יום שלישי, 25 ביוני 2024

צבעים של תיקווה




























           

 

אם ניתזת לכם טיפת צבע, מנגבים. שתי טיפות - אפשר כבר לעשות מזה ציור. אם נשפכים לכם 1800 ליטר צבע על הבית - אתם אומן דרוזי מקורי ומוכשר ברמה בין לאומית. סאם חלבי, ילד מהכרמל הדרוזי, שגדל על ברכי אימא אוהבת ומוכשרת, שתפרה ועיטרה במכונת התפירה זינגר שלה את המטפחות הלבנות המעטרות את ראשי הנשים הדרוזיות המסורתיות (נקאב) וזרמה עם נטייתו של סאם לצייר בחדרו במקום לשחק עם החברים בחצר כשאר הנערים.

בדליית אל כרמל עומד "בית הצבעים", בית הוריו של סאם אותו צבע ברסס נתזי צבע, בעזרת חברת ניר-לט, והביקור בו חוויה צבעונית. סאם יוצר בהתזת כתמי צבע. "שליכטות" מטווח קצר. מקורי ומלכלך.

סגנונו ייחודי, שזוכה לביקוש מוערך אצל חובבי אמנות בחו"ל, והביא רווחה כלכלית למשפחה. סאם הוא גם תל אביבי אשר בחלק מהשבוע הוא גם גר ברמת אביב כשהוא לא מבקר אצל לקוחות בעולם. את היצירות שלו הוא "מתיז" בביתו שבכרמל. שם אפשר לפגוש אותו אם יתמזל מזלכם, כמוני.

לחלבי עוקבים רבים במדיה החברתית. לסרטוני הטיקטוק שלו עשרות מיליוני צפיות בכל שידור. הוא מככב בסרטונים בעצמו לבוש בחליפה מנוקדת צבעים, בקליפים צבעוניים רבים שלו. הוא בהחלט שיחק אותה במרחב הדיגיטאלי.

                                      

בשנים האחרונות הוא נחשף גם בתל אביב. לאחרונה במיצג אומנותי בכיכר החטופים שם צויר על קיר צבעוני צהוב - עכשיו! בקריאה לשחרור החטופים. במיצג נוסף על הרחבה הוצגו 132 יונים צהובות, כמספר החטופים שהיה ידוע אז. שיתוף הפעולה של סאם עם ניר-לט שתספקים את הצבעים בנושא החטופים ברור. המפעל בקיבוץ ניר עוז נשרף ונפגע קשות בפרעות תשפ"ד.

בביקור ב"בית הצבעים" שבדליית אל כרמל רואים כהקדמה סרט המציג את האומן ומשפחתו. ילד שנולד אחרי תשע אחיות. הוא כמובן הנסיך של המשפחה ואהב יותר מכל דבר - לצייר ולהקיף עצמו בצבעים. כאשר הבית התרוקן אחרי מות הוריו ונישואי אחיותיו - מימש את חלומו. את סגנון נתזי הצבע שהיו רק בחדרי עבודתו, העביר לכל החדרים; לגג הבניין המעוטר בעשרות יונים בצבעים שונים, סירה צבעונית במרפסת העליונה, והרבה פרחים צבעוניים בגינת הבית. הוא לא חסך בצבע. התמונות שבחלקן רב ממדיות בצבעים שמחים, המייצגים הצבעוניים בפינות הבית, שימחו אותי כמבקר שלא מרבה לבקר בתערוכות ציור. כשפגשתי לגמרי במקרה את סאם בתום הסיור, שמחתי לשתף אותו בדעתי הבלתי מקצועית- וואוו!

אחרי כמה שאלות בנאליות על היצירה שלו, אני כתל אביבי סקרן, לא יכולתי להתאפק ולשאול אותו - "אתה קבלת את בית הוריך, ומה עם תשעת האחיות שלך?"

מסתבר כי אצל הדרוזים מקובל כי רק הבנים יורשים את ההורים. הבנות זוכות לקבל את ירושת בעליהן בלבד. אבל סאם מחייך ומרגיע אותי. לאור הצלחת המכירות בחו"ל של יצירותיו, הוא פנה לאחיותיו ופיצה אותן בנדיבות והרכוש חולק באופן שווה, למרות שהדודים הדרוזים שלו לא כל כך אהבו את המהלך האנטי מסורתי .

בשנה הקרובה תיפתח בתל אביב תערוכה מציוריו, עכשיו הוא מציג במוזיאון בדיסלדורף שבגרמניה, ואולי יום אחד גם האוצרים במוזיאונים הישראליים יכירו בו כאומן ישראלי שגדל כצמח בר צבעוני בכרמל הדרוזי.

חלבי לא המציא את ג'אנר טפטופי הצבע. האומן האמריקאי ג'קסון פולוק נודע בציורים המטופטפים עוד בשנות הארבעים של המאה הקודמת. אחד מציוריו קבע בזמנו שיא במחירו - 140 מיליון דולר עבור קנבס מושפרץ.

הפרויקט הגרנדיוזי הבא של סאם יהיה בשיתוף עם מוזיאון חיל האוויר בחצרים. אחרי ש"צבע" את המודל האחרון של מרצדס בתצוגה שעמדה בקניון רמת אביב - סאם עומד לצבוע כנראה דגם מוזיאוני של מטוס F-15. עיטור כנפי המטוס בנקודות של צבע שאולי יבלבלו את הכטב"מים. זה יהיה צבע אבסולוטי של עליונות אווירית.

סאם מדבר ונשמע תל אביבי. מגדיר עצמו כאיש שאינו דתי ולא מקפיד על כל הלכות הדת הדרוזית, על כן אל תתפלאו אם תראו אותו בבר השכונתי בתל אביב עם צ'ייסר ביד. רק תיזהרו שלא יתיז עליכם קצת צבע.

 

אשתי דליה בתמונה עם האומן. הנעלים שלה צבעוניות מהבית. בניגוד לסאם, שאצלו כל נעל היא אמנות יקרת ערך.

יום שישי, 14 ביוני 2024

דשא צהוב


 בעברי יש לי רקע גנני. בית עם גינה ומדשאה. בית עם רעפים וממטרה. בית קהילתי בין נתב"ג לכנסת ישראל. כך שכשאני רואה בית עם דשא ירוק – אני יודע להעריך את ההשקיה וההשקעה. כי לי תמיד צמח דשא צהוב.

הדשא שלנו צהוב. אנחנו יודעים את זה,  בחרנו בו מתוך הרבה מרבדי דשא ירקרקים, אבל לנו יצא צהוב זהו. אין צורך להוביל את השיחה לנושא זה. ידוע. הצהוב שלנו הוא הירוק החדש.

ואל תתנו לי כדוגמה את הדשא הירוק של השכן. אם הדשא שלו כל כך מוצא חן בעיניכם, אז למה שלא תיקחו את הילדים הנודניקים שלכם ותעברו לשבת אצלו בחצר. בטוח שהסטייקים שלו גם עבים יותר.

דשא צהוב הוא חלק מתורת חיים, אמונה בכוח העשבים להתגבר ולהסתגל למציאות הקשה, היכולת להמשיך ולחיות, למרות ששכחנו השבוע לפתוח את הממטרות. אופס. סורי.

מחשב ההשקיה קיבל דום שיבר,  הדשנים נגמרו, הממטרות נסתמו, מכסחת הדשא אצל השכן. אוסף תירוצים שבאים להסביר לסביבה למה אתם לא "מוצלחים" כמו השאר, אלה היושבים תמיד על שפת הדשא הירוק. של השכן, אלא מי.

השכנים 'הירוקים' שלנו, אלו עם הסוברו הלבנה וגג הרעפים האדום, שני ילדים וכלב; אלה שתמיד אוכלים בערב שבת אצל ההורים שלו ובצהריי השבת אצל הוריה: אלה עם העוזרת ביום שלישי וערב שירי ארץ ישראל ב"בית האדום" שבמוצא בכל חמישי; הירוקים ,שמשנת השכנות הראשונה עיצבנו אותנו, כאשר הסתערו על כל אזור צהבהב בגינתם, מטפחים את מה שהיה, אשר כמובן הוא בהכרח גם מה שיהיה. ירוק עד.

את הדשא הצהוב שלנו לא ניתן לחקות. באף משתלה לא תקבלו זרעים לדשא צהוב. צהבהבות כמו שלנו צריך לטפח לאורך זמן, בדבקות שבהזנחת הירוק, בכפירה באיכר, בכל המקובל על ארבעת השכנים המקיפים אתכם מכל צד. בכלל, למה לכם דשא צהוב - רק בגלל שאנחנו אוהבים אותו כך אינה סיבה מספקת.

למה שלא תלכו על הצבע שבאופנה - שחור?


יום חמישי, 13 ביוני 2024

המדוזות באות

 



הבועה התל אביבית מתאימה את עצמה למציאות החדשה. התל אביבים מגדירים לעצמם שיגרה חדשה שמלמדת אותנו איך החיים מתנהלים בצל הגליל המעשן בצפון ומנגד הדרום שמהדהד ברעם טנקים השועטים בציר רפיח בואך הפסקת הלחימה.

לעירנו הגיעו הגיעו לאחרונה אורחות חדשות. חוף הים דליל בנופשים, ומתחיל להתמלא במדוזות. כמדי שנה. המדוזה הארץ ישראלית המצויה והצורבת. תקלה לא נעימה ביום של כיף. 

התרומה המצרית לכיף הקיצי הישראלית. גושי ג'לי עגלגלים, הצפים בין הגלים, מחפשים את הנצרב הבא. היו דרוכים. זה ממש לא כיף לשחות במי ים חומציים עוקצניים. זה ממש כואב לגעת בטעות בזרועות הקטלניות של מדוזה מוסלמית מצרית. השגיחו על הנכדים שלא ידרכו בטעות על גוויות המדוזות המצפות את חופי הכרך. מרוב נופש באיים היווניים, שכחנו איך להתמודד עם מדוזות ציוניות. בחופי תל אביב החלו לסמן בדגלים סגולים את סכנת המדוזות. אף אחד לא באמת יופתע אם בסוף יתברר כי זה עוד צעד עוין של האירנים נגדנו.


אם נצרבים ממדוזה  מומלץ מאוד לא לשטוף עם מים מתוקים שעלולים להחמיר נזק תאי הארס, לא לשפשף הכוויה בחול ובטח שלא להשתין עליה. הכול עצות סבתא שעלולות להזיק. במקום זה מומלץ לשטוף במי ים, וברגע שמוצאים בית מרקחת - להשתמש בתכשירים נגד כוויות כגון אלוורה כדי להקל על הצריבה. לאחר השטיפה במי ים ניתן להשתמש גם בקרח לקירור והרגעת המקום. שימוש בחומץ רק יחמיר הצריבה.

 

הליכה לשפת הים היא עוד אסקפיזם במצבנו. המדוזות אולי הן החטא ועונשו למי שמעז לחפש עונג בימים של דמע. ה'אכול ושתו כי מחר נקבל צו 8' קיבל מימד אחר. אנחנו האבות משחקים אותה בקשיחות. מהגגים ראשי תיבות וקיצורים צבאיים בכאילו יש לנו מושג מה הם באמת עושים שם. אבות שמוכנים להתנדב לכל משימה - רק שיוכלו להיות בפלוגה עם הבן הקרבי, שאם יקרה לו משהו, אנחנו באמת לא יודעים מה יקרה להוריו. פגשנו על שולחן נפרד חבורת אימהות לחיילים מפרקות כמה בקבוקי יין בערב חברתי, כי מאז שהבן סיים את קורס מפקדי הטנקים בשיזפון והוצב בלב חן יונס - השיח היחיד שלהן הוא, מתי לאחרונה התקבל ממנו סימן חיים וכמה ימים נותרו עד שיגיע הביתה לחופשה קצרה. תאבון באמת אין. רק עוד כוס יין שתסייע להירדם הלילה.



העורף התל אביבי מתאים את עצמו. אבולוציה של בועה מלחמתית.


המפונים התפזרו למגורים "זמניים" שמאכלסים בעיר את חדרי האירוח לתיירים שנעלמו לנו. האייר-בי אנד בי התברר כהשקעה הכי גרועה בעיר. המלונאים שוקלים להתנדב לקטיף דובדבנים מרוב שעמום ואבטלה. מי שרוצה לפתוח חנות בקניון מצליח בעיר - זה הזמן. יש הרבה חנויות שנסגרו ועומדות זמינות לפראיירים חדשים אופטימיים.

סופ"ש באנטליה, קניות בלונדון, בר מיצווש ביורו דיסני, פסקי זמן בצימרים בגליל המוגז, קפיצות לאילת בצל התוקפנות החות'ית, טיולים בנחלי רמת הגולן ושחיה צורנית ב"בריכות הקצינים" הסוריות בפיקניק משפחתי מקורי בתקציב נוח - כל האתנחתות האלו כבר לא בתוקף. שומר נפשו יצטמצם בלב הבועה "ירושלים-גדרה-חדרה" כי להנהלה בקיסריה ממש לא איכפת ממה שקורה בשוליים...

 

בבועה המלחמתית החדשה - חופי העיר דלילים. שחקני המטקות במילואים. השמיניסטים יצאו לישורת האחרונה לפני הבגרויות ונסיעה דומעת עם ההורים לבסיס קליטה ומיון בתל השומר. בחוף הדתיים בעיר כנראה הסעיף האחרון אינו תופס. אחרי "בין הזמנים" האחרון, כל האברכים מתפללים בעוז ודבקות למיגור יוזמות הגיוס בבג"ץ. 

אתמול עדיין - המסעדות בערב מפוצצות. המנגינות שמחות. הצעירים צוהלים. ובטלוויזיה דובר צהל מודיע על עוד חטופים שנקבע מותם. השם וצה"ל ינקמו דמם.

 










יום רביעי, 29 במאי 2024

פאק קמיניץ

פאק קמיניץ

קשה לי עם הדרוזים. הרגשה פנימית שאכזבתנו אותם. בגדול. חברות של למעלה מ-76 שנים נגדעה באחת, ברצף של החלטות שגויות, שחייבים לתקנם בהקדם - כי חברים פצועים לא משאירים לדמם בגליל, בכפרים שלהם, בסיר הלחץ הבלתי אפשרי שאף תבשיל בו לא יצלח. פשוט לעשות UNDO לחוק הלאום וקנסות קמיניץ.
בין סיור בכביש 232 לכיכר החטופים לקחנו פסק זמן לאחינו הדרוזים בגליל. אחים לנשק אמיתיים, עוד לפני שהשתלטנו להם על המונח "אחים לנשק" למטרות לאומיות חשובות. אנחנו מתייחסים אליהם כלוחמים מסורים בכל יחידות צה"ל - אבל זה מזמן לא רק כך. הדרוזים הם אנחנו, מיעוט מלוכד עם עבר מפואר ושאיפה למקום בטוח . ממש כמו היהודים. רק שלאחינו הדרוזים יש גם שפם.
מעל לכל כפר דרוזי יש הילה מסתורית. דת סודית. גלגול נשמות. כתבי קודש הנפתחים רק לכוהני הדת. אווירה מסקרנת כל מי שלא דרוזי. אחרי שלושה ימים של פגישות מחויכות עם שייכים בבגד שחור וקסדה לבנה אני יכול להרגיע אותכם. אין כל קסם דרוזי. החבר'ה האלה שיכללו את האסלם למהדורה ידידותית לסביבה, בלתי שתלטנית ואין לכם כל סיכוי להצטרף ולהתדרז. כלומר להמיר דתכם לדרוזים. זה מועדון סגור. אין בא. מי שבוחר.ת להתחתן עם זר.ה - מודח מהמשחק וילדיו לא יהיו דרוזים. סופי.
מול העלבון הגדול שעלה בכל שיחה שהעביר אותם למגרש המקומי הערבי, התפעלתי ללמוד על הנשים הדרוזיות. בניגוד לאסלם המתיר ריבוי נשים - הדרוזים מונוגמיסטים. האישה ממש שוות זכויות בחברה עד כדי הזכות לבחור להתגרש בלי צורך בהסכמת הבעל. בחזקת שברת - גורשת.
לא כל הדרוזים דתיים. קל להבחין בכך על פי הלבוש. כובע לבן לראש השייך, ומטפחת לבנה העוטה את ראשה הגברת בלבוש כהה וצנוע. אצלם שני בני הזוג חייבים לחזור בתשובה ביחד, ואין זוגות מעורבים בנושא דת. המכשול העיקרי היום בפני נשים הרוצות להיות דתיות הוא האיסור הדתי על נשים לנהוג במכוניות. כך נקבע לפני עשרות שנים מתוך רצון לשמור על ביטחון הנשים בדרכים וכל הנשים הנוהגות במגזר הדרוזי אינן דתיות. עוד נושא רגיש ששמענו עליו - הומוסקסואליות דרוזית. הדת אוסרת זאת. לא תשמעו על מצעד הגאווה בעוספיא.
כמעט כל דרוזי שפגשנו היה אחרי קריירה צבאית, ילדיו מגויסים וחלקם אחים ו/או הורים שכולים. שיעור הגיוס בעדה הגיע כבר ל-85% מהצעירים בעת מלחמת לבנון. גם היום הם מובילים עם כ-70% מתגייסים. הצעירות בחלקן מתנדבות לשרות לאומי, אבל מקפידות לישון בבית כל לילה אחרי ההתנדבות. מסורת דרוזית שמרנית לגבי הנערות, שרק בשנים האחרונות נסדקה וישנן מספר סטודנטיות הלומדות וישנות במעונות האוניברסיטה ולא מבלות בדרכים כל יום שעה בחצי לכל כיוון בדרכן לאוניברסיטאות.
הדרוזים הם כמונו, רק שהערבית שלהם יותר טובה. הם לומדים עברית מכיתה ב', אך בגלל הבידוד בכפרים העברית אינה זורמת בפיהם עד תום התיכון. הם סובלים מהפשיעה במגזר הערבי והם סובלים מאפליה בערים היהודיות. מעסיקים או משכירי הדירות בערים היהודיות לא מבדילים בין אח דרוזי לשכן מוסלמי. "ערבי הוא ערבי" ומכאן הדעות הקדומות לא עוזרות לאף אחד פה.
פגשנו פסיכולוגית, עורכת דין, יזמית מחשבים, נשות חינוך, נשים דרוזיות-חילוניות עם עברית צחה והתבטאות רהוטה. כולן נשים מובילות בתחומן, בעלות קריירה, שבקלות הייתי מזהה אותן כישראלית מצליחנית מתל אביב. הן משלנו, והתביישתי כשהזכירו לי בסוף כל שיח כי בבית המחוקקים שלנו החליטו כי הדרוזים לא. ליתר דיוק חוק הלאום הוא ליהודים בלבד בלי השותפים הדרוזים שלנו משנת 48' כשאז דווקא היה לנו נוח לקרוא להם שותפים.
הדרוזים מכריזים בכל שיחה כי הם לא רוצים מדינה. הם קטנים מדי. 150 אלף דרוזים בסך הכול. אין להם שאיפות לטריטוריה. מדינת ישראל היא שלנו וגם קצת שלהם. מדינה שהם נשבעים לה בצה"ל וכחמש מאות מבניה נפלו במלחמות ישראל למען כולנו.
המדינה, כמו בעוד כפרי מיעוטים במדינה, לא עשתה הרבה בתחום תכנון הבניה. אין אישורי בניה. כלל. זה לא שיש עבירות בניה במגזר. כל בניה שעושים היא עבירה. כל בלוק - פשע. אף אחד שם לא בונה על קרקע שאינה שלו. הקרקע שלהם. הרשות זה אנחנו. הרשות לא נותן אישורי בניה - אז כולם שם עבריינים או שגרים באוהלים. לעבריינים מגיע עונש, שאפשר לערער עליו בפני בית משפט. לחברינו הדרוזים אין את הזכות הזאת. "חוק קמיניץ". הליך שקובע כי את הקנס יש לשלם. בלי יכולת ערעור. או שהורסים לך את הבית. גם אם אתה בעזה במילואים כבר 120 יום. כמו שקרה בירכא בחודש מאי 2024.
אפשר להתפוצץ מזה!
בסיום המפגשים, הגענו לאל"מ במיל. גדעון עבאס בפקיעין. דרוזי זקוף, חוש הומור, חכם, מוותיקי צה"ל שחגג השנה יומולדת 87. הנכד שלו, רס"ן ג'מאל עבאס ז"ל נפל במלחמת חרבות ברזל. גיבור אמיתי. לוחם בסיירת מטכ"ל וצנחנים. מ"פ אהוב שנפגע בהסתערות על מחבלים בטיהור בית בעזה, כאשר הקשר שלו ועוד לוחם נהרגו לצידו.
לגדעון יש בן המשמש כקצין בכיר בפיקוד הצפון בימים אלו. משפחה דרוזית-ישראלית-ערבית גאה. האבא של גדעון הציל בפרעות את יהודי פקיעין בתחילת המאה הקודמת. העיטור על כך תלוי אצלו בחדר האירוע עם עוד הרבה צילומים שלו עם פוליטיקאים ישראלים רבים.
עבאס אופטימי. מזמין אותנו לבוא ולהתארח אצלו בכל הזדמנות. "אם יתרו מנביאי הדרוזים אירח את משה רבנו אצלו וחיתן את ציפורה ביתו עם משה - גם אני יכול לארח אותכם לפחות לקפה על המרפסת". והיה אירוח למופת.
מהכפר בית ג'אן הסמוך רואים את היב"א הצפונית. עומדת על תילה בכדורי המכ"מ שלה, עם צלקות שריפה בשמורת הטבע מירון המקיפה את הבסיס הצבאי. מקום היקר לי מאוד. מקום בו עבדתי עשרות שנים ואני מכיר אותו היטב. מקום כל כך סודי, שאחד הקצינים הבכירים ביותר שם היה, איך לא, מכפר דרוזי סמוך. אח לנשק.

 




כל הסיור, המפגשים, הדיונים וההכרות עם המגזר הדרוזי שתוארו לעיל הופקו על ידי חברים שלנו ממכינה להורים בשם "לשתף עצמנו" ועל כך - תודה גדולה על שהעירו עייני בנושא!
לפרטים על המכינה, המיועדת לאנשים כמוני וכמוך, ישראלים-ציונים המאמינים שיש לנו פה עתיד ורק צריך לפעול לשמר את מה שהורינו החלו לבנות פה - https://www.leshatefatzmenu.com/ 

מומלץ ביותר להצטרף, לשתף עצמכם בבניין ארץ ישראל!