סיפורי אבי דר

איך חיים כשכל מה שרואים צבוע באדום? איך אפשר לנהל סדר יום הגיוני, כשמסביב הכל סוער ורועש? איך מתנהלים במרחב המתנה למרחב מוגן שלא תמיד זמין? ואיך חורקים שיניים כשלא יודעים מתי זה כבר ייגמר? בחודשים הראשונים של מלחמת רוסיה-אוקראינה לא הבנתי איך הם ממשיכים לחיות, לגדל ילדים ולבשל, לתלות כביסה ולשרוד, למצוא שירותים תקינים בעיר ללא מים, להתעורר כל יום במנהרות הרכבת התחתית ולשתות קפה עם חיוך אופטימי; למצוא רופא לילד עם כאב גרון כשכולם, כולל כולם, מגויסים לחבוש פצועים בחזית; מאיפה מגיעים מוצרי מכולת לשכונה שהמכולת שלה הופצצה בשבוע שעבר על ידי כטב"ם; ובעיקר - איפה אלוהים שאמור להגן עלינו מכל טיל ומכל צורר איראני? איך? דין קייב כדין רמת אביב. כולנו בני אדם חפצי חיים. זה הכי טבעי. כמו שבגטאות נולדו ילדים, היה תיאטרון, הצעירים התאהבו והילדים אפילו הלכו לכיתות ללמוד קרוא וכתוב עד רגע לפני האקציה. לא שאני צופה פה סוף שואתי. אנחנו כפסע מאירוע היסטורי. כמו הספרטנים שניצחו את אחשוורוש, כמו דוד את גוליית, כמו הפועל תל אביב שמנצחת באירופה (הייתי חייב) - הביחד שלנו הוא הכל, כשכל אחד נותן את המ...

גוש דן התעורר בשלוש בבוקר לקול יישומון פיקוד העורף: "היכונו לתגובה האירנית". יום שישי הקודם, רגע אחרי שנרדמנו אחרי מופע בלט בסוזאן דלל, כמה שעות לפני בישולי הסופ"ש – השכמת סירנה כלל ארצית. יצאנו למלחמה על מדינה הגדולה מישראל פי 300. לא בפעם הראשונה, רק שהפעם אני מאוד מקווה שיצליח לנו יותר טוב מאשר למכבים. לא עוד טיל חות'י, לא כטב"ם עירקי מבולבל, אלא גל תגובה אירנית בדרך לכסח לנו את הצורה. הסתובבתי לצד השני, מילמלתי משהו על העם הפרסי, והמשכתי לישון. לא ממ"ד ולא מקלט. הסיכוי להיפגע מרסיס תועה נמוך יותר מהסיכוי לזכות בלוטו. ואז הטלפון מצלצל. שלוש בבוקר. האמא של הנכדים שלנו לוחשת לי טלפונית כי חייבים ללכת עכשיו למחסה, "הפעם זה אמיתי". הלחישה כנראה בכדי שהנכדים יישארו רגועים ולא יבקשו רילוקיישן לבית המוגן של סבא. בשנתיים האחרונות גוש דן התחסן. אנחנו מורגלים באזעקות. מתורגלים בהפסקות של פיקוד העורף באמצע הארוחה. לוקחים את הדרינק מהבר למרחב המוגן, וממשיכים את השיחה תוך כדי הליכה של דקה וחצי לקומת מינוס אחת. אחרי שכולנו התעוררנו נוכח התקיפה במרחבי אירן – ...

חברים שלי, רגע לפני שאנחנו נכנסים לממ"ד, אני משתף אתכם בטור השבועי הכי לא רלבנטי למציאות האכזרית שלנו הבוקר. תקיפה, תגובה, גל כטב"מים, יירוטים ואזעקות.  החתונה של משפחת קפלן היום התבטלה. מצעד הגאווה בוטל. בתי הספר נסגרים. ויש תורים בסופרמרקט.  אני תמיד זוכר כי להיות חטוף בעזה זה הרבה יותר גרוע. לעשות מאות ימי מילואים כבר שנתיים זה מאוד קשה. ומלחמות לא מסתיימות בחיוך אם בכלל. נחרוק שיניים. נמשיך ונזכור שהנכדים הם קרן האור באפלה הנוכחית. יאללה, סופש ממוגן לכולנו. נשתמע אחרי צפירת ההרגעה של פיקוד העורף. פנינת החוף הסודית של תל אביב: אושר עם שישה נכדים מתחת לאף רגע אחרי שהנכדים ממיאמי המריאו חזרה, סבא תל אביבי מגלה פיסת גן עדן חופית נסתרת שהפכה לממלכה משפחתית קטנה ובלתי נשכחת . אחרי שבוע אינטנסיבי ומלא שמחה עם שישה נכדים מקסימים, בגילאים שנעים בין שלוש לתשע, אני יכול סוף סוף לשתף בסוד המשפחתי הקטן שלנו. שלושה נכדים אמריקנים ושלושה עם דרכון ישראלי, עדיין. בין ביקורי "זום" שמסתיימים אצלי תמיד בלחלוחית בעין, ועד לטיסות טרנס-אטלנטיות בתדירות שמרוקנת את העיזבון העתידי, ה...

    הרחובות צרים, המשאיות גדולות, והטרקטורים עסוקים. ברוכים הבאים לשכונה שבה הפינוי קודם לבינוי, והנזק למראות הצד הוא חלק מהעיצוב העירוני החדש.   אם חשבתי שתוכנית   "פינוי ומגדל: לא תגיע גם לשכונתי, טעיתי בענק. החודש עלו הדחפורים על שלושה בניינים ברחוב אחימאיר, והפכו אותם במהירות לסגנון הארכיטקטוני הפופולרי בעזה. מאז, תור ארוך של משאיות לפינוי פסולת הבניין חוסם את התנועה, וטרקטורים עמלים בלי סוף להעמיס את ההריסות, שמסרבות להיגמר. בקצב הזה, הקבלן שיפנה את עזה יזדקק לתוכנית רב-שנתית עם אופציה להארכה.   תל אביב כעת מזכירה זירת התגוששות . נדל"ניסטים מול מחפשי חניה נואשים ומתעטשים סדרתיים מענני האבק. מה שהיה פעם תמ"א 38 צנוע עם תוספת כשתי קומות כפיצוי ליזם, הפך לתסריט הישרדותי. תוכנית ראליטי אורבנית מורטת עצבים. הורסים, בונים מחדש, ומוסיפים - מגדל, חניון, מעליות ולובי נוצץ. הרווח, מינורי ובעיקר מגיע ליורשים שפינו סוף סוף את הוריהם לבית אבות וקיבלו נכס נוצץ לחלוקה ביניהם אחרי המכירה. הפיצוי הממשי? כמה מטרים רבועים בתמורה לגלות של ארבע שנים בדירה חלופית, בת...

  במקום פסטיבל מנומנם –   צ'ייסר מול השקיעה עם צלילי טראנס מעכבי זיקנה תסלחו לי שאני לא נכנס לאקסטזה משבוע הגמלאים התל אביבי שנערך השבוע. שבוע הגיל השלישי, הצדעה לישיש, פסטיבל הקשיש – איך שלא תקראו לזה, עדיין נשמע כמו עוד שבוע בהילוך איטי לאזרחים ותיקים שכבר לא ממש רצים, ושצעירים מנומסים קמים לכבודם בתחבורה הציבורית. כמי שפרש לאחרונה למעמד הגמלאי, אני מוחה. תודה, אבל לא תודה. אנחנו אזרחים ותיקים, לא קשישים תשושים. אמנם אנחנו נוסעים חינם בתחבורה הציבורית, אבל מגיעים לאותם מקומות בילוי של בלייני העיר. אוזו בצהריים בשוק הכרמל, מרגריטה בשקיעה בחוף צ'ארלס קלור וצ'ייסר וויסקי על הבר במרמורק אחרי הצגה בהבימה – אלה התרופות שלנו "לצלוח את מבטי החמלה של הצעירים שבטוחים שאם יקדישו לנו שבוע בשנה, דיינו". אולי הם חושבים שאחרי שבוע פסטיבל, יוכלו ביתר השנה להשתמש בנו כגיבוי פיננסי, שמרטפים לנכדים ומארחים קבועים לארוחות משפחתיות בסופי שבוע.   סליחה. אנחנו עוד פה, 52 שבועות בשנה לעוד הרבה שנים. תודה למארגנים על הפקת הענק, עם תזמורת סימפונט במופע מחווה ללאונרד כהן, "צליל...

בגיל חמש, כל בוקר, ברבע לשש בבוקר, אבא שלי היה לוקח אותי עם חגורת מצופי קלקר לבנים ללמוד לשחות בבריכת גורדון. מים קרים, שמים מעוננים, והרבה שחייני שחרית ממלמלים לנו ברכת בוקר טוב. אבא היה מ"הקבועים" של גורדון. חבר פרלמנט הבוקר. גבר שרירי, נטול שומנים, שעה חתירה כל בוקר עם בגד ים ספידו חתיכי. איש עסקים מנחלת בנימין, ששוחה רק בסגנון חתירה, עם כובע שחיה ואטמי אוזניים. מודל חיקוי מושלם, למי שבסוף שוחה בצהרים, בסגנון מעורב ובלתי מוגדר, שמברך הגומל על שלא טבעתי בסוף כל ביקור בבריכה. אולי בגלל זה בחרתי בבת זוג שחיינית, מצילה מוסמכת במלונות יוקרה, שעד היום נראית מצוין בבגד ים. חופי תל אביב. מטקות, ארטיק "אני הולך!", חול ומדוזות. עכשיו גם שביתת מצילים. שוב זה קורה. הקיץ מגיע, החום עולה, והמצילים – שובתים. כמו המורים, אלא שכשהמצילים תולים את בגד הים – כולנו בסכנת טביעה. כי מה יותר תל אביבי בעונת הרחצה, מאשר לגלות שחוף מציצים נטוש. חוף ירושלים למשתזפות בלבד. ובחוף גורדון רק הד ה"טינג טונג" נשמע ממטקות מסיבי פחמן חדשני המשכלל את התחביב האהוב עלי לעוד ענף אולימפי. חלום...

חתונמי עונה 7 התרסקה. רשמית. ובסוף השבוע הקרוב תתחיל שוב עונת החתונות של החיים עצמם. אני נכנס לכוננות. עד איפה יגררו אותי הפעם? לחגוג בטבע עם זוג צעירים חייכנים שרוצים “חתונה אחרת”. בלי אולם, בלי רב, בלי גלוטן — אבל עם הרבה אופטימיות, אהבה וקייטרינג חברתי, ידידותי לאוזון. בלב אני מתגעגע לבית המהנדס, לאולמי דליה, לבית סוקולוב. חתונות של פעם. עניבה לצוואר, סיפולוקס כמתנה, ואולי גם בקבוקון שיבאס ריגל מהשכנים העשירים. בורקס, רבע עוף וליקר בננות — כך חגגו בעיר הזו בשנות השמונים. לא היו שם עציצים ממותגים או פוטו־בוטים, רק חופה, חיבוק, והורים עם דמעות בעיניים. היום? נסו למצוא אולם סביר בתל אביב. אם אתם לא בעניין של חתונה בגג משרדים עם נוף למזגנים או באולם מרווח באבו דאבי — תתכוננו למחירים של קילו ענבים בעונה מוקדמת. בגלל מחירי הקרקע, האירועים זולגים לפרדסים שבין גדרה לחדרה. לאולמות עם רישיון זמני, שמקווים שמישהו מהרשויות יתעלף מהחצילים בטחינה ויאשר סופית. לאחרונה הוזמנו לאירוע בלב הטבע, בתוך מטע פקאנים ליד כביש 6. הווייז לא בדיוק שיתף פעולה, חצי מהאורחים נתקעו מול שער ברזל נעול. השאר מצאו את ...