תנוחת המלצר החברתי

אותי זה מביך. אני מגיע למסעדה, יושב לשולחן, בדרך כלל עם בת זוג  וחברים, ואחרי מספר דקות מגיע גבר צעיר, מחייך וידידותי, מתקרב  לשפת השולחן, ויורד בכריעה ספורטיבית לגובה שראשו כמעט בגובה הסכו"ם, מחייך ושואל לשלומנו.

"שלום, שמי בני, ואני אהיה אתכם הערב. האם תרצו משהו לשתות?", הוא שואל בטון חצי מתחנחן  שאני רק רוצה לקבור את עצמי בין המפיות ומקלל עמוק בפנים את עצמי על שלא בחרתי לשבת בפינת הבר, מקומי הטבעי  שלי בכל מסעדה, בגובה העיניים של הברמן ומדפי הוויסקי.

מי המציא את העניין הזה עם המלצרים? למה הם לא יכולים לעמוד מעל לשולחן, עם פנקס פתוח וחיוך המסביר את רזי המנות שמתחבאות מאחורי השמות היצירתיים שחרז רעיונאי הבית  לשילובים בלתי אפשריים למנות הכי מקוריות בעירנו הטעימה.

השבוע הגענו למסעדה חריגה בדרום תל אביב. בשולי קריית המלאכה פועלת מסעדה חברתית, חריגה, טעימה, חווייתית, ומיוחדת. ג'וז ולוז, על שם זוג המייסדות  עלמה ואורית שכבר לא בתמונה. המסעדה לא חדשה, רק עבורי שלא מצליח לבקר בכל הלוקיישנים המדהימים ברחבי TLV. המסעדה מציעה תפריט המתחלף מדי יום, המותאם לרגישויות והעדפות הסועדים. במפגש הראשון עם המארח (חס וחלילה לקרוא לו מלצר אלא - מארח, מומחה, חבר, או בן בית, לבחירתכם) הוא מלקט העדפות  יושבי השולחן (בהמשך הערב בכל מקרה זה מגיע למרכז לחלוקה ושיתוף) ומנסה להתאים לבלוטות הטעם שלנו את שנמצא היום במטבח.  בעבר פעלה במקום "בוכרה היפה" מקום אירועים שבעליו לא חסך בעיצוב, שיש ונברשות ברוח ז'אנר הקיטש ואדריכלות  אולמות האירועים בטשקנט.

במקום בר ארוך ונעים עם מוזיקה של ברים שלא ממש מאפשרת שיחה רומנטית, ואתה נעשה צרוד אחרי שלושה משפטים שתמיד מסתכמים ב- מאמי, אני לא שומע.ת אותך, בוא.י נעלה אליך לדירה ונוכל לשוחח יותר בנוחיות...

ונחזור לתנוחת המלצר – לדעת מומחי הענף, הראשון שהכניס את הגישה החברתית וידידותית ללקוח במסעדתו היה בני אמדורסקי המנוח. לא כולם זוכרים אבל הייתה לו מסעדה בסמטאות יפו העתיקה. בני אהב לשרת את הלקוחות בגובה העיניים ונהג כרוע לצידם ולהמליץ על מנת היום המוצלחת. מה שהולם גבר רחב כתפיים ורחב חיוך כשל אמדורסקי, לא מתאים לכולם. היו הרבה שחיקו את הגישה, אבל במסעדות המובילות בתל אביב אחרי מספר שנים עברה החלטה כי אין זה ראוי, ונזפו במי שראשו התקרב יתר על המידה למפת השולחן ... זקוף, ידידותי וגאה, עדיף. אז חברים חברתיים – תתקדמו ותזדקפו בבקשה.

אגב, למנות/דרינקים אין מחיר – בסוף הערב אתה מתלבט לא מעט כמה לשלם. אפשר גם לא – אבל זה יהיה ממש מגעיל אחרי שהמארח ואתה הייתם ממש בקרבה שכזאת.  וכן – הם מעדיפים שתשלמו במזומן לחסוך את דמי החסות/גביה של חברות האשראי. 

היה טעים, יוצא דופן, ממה שאנחנו רגילים,  חניה בשפע חינם בקריית המלאכה הסמוכה, המסעדה הכי מושקעת עיצובית בעיר, ורועש.

גוז' ולוז – רחוב התנופה 7, תל אביב יפו.

מישהו נגע לי במחשב?!

 

 

מאמי, אתה יכול לבוא לכאן לרגע? אתה מבין מה משמעות ההודעה הזאת על המסך? למה המחשב כותב לי שאין תקשורת/ פג תוקף הרישיון/ חסר מקום אכסון/ צריך לשנות גרסה/ חם לו מדי/ הוא מבקש רשות לאתחל את עצמו/ הוא אתחל  עצמאית ומחק את המסמכים האחרונים שנשארו פתוחים מאז האתחול האחרון שקרה כשעברנו דירה ומאז לא נשמרו המסמכים כראוי.

תגיד, למה אני לא יכולה להפעיל את מערכת השמע בבית? גם אצלך האפליקציה לא נפתחת? למה בכלל עשינו אצלנו בסלון מערכת רמקולים אלחוטית משוכללת כמו שיש  על המעבורת קולומביה בדרך לירח? גם שם רשת הוי פי נתקעת לפעמים? מה כבר ביקשתי לשמוע הבוקר?

אה, אם אתה כבר כאן – מה זה הסמן המהבהב על אייקון המדפסת? מאיפה אני יודעת מתי החלפנו מיכל דיו צהוב למדפסת? דיו זה לא שחור/לבן? רגע, איפה כל קיצורי הדרך שהיו לי על סרגל המשימות בתחתית המסך? ולמה עכשיו הוא פתאום אנכי וצמוד לימין? מאמי, מישהו נגע לי במחשב?!

שניה גברתי, אל תתעצבני עלי. ברור לי שאצלכם בבית זה הפוך מגדרית ובעלך הוא חסר הישע ומאותגר הטכנולוגיות. זאת הרי לא תכונה גנטית ואני לא שמעתי על DNA גברי עדיף בתחום תפעול המכשירים. כל האמור לעיל – הוא דו מגדרי.  העצבים הם אש דו"צ שבסוף תמיד אני הטכנאי התורן נפגע. עובדה. את השאלות האלה אני מקבל גם מחברים נזופים בקומה 11 במגדל שלנו, גברים שלא  הצליחו להתמודד עם שאלות הנכדים בבית על נפלאות הטכנולוגיה. כמו, "סבא – איך חוסמים צ'ט בווטסאפ שאימא לא תצליח לקרוא אותו בטלפון כשאני ישן?"

היום הכול טכנולוגיה. אני מקווה כי בהגדרת לימודי ליבה כוללים גם כישורים טכנולוגים, אחרת – הלך עליהם לגמרי. נכון שיש להם רק טלפון כשר זעיר בכיס המכנס השמאלי ליד סידור התפילות. אבל במעמקי הז'אקט השחור, אפוד המגן הקיצי הקבוע שלהם מול המודרנה – בטוח שיש להם טלפון חכם מושתק, עם מאות תכונות חכמות, לא רק לטריפה אלא להשכלה, AI בקצה האצבעות או סתם השכלה כללית מרחבת דעת שעבורנו היא המובן מאליו.

אבל אצלנו בבית, אני הכתובת הסיעודית למצוקות טכנולוגיות. זוכרים שבמערכות ההפעלה במחשב הבייתי – לחיצה על מקש F1 מעלה מיד תפריט עזרה על המסך? אז אצלנו בבית אני F1 . לפני שפונים לגוגל עוברים אצלי.

בשנות חדירת הטכנולוגיה לחיינו, הוקמו מספר חברות הזנק מצליחות לתמיכה מרחוק במשתמשים מבולבלים. כשעדיין לא היו לנו ילדים שגדלו על ברכי האפליקציות וכיום הם מסוגלים להתמודד עם כל מסך תקול. רק חבל שהם מדברים כל כך מהר, בולעים 80% מהמילים וצריך לנחש מה רוח השיחה על פי העיצורים הבודדים שהבנתם, עם מילות סלנג לא מוכרות, הגדרות לועזיות שהביאו מהמשרד, הגשר ליישור שיניים המשבש ושורק על כל ש', ז'  ו-ס', תוסף אורלי שפתאום הופיע באמצע החיים כי תמיד רצינו שיניים מושלמות, עכשיו לך תבין למה במקלדת מופיע לי הסימן  " כשאני מקש על @....

עכשיו, הילדים עזבו את הבית, חברות התמיכה האישית הוחלפו בעובדות סוציאליות מתוסכלות שמנסות לשדרג עצמן לפסיכולוגיות אלטרנטיביות ללא תואר שני, ואנחנו נשארנו עם " במקום @, וטכנאי מחשבים עמוס ביותר בלב השכונה, עם הרבה לקוחות וותיקים שהנכדים שלהם לא מוכנים להשקיע בהם כמה דקות איכות...

 

איך הן עושות את זה?

 

מכוניות קטנות, נהגות גדולות

 

יום הסבא. היום בשבוע בו אני משובץ באקסל המשפחתי להוציא את הנכדה מבית הספר "צוקי אביב"  בצפון העיר שנמצא מעבר לכביש ומחייב מבוגר אחראי לחלץ הילד מחסות מערכת החינוך ולהעביר אותה את הכביש לבילוי מול מסך הטלוויזיה בבית הממוזג. תרומתי הצנועה במפעל המשפחתי הבנוי על תעסוקה מודרכת לנכדים קצרי קומה ומרובי אנרגיות בצורת מופעים במתנ״ס, רחצה בבריכה שכונתית, בניית ארמונות בחוף תל ברוך, סיפורי הדוד משה, איציק והגיטרה או בכפוף לנפלאות משבר האקלים  - פגש שכבתי על מגלשות המתקנים בגן המשחקים השכונתי.

בואו רק נעבור בשלום ובחיוך את האחה״צ בואך ארוחת ערב לקראת שקיעה, סבתא על מקלחת משותפת של כל הנכדים באמבטיה, וחצי שעה מול המסכים עד לטכס כיבוי אורות, וסבא משוחרר, כי האפוטרופסים האמיתיים של הילדים חזרו רק עכשיו מהעבודה. "ילדים, ממש התגעגעתי אליכם. ביי!"

ומאחורי אני עוד שומע – "תודה אבא, נתראה ביום ששי אצלכם!"

ארבע עד שבע – השעות הגדולות של המכוניות הקטנות. אוטו קטן, יעני "רכב שני". מסיע לאומי משפחתי לשינוע ילדים בשעות אחר הצהרים. הנהג.ת, הורה תורן שסיים עבודתו בשלוש ואץ הביתה לעבודה האמיתית. אבא או אימא לסירוגין עם סיוע של סבתא נחושה מתוגברת בסבא רוטן, תורנות שתימשך כנראה  עוד הרבה ימים, והעומס ירד לקראת פרישתם העצמאית לבקו"ם. כלומר – גם לשם נלווה אותם עם דמעות.

מלא הערצה להורה, עם כל המהפכה המגדרית זה בעשור האחרון  זה באמת לא משנה אם מדובר באימא או אבא שנפל בחלקו העונג להתייצב בפתח המועדונית בשעה ארבע עם עגלת טיול ריקה, ולצאת משם עם ילד מנומנם משנת צהרים - בניסיון לסגור את היום עם חיוך...

כסבא תל אביבי גאה שמחכה לנכדה שלו בול בחמישה לארבע, עומד בפתח המועדונית שלנו,  וצופה מהצד בחוויית ליקוט הילדים  בהורה התורן הבודד, מוקף בילדיו, חלקם אולי חברים של ילדיו אותם התנודב לאסוף גם,  בדרך אל הרכב  הפרטי שלו למשימה היומית. אבל, לך תושיב שלושה נוסעים תת תקניים במושב האחורי של מיני מכונית. ילדים, המוכנים לצאת למלחמת חורמה ביניהם על כל נושא.

ביחוד הערצתי לאימהות - מכוניות משפחתיות קטנות יחסית עם נוסעים קטינים ונהגות גדולות. איך הן מצליחות להסתדר עם המהומה הקבועה שמאחור, להגיע עם חיוך לחברה, לשתות ביחד קפה ולהחליף כמה מילים, לשכנע את כנופיית השיעים ההרסנית לנטוש את שדה המערכה ולחזור הביתה בשלום, בלי לעשות תאונה (טאץ' ווד) עם מכוניתן הקטנטנה והבלתי מוגנת? (מצרף לעיונכם איך נראה רכב הסעות משפחתי אחרי סבב שכונתי לא מוצלח במהירות 30 קמ"ש)

ואני, הרי כל הילדים במושבים האחוריים הם הנכדים שלי, ליד ההגה יושבות הבנות המדהימות שלי, ואני – שנכנס להתקף חרדה יום לפני "היום שלי" כסבא תורן בחלוקת נטל ההסעות המשפחתי, יותר ממצדיע להורים הצעירים אותם אני פוגש בפתחי טרמינל הילדים השכונתי, בפתח המועדונית בארבע אחה"צ. שלום לסייעת, אני סבא של אלכס, תוכלי לקרוא לה בבקשה?

השיפוץ האחרון ב-TLV

 

השיפוץ האחרון בתל אביב

 

למה הכלב מלקק את אשכיו, זה לא מסובך, כולנו יודעים. כי הוא יכול.

למה אנחנו לא מפסיקים לשנות, לחדש, להרחיב, לפצל, להזיז קירות, לצפות, לחשוף, להעיר את השכנים בשבע בבוקר עם צליל הקונגו ולריב עם הפועל התורן על  כי הוא חייב להפסיק העבודה בשבע בערב? - שוב, כי אנחנו יכולים לשפץ לעצמנו את הקן. קמים יום אחד, מתקשרים לשיפוצ'ניק המועדף עליכם וקדימה – הבית הופך לעיסת אבק ועם נגיעות של טיט ורסיסי קיר גבס גרוס.

הגוזל פרח, החותנת עברה לגור איתכם, צריך חדר עבודה על חשבון המרפסת, כבר לא עובדים ואפשר להמיר את פינת העבודה לחדר ארונות, חזרתם בתשובה וצריך כיור נוסף, חזרתם בשאלה ותרצו לאחד את המיטות הנפרדות בחדר השינה, יאללה, בלגן. משפצים.

אף אחד באמת לא יכול היום לקנות דירה, אז משפצים. אף אחד מבעלי הדירה בני המזל - לא מספיק עשיר בכדי להתגרש, אז משפצים. טיפול זוגי-פסיכולוגי משמעותי זה פרויקט עמוק ויקר, אז משפצים. מאמי, איך הפרקט החדש בכל הדירה? את אוהבת אותי?

גם אם כבר שיפצתם פעם אחת, זה לא אומר כלום. הרי שבוע אחרי, תשימו לב כי מה שדמיינתם על הנייר יצא קצת צפוף. חדר העבודה שלכם בגודל A4, פינת האיפור ללא תאורה, המקלחון בשיפוע שלילי, החלון  שלא נפתח אל הים התיכון אלא למנוע המזגן הרועש, והמטבח - קצת מתיש לנוע במשולש השפים הידוע, כיריים-מקרר-כיור כשמשטח העבודה הופך את שדה הקרב לטרפז שווה שוקיים מתיש. יותר מזכיר שאלה מ"סירס-זימנסקי", ספר הפיזיקה הקלאסי מהתיכון. אז משפצים, איך לא?

אבל בקטנה.

הצחקתם אותי. אין כזה דבר שיפוץ קטן. לעומת יש פראייר גדול שמאמין כי השיפוץ יגמר בתוך חמישה ימים. מאמי, מחכים  שהשפכטל יתייבש, שהחשמלאי יגיע לתקן את הקצר, אויש - מצטערת אבל יש נזילה בקיר החדש שרק אתמול בנו וצריך להרוס אותו, אויש אויש - זוכר את הקיר שהרסו בגלל הנזילה? תיקנו אותו. בטח. רק שעכשיו מתברר שיש נתק בקו החשמל שעובר בתוכן אז צריך קצת לשבור אותו. מאמי, למה אתה חיוור?

אני יכול להמשיך בעוד חוויות שיפוץ, אבל אני בטוח שאתם חושבים שאני סתם מפנטז, כמו הכלב שמלקק לעצמו. בקיצור. כמו כל דבר, גם השיפוץ ה״קטן״ הזה הסתיים בשבועה משותפת של השלושה ( היא, הקבלן ואני) שניפגש רק בשמחות ולא בשיפוץ נוסף.

זהו. אנו שוב מקבלים אורחים. דיר באלאק הוזהרתם. תתנהגו כאילו שום דבר לא השתנה בדירה. אולי רק חשבון הבנק שלנו…

הנשיקה הראשונה

 

הנשיקה הראשונה

לטובת בן דודי מהפרברים, לא הצמד אלא מכפר סבא, ולהקלת העיון בטקסט בפונטים זעירים, מצרף הטקסט המלא. 

היה ערב קסום בניחוח נוסטלגיה צרופה ומפגש עם האנשים שעם חלקם התבגרתי מגן טרום חובה עד לסיום שנת י״ב.  השנים היפות. השנים הבעייתיות. השנים שיצקו אותי למה שאני. 

שבת שלום וגאה לכל התל אביבים. 

עכשיו הטקסט המקורי….

אסתי הייתה הנשיקה הראשונה שלי. בתחילת כיתה ט' בעירוני א'. אי שם לפני יובל שנים. השנה נחגוג יומולדת 70, היא , אני וכל בני המחזור שלי בעירוני א', אותו ביה"ס ברחוב שפריצק, מהתקופה שקדמה להיותו בית ספר לאומנויות, מוזיקה, תיאטרון, קולנוע וכל מה שלא היה לנו בימינו בתלבושת האחידה, עם שביל בצד ואופטימיות של השנים אחרי מלחמת ששת הימים.

הדור שלי, שאני מכנה אותו בין החברים כבציר שנת 53', חוגג השנה  70, ואני הצעתי לחברים כי נעשה ערב אחד לכל בני המחזור ונחגוג ביחד. כמו שצריך. כמו פעם. רוק & רול, ויסקי J&B וגראס. רפואי כמובן.

בסוף זה נגמר באולם אירועים על גדות הירקון, עם קייטרינג מכובד, יין ישראלי, להקות ESCAPE עם שירים קצביים משנות נעורינו בה מנגן עם חבריו בני גילנו בוגר המחזור, סא"ל רון במיל., איש שמאל ואורגניסט מוכשר - ורק נחום יצא מדי פעם להתעודד עם ג'וינט שהביא מהבית.

עירוני א'. מהתיכונים הרציניים בזמנו בתל אביב, שלא קיבל כל אחד לכותלי ביה"ס, עם  קוד משמעת שלא שומעים עליו כיום בתיכונים, בית הספר שלנו. ניסינו לערוך את האירוע בין כתליו – לשווא. הם העדיפו שהאירוע יערך באודיטוריום עם שירה בציבור, ואני רציתי רוק אנד רול עם אסתי על הרחבה. לא נורא. שמעתי שבוגרי המחזור שסיימו לפנינו משנת 70' מאוד נהנו  גם בפורמט הזה, עם סרט מחזור נוסטלגי שערך לאירוע במיוחד רנן שור, בוגר המחזור כמובן.

בפתיחת הערב של בוגרי מחזור 71' אמרתי  על דוכן הנואמים מספר מילים מהלב - 

"בציר שנת 53' הוא הכי איכותי שאני מכיר. עוללים שגדלו באווירת צנע, חגגו בר מצווה במגבלות ה"מיתון", איבדו הבתולים לצלילי הרוק הרוק-אנד-רול על הדשא, מתגלגלים כאילו הם בוודסטוק, התאהבו בילדות הפרחים, התגייסו לצה"ל הכי שחצן שיש בואך היישר למחדל יום הכיפורים; בחרו ללמוד מחשבים לפני המצאת המחשב האישי, דיברו רומנטיקה עם החברות לפני המצאת הטלפון הנייד, שרו את סוזאן עם לאונרד כהן ולמדו לנגן בגיטרה את בית השמש העולה; שיננו את "מרד הנעורים" הולכו לתנועת הנוער; חלמו להתקבל לחברה יציבה עם פנסיה תקציבית, חתמו קבע לכמה שנים רק כי המפקד שלהם ביקש, התחתנו עם הפקידה הפלוגתית, עם המוכ"מת הכי יפה ביב"א או הפקמ"צית בטייסת, לקחו משכנתא ללא מורא, קנו בית קטן עם רעפים בישוב קהילתי חדש, ונפגשו בסופ"שים עם ידידים פלסטינים בשיחות נפש ארוכות לעיצוב השלום המתקרב.

 אנחנו שנולדנו חמש שנים אחרי הכרזת המדינה, אחרי שההורים שלנו התאוששו והתבססו להקמת משפחה בא"י, לסבא עם מספר צרוב על הזרוע וזיכרונות זוועה שמנעו ממנו שינה רצופה, אנחנו הסג"מים של 73', המעמד הבינוני הגמלאי של היום שכבר חיתנו את הילדים, עסוקים בלא להשתעמם מחד ולא לשקוע במשחקים עם הנכדים יותר מדי, הדור שלנו חוגג השנה 70 שנה.

המחזור שלנו. כבר לא ממש מלח הארץ. ההורים שלנו נלחמו בבאב אל וואד, אנחנו מסתבר לא נפסיק להילחם, גם בנפנוף כרזות ודגלים על הגשרים, עד שיפנו אותנו מהבריקדות בקרב האחרון על הדמוקרטיה. השנה - בין הפגנה למחאה, נחגוג חבריי למחזור את יום הולדתנו ה-70. 

ברכות חמות לכולם, מימין ומשמאל, כי כולנו הרי אחים. ולסיום - נזכור הערב את כל מי שלצערנו הרב לא איתנו, כעשרים חברים שנפטרו, חלקם בימים האחרונים, וגם את מאיר בר-אל, חבר של כולנו שנפל במלחמת יום כיפור לפני חמישים שנה. יהי זכרם ברוך."

ולשאלתכם המתבקשת– לא התנשקתי עם אסתי, אבל קבענו לרקוד שוב ביומולדת השמונים שלנו...

אמנות אחזקת האופנוע בתל אביב

 

שלומק'ה חטוב

 

שוב אני.

עם הטור השבועי שלי.

עם הפנטזיות התל אביביות שלי.

עם החברות - שלנו.

היום אני מסיים מסלול של 90 יום ב"אבא חטוב". כלומר - רזיתי.

לא כמה שחלמתי.

לא כמו בדיאטות אחרות.

אבל רזיתי, ומה שיותר חשוב מכך - אני מרגיש כי בפעם הבאה שנשב ללעוס קפה, אוותר על המאפה. בפיש&צ'יפס, אוותר על הצ'יפס, בוויסקי עם חבר - אוותר על כליה אחת לפני שאוותר על הוויסקי...

מאחל לכולנו, חיטוב עם התעלות מעל לשטויות. בואו נהיה ראליים. זה הכול תורשתי. בואו נקבל את עצמנו כפי שאנו, עם איפוק בקינוחים וריסון במזנון הפתוח. לנגיסה השנייה יש אותו הטעם כמו לראשונה, ומה שעושה לי נעים דקה על הלשון נשאר שנה על הכרס/תחת לבחירתכם...

שבת שלום, ותהנו מכל ביס, בחוכמה!

שלומק'ה חטוב

אין דבר יותר אנטי דיאטטי, מבית קפה תל אביבי. כריכים עסיסיים טריים, מאפים ריחניים ונפלאות הטבון האיטלקי. אתה נכנס לאספרסו קצר ויוצא עם מגש רב קלורי, וכריך של אלפיים קלוריות, בלחם מחיטה מלאה כמובן לטובת המצפון. רזים לא תצאו משם.

לאחרונה שיניתי כיוון. נמאס לי להיות הכי רחב במלול ההליכה על חופי תל ברוך בואך נמל תל אביב אז זהו. נרשמתי ל"אבא חטוב". עוד פנטזיה גברית שעדיין לא מימשתי עד היום.

 נו, אז כמה ק"ג ירדת? זאת השאלה הקבועה שנשאלתי מכל מי ששמע כי עברתי את המסלול של "אבא חטוב",  השם הכי חם בתחום מסלולי ההרזיה השונים שכבש את הארץ וכבר שרף אלפי קילוגרמי שומן מותניים עודפים אצל עשרות אלפי גברים וגם נשים ("אימא חטובה") שבחרו לעקוב באדיקות אחרי  הוראות הניווט בדרך אל האושר החטוב.

מה זה? 90 יום של המון שתיית מים, הימנעות מסוכרים וקמח לבן, הרבה עבודה על הורמוני הרעב והשובע, קערות ענק של סלטי ירקות, מנת פרי אחד ביום, תמיכה יומית בהרצאות קצרות לעידוד והשתתפות בקבוצת וואטסאפ עם מאמן אישי צמוד שעונה מיידית לכל שאלה.

לפני כשלושים שנה היו בארץ מספר סוגי סדנאות להגשמה עצמית. I AM, ג'וי ספרינג, הפורום של לנדמרק, אסט, "זאת היא בחירתי" ועוד וריאנטים שונים על אותו הנושא – איך משתחררים מכל הבאגים שצברנו עד עכשיו, ויוצאים לדרך נפשית חדשה בלי כל הכעסים, תסכולים, פחדים ופרשנויות שגויות, והופכים להיות אנשים נחמדים, מקשיבים, יזמים, אוהבים, מסופקים ואם אפשר אז גם עשירים...

כמי שעבר מספר סדנאות כאלו בעבר מדיסציפלינות שונות, אני יכול לומר כי לא היה הבדל גדול בין הסדנאות – לבד מהסגנון. המעטפת, הצלילים, הבוטות או הנחמדות של המרצה והאווירה הכללית בחדר. לקחו את המיטב מכל עולם הפסיכולוגיה, ארזו את זה למוצר עסקי, ועשו מזה סדרת הרצאות/סמינרים/פעולות שהצליחה עבור כל מי שאהב את הסגנון. התוכן היה מאוד דומה.

גם בתחום ההרזיה  העסק דומה. כל שמן יכול לספר לכם על הרבה סוגי דיאטות שעבר, חוגי שומרי משקל למיניהם, דיאטטיקנית צמודה מקופ"ח ויועץ תזונה אישי שכל הסלבריטאים מגיעים אליו מכל קצוות הארץ. היינו שם. ועובדה. זה לא ממש עזר.

במקרה של "אבא חטוב" – צביקה עינב, מאמן ריצה שבאמצע סגרי הקורונה מצא עצמו ללא לקוחות, המציא את עצמו מחדש בסדנאות חיטוב ארוזות היטב לגבר הישראלי. לדבריו הוא אסף את המיטב מכל הדיאטות שעבר, גם הוא שמנצ'יק בעברו, ותפר  לנו מסלול חיים מחטב. עם ההצלחה אין להתווכח. זה עובד. האם זה ימשיך והאבא יהיה גם סבא חטוב לאורך ימים? זאת הרבה עבודה אישית מתמשכת, עם משברים והתמודדות עם פיתויים וכמובן שיש לצביקה  מסלול שימור, חטוב לתמיד שאפשר להירשם אליו.

ב"אבא חטוב" שמים דגש על ארוחות מלאות ומשביעות, בלי נשנושים וארוחות ביניים. לדעתם ספורט זה לספורטאים ולא לירידה במשקל. מים. הרבה מים. ואם תראו סביבכם חבר'ה חטובים עם בקבוקי מים אישיים .בנפח 2 ליטר, סביר להניח שאלה התל אביבים החטובים החדשים.