שכונת צוקי אביב, הכי צפונית מערבית של העיר ללא הפסקה, עוד לא ממש שכונה. יותר אתר בניה, סלילה, קליטת משפחות חדשות והרבה אנשי סקטור הבניה שבאים מוקדם בבוקר, מרעישים ועושים הרבה אבק, ומעט משפחות שעדיין לא הבינו מה אופי השכונה.
מי דיירי השכונה? מעט בני מזל שאבותיהם רכשו מגרשים קטנים במקום שכוח אל ויזמי בניה שנים רבות; הרבה משדרגי דיור שהגיעו מהפריפריה וקבוצה לא מבוטלת של שוכרים ארעיים שבאו לבדוק האם השכונות הצפונות של תל אביב עדיפות על מגורים במרחק נסיעת בוקר של למעלה משעה מהמשרד בלב העיר. התמהיל מרובה השוכרים בבית משותף מחייב תחזוקה המעדיפה את הטווח הקצר, ללא השקעות ארוכות טווח או תחזוקה יסודית בבניין - כי השכירות היא לתקופות קצרות ואף אחד מהשוכרים אינו מוכן לתחזוקה מונעת, כפי שבעלי דירות היו מעדיפים.
הנכדים הצעירים שלנו הגרים בשכונה לא ממש זוכרים כי עד לאחרונה היה שם שדה תעופה. פעיל ועמוס ביותר. טיסות אזרחיות לאילת וגם לחו"ל, טייסות תובלה למסוקים של חיל האוויר ששרתו את המפקדים הבכירים מהקריה שנזקקו למוניות אוויריות בצבאי הסוואה. בשנותיו האחרונות של הבסיס, פתחו מסלול הליכה לאזרחים, טיילת עם שביל אופניים שעברה בין המסלול טיסה לחוף הים. כך הלכנו לאורך המסלול, כאשר רק גדר רשת ביטחונית חצצה בין הצועדים למסלול. וגם כלבי שמירה צה"ליים.
לאורך גדר השדה היו רצים ונובחים כלבי השמירה, שאהבנו לרחם עליהם. פעם הייתה שם גם הפגנה של חובבי חיות בקריאה לשחרורם - רק לא הבנתי אם המפגינים גם רוצים לעשות בעצמם שמירה בנוסח המקובל במקום הכלבים, עם רובה צ'כי ופטרולים לאורך הגדר, בלילה קר ומשעמם, ולאבטח את המסלול מפני פלישת מחבלים גולשי גלים בחוף תל ברוך.
סבא אפרים, שעלה בשנות העשרים מרוסיה הלבנה לחיפה ועבד בתחזוקת קטרי רכבת ישראל, הצליח לאסוף גרוש ללירה וביחד עם בן דודו רכש קרקע בארץ ישראל. איזה מגרש קטן, צפונית לצפון תל אביב, מעבר לירקון, אחרי תחנת החשמל על שם רידינג. מאז היה לי סבא בעל נכסים. בעל מגרש אחד ליתר דיוק.
כלומר – אחרי שמחלקים אותו עם הבן דוד ומורידים ממנו את החלקים שהולאמו לטובת בניית מבני ציבור, נשאר ממנו שטח נטו שקשה לקרוא לו מגרש. אולי ערוגה יהיה מדויק יותר.
על הערוגה הזאת לימים, החליטה הממשלה לבנות את שדה התעופה, להלן שדה דב, שבהמשך הוכרז כנכס אסטרטגי ללא תחליף, וכל מטוס שהמריא או נחת מאילת – הסיע על הערוגה המשפחתית שלנו. כך שבארוחות חג, אחרי הדיון בבריאותה של דודה סוניה והקריירה של ד"ר עמי – עברנו מיד להרהר בנכסים המשפחתיים על גדות הירקון, המבשילים ומשתבחים עם השנים, לאפשרות שאחד הנכדים יהיה לקבלן/יזם עירוני מצליח.
את הזכות על הערוגה מזמן המירה המשפחה לזכויות חלופיות בעציץ נדל"ניסטי אחר – ומה שנשאר כיום זה רק החלום של סבתא שלי עליה השלום, שרצתה תמיד לבנות לעצמה בית על שפת ימה של תל אביב ובסוף נקברה באחוזת קבר מכובדת על מדרונות הכרמל עם נוף מרהיב לים התיכון, רק שזה בחיפה ולא בעיר ללא הפסקה שלנו. החלום של סבא הומר בזכות של הנכד לבנות דירה במגדל מגורים. תרגיעו. לא דירה. זכות לבנות. שזה לא בטל בששים, אבל עדיין צריך לשלם מיליונים לקבלן, שבאמצע הדרך נקלע לקשיים שגרמו לכל בעלי הזכויות לתלתלי שיבה טרם זמנם, ולבסוף גם לקבל מפתח לדירה. תודה סבא.
ומה עם שדה התעופה? אותם מגרשים מבוקשים שבעליהם לחצו לקבל אותם לפני במיידי , וגרמו להרבה אילתניקים לטרטור גדול בכל עליה צפונה– עדיין עומדים בשיממונם, כשעדיין רק טרקטורים בודדים עובדים שם על הכנת המגרשים לבניה, בהמתנה לסיום התוכניות, וכולנו מחכים לפועלים שיבואו ויבנו שם בנייני מגורים מול הגלים, קצת לפני שמשבר האקלים יציף את השכונה במי הים התיכון...
