אתמול שדרות וקייב, היום תל אביב

איך חיים כשכל מה שרואים צבוע באדום? איך אפשר לנהל סדר יום הגיוני, כשמסביב הכל סוער ורועש? איך מתנהלים במרחב המתנה למרחב מוגן שלא תמיד זמין? ואיך חורקים שיניים כשלא יודעים מתי זה כבר ייגמר?

בחודשים הראשונים של מלחמת רוסיה-אוקראינה לא הבנתי איך הם ממשיכים לחיות, לגדל ילדים ולבשל, לתלות כביסה ולשרוד, למצוא שירותים תקינים בעיר ללא מים, להתעורר כל יום במנהרות הרכבת התחתית ולשתות קפה עם חיוך אופטימי; למצוא רופא לילד עם כאב גרון כשכולם, כולל כולם, מגויסים לחבוש פצועים בחזית; מאיפה מגיעים מוצרי מכולת לשכונה שהמכולת שלה הופצצה בשבוע שעבר על ידי כטב"ם; ובעיקר - איפה אלוהים שאמור להגן עלינו מכל טיל ומכל צורר איראני?

איך? דין קייב כדין רמת אביב. כולנו בני אדם חפצי חיים. זה הכי טבעי. כמו שבגטאות נולדו ילדים, היה תיאטרון, הצעירים התאהבו והילדים אפילו הלכו לכיתות ללמוד קרוא וכתוב עד רגע לפני האקציה.

לא שאני צופה פה סוף שואתי. אנחנו כפסע מאירוע היסטורי. כמו הספרטנים שניצחו את אחשוורוש, כמו דוד את גוליית, כמו הפועל תל אביב שמנצחת באירופה (הייתי חייב) - הביחד שלנו הוא הכל, כשכל אחד נותן את המיטב. גם אם רובנו יושבים בממ"ד ומשקשקים מפחד ומעיקים על הנכדים בוואטסאפ בשאלה - "אתם בסדר?".

תל אביב, העיר הכאילו פריווילגית, חסינה מירי ומרובת פיגועים, מוגנת מכל הכיוונים ומטווחת בדיוק של מטרים בודדים, תל אביב - העיר שלאחרונה יצאה להפסקה, במרחב המוגן.

בסוף הרי זה יסתיים. שלום חותמים עם אויבים. ולנו יש הרבה אויבים ובסוף נמצא בטהראן מישהו שחפץ חיים ונושא עט לחתימה על הסכם שלום, הסכם יצוק מפלדה - עם הרבה קריצות ונקודות יציאה, לקראת הסבב הבא.

מדהים איך אצלנו, רגע אחרי שאני יוצא ממרחב מוגן, כשאוזניי מצלצלות מבום הנפילה ברחוב סמוך - אני רואה את גנני העירייה עובדים בשקדנות על טיפוח הפרחים ששתלו לאחרונה באיי התנועה מול ביתנו.

בדרכי לפגישה בצהלה, בכניסה לשכונה יש ערימת גזם עצים שנגזמו הבוקר, בתקווה לעצים מעוצבי צל בקיץ הקרוב. כמו חוני המעגל. אנחנו פה לעוד הרבה קיצים והפרחים נועדו לנשמה, גם אם באוויר יש צלילי התרעה בצבע אדום.

עיר מוטרפת. לא רציונלית. ילדים יושבים בבית קפה ב"זום" עם המורה בטבלט של אבא, הורה תורן כשאימא חייבת להגיע למשרד. אבא בשיחה טלפונית צפופה עם הסמג"ד, מנסה להסביר לו שאין כל סיכוי שהוא מגיע בצו 8, שוב, לעוטף עזה בימים הקרובים. בטלפון רוטט כל הזמן עם פושים מלחיצים על נפילות בצפון, בדרום ואו-טו-טו, גם עלינו.

ואנחנו  מתלבטים אם זה הגיוני לקנות כרטיס טיסה לווייטנאם בתחילת אוגוסט, כי ברור שכל המלחמה הזאת תסתיים מתי שהוא והחיים ימשיכו בצבע אחר, שהוא רק לא אדום!

 

רולטה אירנית בשמי תל אביב

גוש דן התעורר בשלוש בבוקר לקול יישומון פיקוד העורף: "היכונו לתגובה האירנית". יום שישי הקודם, רגע אחרי שנרדמנו אחרי מופע בלט בסוזאן דלל, כמה שעות לפני בישולי הסופ"ש – השכמת סירנה כלל ארצית. יצאנו למלחמה על מדינה הגדולה מישראל פי 300. לא בפעם הראשונה, רק שהפעם אני מאוד מקווה שיצליח לנו יותר טוב מאשר למכבים.

לא עוד טיל חות'י, לא כטב"ם עירקי מבולבל, אלא גל תגובה אירנית בדרך לכסח לנו את הצורה. הסתובבתי לצד השני, מילמלתי משהו על העם הפרסי, והמשכתי לישון. לא ממ"ד ולא מקלט. הסיכוי להיפגע מרסיס תועה נמוך יותר מהסיכוי לזכות בלוטו. ואז הטלפון מצלצל. שלוש בבוקר.

האמא של הנכדים שלנו לוחשת לי טלפונית כי חייבים ללכת עכשיו למחסה, "הפעם זה אמיתי". הלחישה כנראה בכדי שהנכדים יישארו רגועים ולא יבקשו רילוקיישן לבית המוגן של סבא. בשנתיים האחרונות גוש דן התחסן. אנחנו מורגלים באזעקות. מתורגלים בהפסקות של פיקוד העורף באמצע הארוחה. לוקחים את הדרינק מהבר למרחב המוגן, וממשיכים את השיחה תוך כדי הליכה של דקה וחצי לקומת מינוס אחת.

אחרי שכולנו התעוררנו נוכח התקיפה במרחבי אירן – אי אפשר היה שלא להתפעל מהשקט ששרר בעיר עד שנשמעה הודעת ההרגעה בפאתי הבוקר. תל אביב דוממת. מכוניות נעות מהוססות ברחובות. אין לאן. בתי הקולנוע סגורים. חופי הים הוכרזו מחוץ לתחום. מסגרות חינוכיות לילדים מוטרפים – סגר בממ"ד – יוק.

בוטלה חתונת צהרים אליה הוזמנו, המארח שלנו לארוחת שבת גויס למילואים, ואני קיבלתי רשימת קניות לסופרמרקט השכונתי. "מאמי, אין לנו כלום בבית, חשבתי שאנחנו אוכלים בחוץ!" וכל השאר רשום בספרי הקופה של רשת קרפור. ביחד איתי יגיעו לסופר עוד כמה עשרות גברים מבולבלים. מבטם נעוץ במסך הנייד, שם נוחתות בקשות הרכש מהמטבח המשפחתי. בקטנה. כמה ירקות, סלטים מוכנים, ואולי כמה בלת"מים שיגיעו לנייד רגע לפני שתגיעו לקופה. או אחרי.

התור לתשלום בקופות בשירות עצמי – ארוך מאוד. עשרים אנשים על חמש קופות. לא נורא. רק חבל ששתיים קרסו. אולי תקיפת סייבר אירנית. חצי שעה בתור. פי שניים מיום שישי רגיל. מסגרות החינוך לא נפתחו. ברור. היום קצר. בין כה הרסנו לכולם את בילוי הבוקר עם השכמה מוקדמת. אז בואו נשאיר את הילדים בבית. כי באמת אף אחד לא יודע מה תהיה התגובה האירנית. מי מילל או פילל או שניהם שמטס חיל האוויר יהיה מוצלח כל כך?

הילדים נשארו בבית. צמודים למרחבים בטוחים. אחר כך לא צמודים. אבל אז כבר הבנו כי הבריכה השכונתית לא תיפתח. גם המתנ"ס יהיה סגור. חדר כושר – נעול. לחוף הים לא ניקח אותם כי אין שם מרחב מוגן, וסרט – רק בטלוויזיה בבית.

הלב נחרד מהצילומים בטלוויזיה. ברנו טגניה מדלג בין איי החורבות שטיל אחד מצליח לעשות. ויש מספר טילים. מלחמה. עכשיו התל אביבים מרגישים את שעבר על ערי הנגב בחזית מול טילי החמאס במשך שנים רבות. רק ששם זה היה 15 שניות התרעת "צבע אדום", ועכשיו מפנקים אותנו באפליקציה משוכללת – עשר דקות לפני. שנצחצח שיניים ונתלבש לפני המפגש עם השכנים במרחב המוגן הקומתי.

העיר חסרת אונים כמו ברולטה אירנית. על מי ואיפה ייפול הטיל הלילה. אני מוצף בחוסר אונים, השתבללות, התכנסות במשפחה הגרעינית האמיתית, ותקווה כי הנחיות פיקוד העורף הן באמת ההגנה הכי טובה מול טיל עם ראש נפץ של חצי טון הרסני. והבטחה ממשלתית – זה עומד להיות מסע ארוך וקשה. בימים קשים שכאלה, אני שמח כי חולדאי יוביל את העיר בקרב האחרון שלו כראש העיר. לוחם ותיק למוד מלחמות, חף מפחד ונגן מפוחית פה לעת מצוא. שרק ידאג כי את הבניינים ההרוסים בתל אביב ישקמו יותר מהר מאשר את הריסות מטולה וגבול הצפון.

יש גם יתרונות במלחמה הזאת. מסתבר כי המקלט המפנק שלנו, שמהלך השנים היה למחסן גרוטאות ציבורי לכלל השכנים – פונה, נוקה והותאם להוראות פיקוד העורף. כבוד לשכנים שלא מצמצו או התווכחו כרגיל, ופינו משם את כל הארגזים שלהם.

בלב העיר נצפו מאז תחילת הנקמה האירנית הרבה מקומות חניה פנויים. לפתע נזכרנו בחברים בחיפה, בבאר שבע או בגדרה/חדרה. "היי, זוכר שאמרתם לנו פעם לקפוץ אליכם עם הילדים? אז אנחנו בדרך..." עם מזוודות ושקי שינה. רק לצאת מהמטווח הארובני התל אביבי. הורים בטרלול, ילדים בהיפר-תזזיתיות וסבתות מוזעקות בקריאות חירום. אנא, הושיעו נא!

הטור הזה נכתב בימיו הראשונים של הטרלול האירני. אייטולות שרוצים להפוך את תל אביב לקייב, סטלינגרד, עזה. אם רק יתנו להם עוד כמה חודשים. מצד שני, בסבירות גבוהה ייתכן כי עד לפרסום הטור ייחתם הסכם עם האירנים, החמאס והחרדים – כי בשכונה שלנו, הכל אפשרי.

יום שישי ה-13... מה כבר יכול להשתבש?

חברים שלי,

רגע לפני שאנחנו נכנסים לממ"ד, אני משתף אתכם בטור השבועי הכי לא רלבנטי למציאות האכזרית שלנו הבוקר.

תקיפה, תגובה, גל כטב"מים, יירוטים ואזעקות. 

החתונה של משפחת קפלן היום התבטלה. מצעד הגאווה בוטל. בתי הספר נסגרים. ויש תורים בסופרמרקט. 

אני תמיד זוכר כי להיות חטוף בעזה זה הרבה יותר גרוע. לעשות מאות ימי מילואים כבר שנתיים זה מאוד קשה. ומלחמות לא מסתיימות בחיוך אם בכלל.

נחרוק שיניים. נמשיך ונזכור שהנכדים הם קרן האור באפלה הנוכחית.

יאללה, סופש ממוגן לכולנו. נשתמע אחרי צפירת ההרגעה של פיקוד העורף.

פנינת החוף הסודית של תל אביב: אושר עם שישה נכדים מתחת לאף

רגע אחרי שהנכדים ממיאמי המריאו חזרה, סבא תל אביבי מגלה פיסת גן עדן חופית נסתרת שהפכה לממלכה משפחתית קטנה ובלתי נשכחת.

אחרי שבוע אינטנסיבי ומלא שמחה עם שישה נכדים מקסימים, בגילאים שנעים בין שלוש לתשע, אני יכול סוף סוף לשתף בסוד המשפחתי הקטן שלנו. שלושה נכדים אמריקנים ושלושה עם דרכון ישראלי, עדיין.

בין ביקורי "זום" שמסתיימים אצלי תמיד בלחלוחית בעין, ועד לטיסות טרנס-אטלנטיות בתדירות שמרוקנת את העיזבון העתידי, התאחדנו כולנו במפלט חוף תל אביבי כמעט מושלם. פיסת חול קסומה עם בריכות צל בין הסלעים, ממש מתחת לאף, עשר דקות מהבית, בסמוך למגרש חניה נגיש – מה שהקל מאוד על שינוע כל ציוד החוף ההכרחי. והכי חשוב, המקום הזה נשאר יחסית לא עמוס גם בסופי שבוע תל אביביים טיפוסיים.

שפת הים, חום יולי לוהט, בירה קרה מהצידנית, שפע של חול מתעופף באוויר, וחפירות ארכיאולוגיות בלתי פוסקות של ארמונות חול מפוארים. בין לבין קריאות "בואו נכסה את סבא בחול!" – לא רציתי שהרגעים האלה ייגמרו. הלוואי שהוריהם לא היו נזכרים שהחופשה הסתיימה ושהם צריכים לחזור לעבודה שמעבר לים.

ביקור נכדים הפך לריטואל ישראלי מוכר. חברים רבים שלי, הורים לילדים שעזבו לרילוקיישן, לפוסט דוקטורט, נוודות תעסוקתית, או סתם לחיים אחרים, בעיקר מתקשרים עם הנכדים דרך הזום. היומן שלהם לשנה הקרובה מלא בסימונים של טיסות קרובות לברצלונה, לונדון או מיאמי, במקום שנחייה כולנו באזור חיוג אחד. כמו פעם.

אבל השבוע הזה היה שונה. רצף של רגעים קטנים ומחויכים, ילדים צוהלים מול סבא מתמוגג. הנכדים מרמת אביב התאחדו  בתל אביב לשבוע ימים עם הנכדים ממיאמי, רגעי אושר נדירים שהזכירו לי את ההגדרה האמיתית של המילה: כשאתה חי בתחושה שהדבר שאתה הכי רוצה כרגע הוא שהעולם יעצור, וההרגשה הזו לא תיגמר לעולם. לפחות עד שאחד מהם יתעייף ויהפוך לילד עצבני כמו הסבא שלו בשעות מנוחת הצהריים המתעכבת, או עד שנייבש את מלאי הבירות בצידנית. אתם מכירים את ההרגשה. הסבתות עסוקות בחלוקת שניצלים וקוביות אבטיח, החתן נעלם לקיוסק להביא קרטיבים, האם והדודה משכשכות במים עם הקטנים, ואני? אני בתחום הנדל"ן החופי, בונה ארמונות בחול באמצעות דלי וכף עם כמה פועלים זרים, זעירים וקולניים.

"החוף הסודי"  שלנו נמצא בחוף תל ברוך, בקצה הצפון מערבי של מגרש החניה, בפאתי פארק החוף. יש שם כביש אספלט קטן שמוביל ממש עד לקו המים. אחרי שפרקתם את כל הציוד – תיקים עם מגבות וקרם הגנה, כסאות חוף, מחצלות, צידנית, רמקול, קופסאות אוכל והילד הקטן בזרוע – רדו בכביש הזה. מולכם תראו מספר סלעים בתוך המים. זה המקום. התמקמו עם אוהל, צילייה או שמשיה. הנכדים יודו לכם. הרחצה אמנם אסורה, אבל מי בכלל שוחה? יושבים על שפת הים, מול הסלעים, צופים בדגיגונים, משחקים קצת בכדור או במטקות בלי להרעיש יותר מדי. חופשה מושלמת, חינמית, ואם גם החתן שלכם יודע להקים יריעת צל כמו שלנו – זכיתם באירוע משפחתי תל אביבי מושלם.

 

תוכנית "פינוי ומגדל": איך הפכנו לענן אבק רועש

 

 

הרחובות צרים, המשאיות גדולות, והטרקטורים עסוקים. ברוכים הבאים לשכונה שבה הפינוי קודם לבינוי, והנזק למראות הצד הוא חלק מהעיצוב העירוני החדש.

 

אם חשבתי שתוכנית  "פינוי ומגדל: לא תגיע גם לשכונתי, טעיתי בענק. החודש עלו הדחפורים על שלושה בניינים ברחוב אחימאיר, והפכו אותם במהירות לסגנון הארכיטקטוני הפופולרי בעזה. מאז, תור ארוך של משאיות לפינוי פסולת הבניין חוסם את התנועה, וטרקטורים עמלים בלי סוף להעמיס את ההריסות, שמסרבות להיגמר. בקצב הזה, הקבלן שיפנה את עזה יזדקק לתוכנית רב-שנתית עם אופציה להארכה.

 

תל אביב כעת מזכירה זירת התגוששות . נדל"ניסטים מול מחפשי חניה נואשים ומתעטשים סדרתיים מענני האבק. מה שהיה פעם תמ"א 38 צנוע עם תוספת כשתי קומות כפיצוי ליזם, הפך לתסריט הישרדותי. תוכנית ראליטי אורבנית מורטת עצבים. הורסים, בונים מחדש, ומוסיפים - מגדל, חניון, מעליות ולובי נוצץ. הרווח, מינורי ובעיקר מגיע ליורשים שפינו סוף סוף את הוריהם לבית אבות וקיבלו נכס נוצץ לחלוקה ביניהם אחרי המכירה. הפיצוי הממשי? כמה מטרים רבועים בתמורה לגלות של ארבע שנים בדירה חלופית, בתקווה שלא תשכח את הדרך חזרה.

לאחרונה היזמים הנלהבים נרתעים ונסוגים מהצעות נדיבות שמסרו רק לפני שנה, אשר התבססו על מחירי דירות הרבה יותר גבוהים מהמצב כיום. בהרבה בתים בלב העיר, למרות שכל הדיירים הסכימו וחתמו – היזם נסוג בו ושינה התנאים עד כדי יחס 1:1  בתמורה שנקבל בדירה החדשה. כלומר – אין אפילו מ"ר אחד כפיצוי, אלא רק שיפוץ הבניין וחניה.

אבל הבעיה האמיתית היא התנועה. הרחובות שלנו מעולם לא נודעו ברוחב נדיב, ומראות הצד של הרכבים החונים הפכו למזכרת חד-פעמית מהעבר. חוקי החניה נוקשים—שני גלגלים על המדרכה ואתה מקבל מכתב אהבה מהפיקוח העירוני. השאלה היא, מה עדיף: קנס חניה או עיצוב פח חדש בתוספת למראת צד מרוטה?

 

השכונה חיה ונושמת בנייה, אבק, ורעש מסיבי משבע בבוקר ועד השקיעה. נדמה שהשקט חוזר רק לרגע, עד שהשלט הבא עולה: "כאן ייבנה מגדל נוסף". בין הפגנות, רכבות קלות  שאינן קלות בכלל, ותוכניות למטרו שיוביל את המשיח, העיר מתקדמת—בפינוי-בינוי לאומי שבו אנחנו רק ניצבים בצד, מחכים לאור ירוק.

 

אז אם אתם מחפשים את תל אביב של פעם, תנו קפיצה למוזיאון. (ממליץ בחום על המוזיאון בבית העיריה הישן ברחוב ביאליק). בינתיים, כאן השכונה כבר עוברת לשלב הבא: פחות מרחב מחיה, יותר פינוי, יותר ביקוש לדירות שכורות ממפוני ההריסות, פחות חניה. המון אבק ופחות כיף.

עלאק גיל שלישי

 

במקום פסטיבל מנומנם –  צ'ייסר מול השקיעה עם צלילי טראנס מעכבי זיקנה

תסלחו לי שאני לא נכנס לאקסטזה משבוע הגמלאים התל אביבי שנערך השבוע. שבוע הגיל השלישי, הצדעה לישיש, פסטיבל הקשיש – איך שלא תקראו לזה, עדיין נשמע כמו עוד שבוע בהילוך איטי לאזרחים ותיקים שכבר לא ממש רצים, ושצעירים מנומסים קמים לכבודם בתחבורה הציבורית.

כמי שפרש לאחרונה למעמד הגמלאי, אני מוחה. תודה, אבל לא תודה. אנחנו אזרחים ותיקים, לא קשישים תשושים. אמנם אנחנו נוסעים חינם בתחבורה הציבורית, אבל מגיעים לאותם מקומות בילוי של בלייני העיר. אוזו בצהריים בשוק הכרמל, מרגריטה בשקיעה בחוף צ'ארלס קלור וצ'ייסר וויסקי על הבר במרמורק אחרי הצגה בהבימה – אלה התרופות שלנו "לצלוח את מבטי החמלה של הצעירים שבטוחים שאם יקדישו לנו שבוע בשנה, דיינו". אולי הם חושבים שאחרי שבוע פסטיבל, יוכלו ביתר השנה להשתמש בנו כגיבוי פיננסי, שמרטפים לנכדים ומארחים קבועים לארוחות משפחתיות בסופי שבוע.  סליחה. אנחנו עוד פה, 52 שבועות בשנה לעוד הרבה שנים.

תודה למארגנים על הפקת הענק, עם תזמורת סימפונט במופע מחווה ללאונרד כהן, "צלילי התקווה", מוזיקה יוונית, מופע מחווה לפול אנקה, ועוד מחווה מרגשת לחתני פרס ישראל בזמר העברי – דובי זלצר, יהורם גאון, אהוד מנור. מופעים עם ניחוח נפטלין, עם נגיעות של געגוע לשנות השבעים, כשעוד היינו באים להיכל התרבות עם ג'קטים מחויטים, ולא בכפכפים לפילהרמונית עם ג'ינס.

אז בשם קוראיי הוותיקים אני מניף את נס המחאה. אין מוזיקה לקשישים. אין ריקודים לוותיקים. די עם ההכללות. דובי זלצר כתב שירים ישראליים קצביים נהדרים. יהורם גאון, ממש לא נס ליחו וכיף לשמוע אותו בכל גיל. לעומת זאת,  ברשימות ההשמעה של בתי הסטודנטית אני מזהה את שירי שנות השישים. במוסיקה לגיל אין משמעות. במסיבות הטבע ובמועדוני הטראנס רואים לא מעט שיער שיבה, וגם בין נרצחי מסיבת הנובה לצערי הרב היו מספר בליינים ממש לא צעירים שכבר אינם רוקדים.

כיף שמזמינים אותנו לחגוג ולבלות, אבל בואו נרקוד ביחד. כולנו. אני שמח לראות שבחלק מהאירועים בעיר יש אפשרות לקבל הנחה על הכרטיסים לאזרחים ותיקים. לא רק בדיגיתל לתושבי תל אביב. כך אנחנו זוכים לרכוש כרטיסים מוזלים להרבה אירועים בעיר. אנחנו אולי ותיקים פה, אבל לא פראיירים. אין שום הצדקה לשלם על כרטיס להצגה מעל שמונים שקלים. חפשו את ההנחה לוותיקים – ותמצאו כרטיס מוזל משמעותית לבליינים ותיקים.

בין הפרישה לגמלאות לכניסה למחלקת התשושים יש למעלה מעשרים שנות פעילות לחגוג את החיים של כאן ועכשיו. מאחל לכולנו עוד הרבה שנים לקבל הנחת אזרח וותיק. חברים צעירים -  את כמות המסיבות שאנחנו כבא שכחנו, אתם עוד לא ביליתם. בואו נתחיל לחגוג ביחד.

תודה ליזמים על הפסטיבל לקשיש – אבל אנחנו מעדיפים לחגוג עם נפש צעירה בגוף עתיר ניסיון. גם לנו ריקוד סלאו של פול אנקה נשמע יותר ארכאי מנוסטלגי, אפילו אם שומעים אותו במכשיר הגברת שמיעה.

שובתים את הגלים

בגיל חמש, כל בוקר, ברבע לשש בבוקר, אבא שלי היה לוקח אותי עם חגורת מצופי קלקר לבנים ללמוד לשחות בבריכת גורדון.

מים קרים, שמים מעוננים, והרבה שחייני שחרית ממלמלים לנו ברכת בוקר טוב. אבא היה מ"הקבועים" של גורדון. חבר פרלמנט הבוקר. גבר שרירי, נטול שומנים, שעה חתירה כל בוקר עם בגד ים ספידו חתיכי. איש עסקים מנחלת בנימין, ששוחה רק בסגנון חתירה, עם כובע שחיה ואטמי אוזניים. מודל חיקוי מושלם, למי שבסוף שוחה בצהרים, בסגנון מעורב ובלתי מוגדר, שמברך הגומל על שלא טבעתי בסוף כל ביקור בבריכה. אולי בגלל זה בחרתי בבת זוג שחיינית, מצילה מוסמכת במלונות יוקרה, שעד היום נראית מצוין בבגד ים.

חופי תל אביב. מטקות, ארטיק "אני הולך!", חול ומדוזות. עכשיו גם שביתת מצילים.

שוב זה קורה. הקיץ מגיע, החום עולה, והמצילים – שובתים. כמו המורים, אלא שכשהמצילים תולים את בגד הים – כולנו בסכנת טביעה. כי מה יותר תל אביבי בעונת הרחצה, מאשר לגלות שחוף מציצים נטוש. חוף ירושלים למשתזפות בלבד. ובחוף גורדון רק הד ה"טינג טונג" נשמע ממטקות מסיבי פחמן חדשני המשכלל את התחביב האהוב עלי לעוד ענף אולימפי. חלום שאו טו טו גם זה יגיע לאולימפיאדה, ויאפשר לנו לזכות במדליית זהב נוספת בנוסף לענף הג'ודו.

העירייה, כהרגלה, הודיעה לתושבים בפורמט ידידותי: "שיבושים בתחנות ההצלה". שיבושים. לא שביתה, לא מחאה, לא 'אין מציל במגדל'. שיבוש, כמו שיבוש קל ברכבת, או נפילת מתח רגעית ב-Wi-Fi. , רק שכאן השיבוש עלול להסתיים בטביעה.

אבל עזבו – זו הרי לא הפעם הראשונה. אנחנו כבר דור שלישי לגלי שביתות החופים. היו שביתות במפגן גופיות בשנות השבעים, שביתות עם קרם שיזוף בשנות התשעים, ועכשיו – שביתות עם אפליקציית 'חוף בטוח' שאין בה מציל, רק דיווחים על מזג אוויר וצריבה של מדוזות.

והאמת? לא הרבה השתנה. אני זוכר את החופים של תל אביב עוד לפני שבנו את שוברי הגלים. כשהגלים הגיעו עד הטיילת, והחול היה בלי סימונים, בלי גדרות, בלי חוקים. היינו יורדים עם מגבת, שמן שיזוף (ולא קרם הגנה!) ומנגבים את הרגליים מפיסות זפת שהיה נפלט מאוניות בלב יום - במתקן מדיף ריח נפט שהוצב ביציאה מהחוף עלך ידי העירייה..

כתיכוניסט בעירוני א', הרבה לפני שהיה לבית ספר לאמנות, ימי חמישי היו קודש להברזה אל חוף מציצים. בימים שאורי זוהר ואריק איינשטיין הסתובבו שם כמו מלכים בלי כתר, מצלמים את 'מציצים' ו'המציל', עם כל החבר'ה משבלול. בפינה, תמיד חיכה לנו הקיוסק של שמחה עם קרטיב לימון בעשר אגורות. ובלב כל זה גם אלטמן הקטן, שנולד בדיוק בשישי לשישי (כמוני לגמרי), ומלתחות החוף עם המציצים הקבועים.

למרות השנים, התחביב האהוב עליי נשאר זהה: משחק מטקות על החול. בימים טובים – כשכתף שמאל לא זועקת ובן הדוד שלי מצליח לגרור אותי מהמקלדת – אני עוד עושה סיבוב בחוף הצוק, מחזיק רקטה ביד, כדור פינג-פונג שחוק קפיצי עם שתי נקודות צהובות, ומרגיש בן עשרים וחצי.

המצילים, מה לעשות, צודקים. אם יש מישהו שראוי לתוספת שכר, אלו האנשים שמצילים חיים בזמן שאנחנו מתענגים מקרטיב על מזרן ים. הם הגיבורים השקטים של החוף. רק חבל שצריך שביתה כדי שישמעו אותם, או חס וחלילה אסון טביעה –כדי שנבין כמה הם חסרים. אגב, כמו בחוק הגיוס - השביתה הזאת לא תחול על החוף לדתיים. למה למצילים לריב עם בעלי המאה, או בעלי המיליארדים?

לפני שאתם נכנסים למים – תעיפו מבט למגדל המציל. אם אין שם אף אחד, אולי זה לא הזמן. אולי פשוט תורידו נעליים, תתיישבו מתחת לשמשיה, ותהנו מריח החופש והגלים, כי זה ממש לא מובן מאליו. ככה, כמו פעם, לפני שהתעוררנו למזרח תיכון חדש עם מציל-על.

והכי חשוב - אל תשכחו למרוח קרם הגנה!

מגמה ראלית, עירוני א', מחזור 71' בחוף מציצים. רגע לפני הבגרויות, לפני הגיוס, לפני שאיבדנו את התמימות. 

חתונמי - העונה הנוכחית בחיים עצמם

חתונמי עונה 7 התרסקה. רשמית. ובסוף השבוע הקרוב תתחיל שוב עונת החתונות של החיים עצמם. אני נכנס לכוננות. עד איפה יגררו אותי הפעם? לחגוג בטבע עם זוג צעירים חייכנים שרוצים “חתונה אחרת”. בלי אולם, בלי רב, בלי גלוטן — אבל עם הרבה אופטימיות, אהבה וקייטרינג חברתי, ידידותי לאוזון.

בלב אני מתגעגע לבית המהנדס, לאולמי דליה, לבית סוקולוב. חתונות של פעם. עניבה לצוואר, סיפולוקס כמתנה, ואולי גם בקבוקון שיבאס ריגל מהשכנים העשירים. בורקס, רבע עוף וליקר בננות — כך חגגו בעיר הזו בשנות השמונים. לא היו שם עציצים ממותגים או פוטו־בוטים, רק חופה, חיבוק, והורים עם דמעות בעיניים.

היום? נסו למצוא אולם סביר בתל אביב. אם אתם לא בעניין של חתונה בגג משרדים עם נוף למזגנים או באולם מרווח באבו דאבי — תתכוננו למחירים של קילו ענבים בעונה מוקדמת. בגלל מחירי הקרקע, האירועים זולגים לפרדסים שבין גדרה לחדרה. לאולמות עם רישיון זמני, שמקווים שמישהו מהרשויות יתעלף מהחצילים בטחינה ויאשר סופית.

לאחרונה הוזמנו לאירוע בלב הטבע, בתוך מטע פקאנים ליד כביש 6. הווייז לא בדיוק שיתף פעולה, חצי מהאורחים נתקעו מול שער ברזל נעול. השאר מצאו את עצמם מחנים בין עץ לזחל טרקטור. סבתא חיה הגיעה עם כיסא גלגלים ממונע, מטפלת אישית וסבלנות של גיבורת ישראל.

הזוג הצעיר אולי רצה להקל על ההורים, אבל מה שלא סיפרו להם זה שחתונה בטבע עולה פי שניים. כל כבל, שקע, רמקול ועציץ — במחיר משאית. בסוף היה גורמה, די.ג’יי קצבי, ו־40 מעלות בצל. אבל אני שואל: באמת צריך את כל זה?

בדרך חזרה, כשהתברברתי בין שדות השרון, הבנתי משהו פשוט: חתונה זה לא חובה. אפשר לשלוח זר, לצלצל, לברך. לא חייבים לחצות את הארץ בשביל רבע עוף מודרני ושתייה קלה עם טוויסט של ערק ונענע.

כלה וחתן נוסח 1952 בתל אביב של שנות הצנע והרומנטיקה. אולי בתקופה של בן גוריון לא היו מספיק ביצים למזנון לאורחים, אבל אז היה לנו רוה"מ "עם ביצים" ורעיה שהצטיינה בעיקר בהכנת ארוחת הבוקר לדויד היקר. אגב, המצולמים בתמונה ( הורי היקרים) כבר לא איתנו.