היינו שישה, אם לא סופרים את דייגו, הכלב הכי חכם ושמח שאני מכיר, שמלווה אותנו בכל בוקר בצעדתנו לאורך המסלול החרוש של שדה דב עליו השלום. היינו שישה. מאוד מתחשבים. הקפדנו לצעוד בזוגות לאורך המסלול מדי בוקר, בכדי לא לחסום את הדרך לרצים שעקפו אותנו מדי פעם בדרכם עד לנמל תל אביב, מקווים לסיים את האימון לפני שהשמש תתחיל לחמם את האווירה והם יתחילו לנטוף זיעה שרק תרטיב את מושב מכוניתם החונה בחוף תל ברוך. פרויקה, המבוגר האחראי בקבוצה, איש הנדל"ן והעבודה (תנועת העבודה כמובן) שתמיד מסיים את תפילת השחרית שלו בהליכה מזורזת בדרכו לצעדת הבוקר המסורתית שלנו. עוד אחד מנערי רבין, שבעוד שנה יקבל "רב קו" מוזהב. וותיק הצועדים, שזוכה להכי הרבה הנהונים, חיוכים וקריאות אהלן מהצועדים שמגיעים מולנו על השביל. דוד, הינוקא שבחבורה, איש הכספים ויועץ לענייני פרישה לכולנו. האיש שלנו מול פקידי השומה וביאור התקנות לכל מי שצריך לבחור לגבי כספי הפנסיה שלו – דילמת ה"קצר ועבה או ארוך ודק". כלומר למשוך את רוב הכסף כאן ועכשיו לטובת צרכי ההווה, או לפרוס את האושר לאורך שנים רבות ולהסתכן כי לא נספיק להנו...