנו מנסים להבין אם היללה הזאת היא תחילתה של אזעקת צבע אדום או פשוט סימן לכך שהתנים שוב בחיפוש אחר ארוחת לילה.

בצפון תל אביב יש הרבה תנים. פעם הם נתפסו כחיות בר חביבות, שמוסיפות לאווירה הטבעית. אבל בלילות הקיץ השקטים, כשהם מחליטים לפתוח במופע ווקאלי קבוצתי – האווירה נהרסת. הנכדים מתעוררים בבכי, השכנים מתלוננים, ואני? אני לפחות מתנחם בכך שעדיף תן מיוחם על טיל חות'י.

שכונתנו השקטה יחסית הופכת לרועשת בלילות, כשהתנים יוצאים לחפש אוכל בפחי הזבל, לרדוף אחרי חיות מחמד או פשוט ליהנות מארוחות חינם שאנשים טובי לב משאירים להם – ממש כמו לחתולי הרחוב. אולי כי תן שבע הוא תן שקט. וכך, רגע אחרי שסיימנו עוד פרק של "חתונמי" והתכוננו לשינה רגועה – היללות שוב תוקפות מכל כיוון.

כשהם מגיעים, כלבת הזאב הרגועה של השכנה מהקומה הראשונה נכנסת אטרף של נביחות. אינסטינקט כלבי שמטריף את כל השכנים. בגינה שבין שדרות קק"ל לרחוב רבינא הבהילה השבוע להקת תנים לילית את השכנה המבוגרת שלנו שמעדה ונפלה בגלל זוג תנים שרצו לידה בשביל הגינה. תנים, תנו לחיות בשכונה שלנו. תנק יו.

רמת אביב מותקפת משלושה כיוונים על ידי מוקדי פעילות תנית לוהטת: פרק הירקון מדרום, שמורת חוף הצוק ממערב, והשטחים הפתוחים של גלילות מצפון. האזור החקלאי מספק להם מחסה, אבל את המזון הם מעדיפים לחפש אצלנו, בעיר. פחי זבל פתוחים, שאריות מהאכלת חתולים ואפילו האכלה יזומה של אוהבי חיות – כל אלה הופכים את השכונה לבופה לילי.

אבל עכשיו העירייה החליטה לשים לזה סוף. מסתבר שהאכלת תנים גורמת להם לאבד פחד מבני אדם, וכשהם רעבים – הם עלולים להפוך לאגרסיביים. תראו מה קרה בחיפה עם חזירי הבר – פלישה שהפכה להשתלטות עוינת. תל אביב לא תיפול לידיהם של תנים רעבים!

תן יכול להיות מאוד מסוכן. לפני כארבע שנים תקף תן פעוט בן שנה בשכונת מעוז אביב, ורק בנס הצליחו הסובבים לחלץ אותו. במחלקה הווטרינרית עברו להתקפה. אחרי הסגרי הקורונה הגיעו התנים עד למרכז העיר ולאזור רחוב ה' באייר. תנים שעד עכשיו היו טורפים בטבע גוזלים או אפרוחים – עברו לנבור בפחי האשפה הזמינים בלב העיר.

אז מה עושים? נראה כי מדובר בתוכנית עירונית רחבה שכוללת התמודדות מול התנים החכמים במספר מישורים – מחקרית באמצעות מעקב אחרי תנים שסומנו במשדרים, שמירה על פחי אשפה סגורים, חינוך והסברה בקהילה, הפרדה בין אזורי האכלה של חתולים לבין מוקדי פעילות תנים, פיזור פתיונות עם חיסוני כלבת והחזרת החיות הסוררות אל מחוץ לשכונות. בנוסף, העירייה מתכננת קמפיין הסברה לתושבים, כדי להבהיר את הסכנות שבהאכלה לא מבוקרת וכיצד כל אחד מאיתנו יכול לתרום לצמצום התופעה.

בשלב הראשון, האכיפה נגד מאכילי התנים תוגבר – בעיקר באזור רחוב שי עגנון, חוף הצוק וגני יהושע. תפסו אותך מאכיל תנים? אחרי אזהרה ראשונה, תיפרד מ-730 שקלים. והעירייה מבקשת: אם נתקלתם במאכיל סדרתי – דווחו למוקד 106.

בעירייה החליטו גם לעקר או לסרס חלק מהתנים כדי למנוע את התרבותם, שכן מדובר בחיה מוגנת. בקנדה נתקלו בבעיה דומה עם זאבי ערבות מסוג קויוטי, ורק בשינוי הרגלי האכילה שלהם הצליחו להרחיק אותם מריכוזי האוכלוסייה. כיום  יש כמה מאות תנים בעיר, אבל בניגוד לאורח חייהם בגליל, כאן הם נוכחים בחיינו ולא רק נשמעים ברקע.

אז אם שמעתם יללה לילית, זה כנראה רק תן רעב, ולא אזעקת אמת. אבל אם נצליח להפסיק להאכיל אותם, אולי סוף סוף נישן קצת יותר טוב בלילה.

 

צילום באדיבות עיריית תל אביב.