לקראת שנה טובה יותר

 סליחה. סליחות. מתנצל. באמת. מעומק לבי. 

על כל הציניות המיותרת, ההערות הסקסיסיות, המשפטים הקשישים, הקטעים הסאחים, הארס ורוע, העליונות וההתנשאות, העגמומיות, ועוד משפטים מיותרים שנכתבו השנה בטורי האישי, בפוסטים הפרטיים, במשובים האישיים שכתבתי לכם נוכח כל העולם ואחותו, ממש סליחה. הכל נכתב בחיוך, קריצה, חברות ורצון טוב ליצור לנכדים שלנו עולם לא פחות טוב ממה שקיבלנו מהורינו למשמרת.

ברוח הפיוס והסבירות, ההכרות ארוכת השנים, והידידות המיוחדת שפיתחתי עם שמונת קוראי הקבועים, מצרף את הטור השבועי שלי על המקום הכי כייפי שהיה לי הקיץ בתל אביב. מקווה לפגוש אתכם שם בשקיעות היפות של תל אביב.

למאותגרי הפטנטים חובבי גירסת הבמאי מצרף הנוסח המלא.

כשגוטה פוגש את אלטמן הקטן

רומנטיקה תל אביבית. לחובבי הקל"ב. אילו זה היה במיקונוס –הייתם משלמים על חוויה דומה מאה וחמישים יורו על שמשיה, מחצלת, וארבעה כסאות נוח לפני החיוב על הסלט היווני והאוזו. הגדה הצפונית של שפך הירקון, בשולי הטיילת אליה זורמים צועדי העיר בבגדי הלולו-למון שקנו במיטב כספם, עם מזרן יוגה מגולגל על הכתף, על רחבת עץ וגם מדשאה מרווחת, רגע אחרי שחציתם את גשר רדינג עליו בסרט "מציצים" תלה הפוך גוטה (אורי זוהר המנוח) את אלטמן הקטן בתאריך שישי לשישי – תגיעו לבית קפה "המגדלור" שנבנה בשנת 35' בפתח נמל תל אביב.

כמו אלטמן הקטן גם אני נולדתי בששה ביוני; אני עובר מספר פעמים בשבוע מול קפה המגדלור עם חבורת "השורד האחרון"; שלמה וצביקה, פרוייקה ודויד, חמישיית צועדי שחרית שממלאים אחרי עצת הקרדיולוג במכון שיקום הלב – "לכו חבר'ה, לכו!" . חבריי לצעידה, שמזמן מיצינו בייננו את כל הסיפורים והזיכרונות, כבר דלי נושאי שיחה בהליכת הבוקר - ורק זיכרוננו המתערפל בשנים האחרונותוהיצירתיות של פרוייקה, מאפשרת לו לספר לנו שוב ושוב על ימי נעוריו כאחד מ"החברים של רבין" במפלגה שכבר לא ממש קיימת.

אגב, לכל מי שמתעקש לתקן אותי – כותבים רדינג ולא רידינג. יו"ר חברת החשמל בתקופת המנדט היה הלורד רופוס דניאל אייזק, הידוע גם בשם המרקיז מרדינג על כן ראוי לתקן השגיאת כתיב הזאת מהרבה שלטי הכוונה...

יצא לי לשבת הרבה ב- קפה מגדלור בקיץ 23' לקראת שקיעה.  הרבהצעירים, סבים וסבתות עם נכדים, פחות לובשי חולצות לבנות ומבין הזמנים ויותר חולצות חושפות בטן; קפה בשפך הירקון, בירכתי תחנת הכוח רדינג שכבר לא ממש עובדת, על דרך הכושר מחוף תל ברוך עד לחוף מציצים; בנקודה הכי כיפית בעיר בשעת ערביים, מול מסך וידאו ענק, לראות כל פעם מחדש, שהשמש אכן שוקעת במערב.  

הכיסאות במשורה, שרפרפים יותר זמינים, מחצלות לילדים בגיל הרך, והרבה אוויר ים נעים. השרות עצמי, הבר ידידותי, בשקיעה שיעורי יוגה חינמיים המוניים, מסך ענק להקרנת סרטים בפסטיבל דוקו לאחרונה, שידורי ספורט חשובים  או סתם סרטי גלישה לאווירה. 

דבר אחד חסר לי במגדלור– שירותים. בפעם האחרונה שנזקקתי, התנצלו. המערכת הביובית מקולקלת וצריך ללכת עד לנמל הסמוך מעבר לגשר לשירותים ציבוריים. עברו חודשים – ועדיין אין ללקוחות במגדלור שירותים. חבל. זה עסק בפיקוח עיריית תל אביב, הכפופה לתקנות. אנא, זה יהפוך את המקום משלם למושלם, לפחות ללקוחות הרגיזים.

המגדלור בשפך הירקון, בואך פארק רדינג בו הוצב לאחרונה פסל סביבתי מרשים של רמקול ידני באדום לבן; המקום ליוגיסטים, לרומנטיקנים חובבי שקיעה וחובבי הבריזר והבריזה. ממליץ לכם בחום להנות שם מסגירת היום על כוס קפה, כריך, בירה או אפרולשפריץ כתום, מול הכדור האדום הטובל באופק ומעביר אותכם ממש בכיף לערב חדש, לבילוי תל אביבי משמעותי, כי יש לנו באמת עיר מיוחדת עם אנשים שאין באף מקום בעולם. אתנו.  

 

 

ביה"ס דובנוב - מחזור בוגרי 1967

 

באמצע הדרך לבית הספר היסודי שלי עמד עץ תות, עליו היינו מטפסים, קוטפים תותים לבנים מתוקים, מלקטים עלי תות לגידול תולעי המשי בקופסת נעלים, ובעיקר מושכים עוד כמה דקות של כיף ילדותי לפני שחוזרים הביתה לילדות נטולת מסכים אבל עם הרבה גוגועים, ג'ולים, דודס, סוס ארוך לבנים וגומי יפני לבנות – משחקים שלא תראו היום  באף חצר בית ספר.

בית הספר דובנוב, כשלושים ילדים בכיתה, עם אחות  רפואית במשרה מלאה שחבשה לנו את הברכיים מנפילות בכדורגל בהפסקה הגדולה, ולפעמים גם רופא שיניים שעשה לנו סתימות ללא הרדמה; עם כמה ערוגות בגינה ללימודי חקלאות שם גידלנו גזר וחסה, חדר "מלאכה" שם הבנים למדו לעבוד את יסודות הנגרות ובסוף השנה הביאו הביתה מדף ספרים ישר זווית, עם חדר לימוד למלאכת בנות – מרקמה ועד בישול, והשַמָש שנחשב כחלק מהנהלת ביה"ס – חיים משולם.

בכל ימי החופש הגדול, בין קייטנה בקיבוץ גבעת השלושה, "סאמר סקול" בלונדון לעשירים, או שבועיים גלות אצל הסבתא בחיפה לבני המשפחות הסוציאליסטיות בשכונה -  חיכינו לשוב לבית הספר "שלנו". עבדנו על חוברות העבודה שקיבלנו, השאירו אותנו  בבית יום שלם לשחק עם חברים, עם מפתח דירתנו תלוי על צוואר, עם צלחת שניצל ואורז מכוסה על השולחן במטבח לארוחת צהרים, ומנוי ב"ספריית חן" להחלפת ספרי הקריאה אותם חיסלתי במהירות, מחכה שאורה הספרנית תשמור לי את ספרי המתח שאהבתי – "החמישיה הסודית", "הספורטאים הצעירים", "עלילות אנג'ליק" לפן הנשי שבנשמתי, חוברות "ביל קרטר" המרשל מהמערב הפרוע,  וספרוני "פטריק קים" לחלק החרמני של המתבגר הצעיר שהחל לפרוח בשנים ההורמונלית של גיל העשרה.

ב"דובנוב" הפכתי למי שאני. הכרתי את האנשים שמלווים אותי עד היום. חברים לחיים. הנכס הכי חשוב בשכונה הבלתי אפשרית בה כולנו גדלים, והתוסף שמאפשר לנו לחייך ולשמוח על חיינו פה – למרות שבכל עיר אחרת בעולם בטוח כי היינו מצליחים הרבה יותר. יואל, יוסי, ערן, עוזי, אודי, חזי, שרה והרשימה מאוד ארוכה. כולם חברים שלי. עד היום. וגם - אני לא ממש צריך להיות איתם בקשר יום יומי. חלקם גם גרים בחו"ל, חלקם עוד יותר רחוקים וגרים בישוב קהילתי מחוץ למרחב גדרה עד חדרה וקיימים רק בקבוצת הווטסאפ של יוצאי דובנוב המופיעה אצלי במצב השתק בטלפון בגלל הבדלי השעות בין אזורי המגורים של כולם.

בית הספר, בימים בהם המנהל היה מופיע בחליפה ועניבה בכל יום, בחדר המורות רק המורים להתעמלות ומלאכה היו הדמויות הגבריות לחיקוי, בימים בהם חלק מהתלמידים הגיעו בכלל ליום לימודים בחצי השני – כ"משמרת שניה", עד שיגמרו לבנות את הקומה השלישית של הביה"ס, שלימים נסגר מחוסר תלמידים צעירים בשכונה המזדקנת , ובמבנה שהיה אולם ההתעמלות – הוקמה מסעדת "דובנוב 8" המצליחה עד היום לאכלס גם פרלמנט צהריי-ששי עם חלק מבוגרי המחזור שלי ביסודי...

כן, ועץ התות – עליו נבנה בית אמות משפט ותותים לבנים אני כבר לא טועם, ומתייחס אליהם כזיכרונות הנשיקות הראשונות בחצר האחורית של בית הספר עם הבנות שלא קפצו על חבל או שיחקו ב"גומי ארוך" אלא התמקדו בטעם החיים של גיל הנעורים – הקשר עם הבנים.

תחילת ספטמבר – סוף החופש הגדול. החזרה אל כותלי. השיבה אל החברים שלא נפגשו חודשיים. כיף גדול לילדים קטנים. אם רק לא מקלקלים להם את זה בשביתת מורים קטנה...

דיאטה על הטיטניק

 

רק זוג אחד מכל ארבעה זוגות שורד את המסע.

 1:3. 

זה הסיכוי שלכם לזוגיות ארוכת טווח. 

קצת מדכא, לאור הנדרים, ההבטחות, הברק בעיניים, ההשקעה הרגשית והחסכונות משנות חייכם המאתגרות – זה לא באמת עסק מבטיח, הזוגיות הזאת. אולי עדיף להשקיע במשהו יותר סולידי עם סיכוי הצלחה יותר גבוה. עלות מול אדרנלין וכיף. באנג'י?

אפשר להתווכח על המספרים. החיים זה לא סטטיסטיקה.

כן מאמי, אפשר לשפר את הסיכוי האישי של זוג ספציפי, את בהחלט צודקת; ברור שאם בא לַך להיות שק החבטות הקבוע שלו, אז אולי תשרדי קצת יותר – אבל בגדול, בלי אלימות או סטוצ'ים, רק בגלל שזה לא באמת זה והועיל והפורמט מאפשר לכל אחד מהצדדים לצאת מהמרוץ כשבידו כתובתו והכבל המאריך, רק אחד מכל ארבע מגיע לחתונה של הנכד עם הסבתא המקורית שלו.

כמו שנאמר אחרי ארוחת פשטידות בברנץ' חג שבועות האחרון, הזוגיות היא האלטרנטיבה הכי טובה העומדת בפנינו. אלא אם אתם מפרדס חנה והצטרפתם לקבוצת פוליאמורים מאושרת, למסע רגשות מאתגר בחיפוש האושר הפנימי שלכם, בין חדרה לאום אל פחם.

אהבה ואוכל. השאיפה שלנו לזוגיות מושלמת וגיזרה מהממת. לאכול את החיים, לטרוף את התפריט, לחיות ללא חשבון, לאהוב עד אין קץ שוב ושוב, לנשנש עד שמתפקעים. ברגשות ובהיקף החגורה.  בשני קצוות תחום העונג האלו, הסיכוי להגיע לשובע, קלוש. אבל אנחנו לא מוותרים. מנשקים ולועסים. לא ביחד כמובן.

מסיבת אסרו חג, כל חג בו אנו מארחים את צמחוני כל העולם שהתלכדו במשפחתי, ולא לשכוח את ב. הטבעונית. לקט כל עוגות הגבינה, הפשטידות והבלינצ'ים שנשארו לנו מארוחות החג המשפחתיות, חלקם נטולי גלוטן, רובם נטולי טעם, וכולם מתאימים לתפריט "אבא חטוב" ביום הפינוק השבועי שלו. ירקות ומאפים. הרבה קמח לבן שנאסר עלי למאכל בקדנציה הקרובה,  שולחן ללא בשר/עוף, הרבה פסטה והדגים היחידים שהיו על השולחן היו מלוחים וטעימים ביותר.

1:3. ממש פסימי. הייתי בזה. אצלי זה היה 1:1, אולי רק בגלל שהבנתי כי להתחתן פעם נוספת יהיה כמו "להחליף חדרים על הטיטניק" והלכתי על פרויקט שינוי מבפנים של מערכת ההפעלה של החתן במקום להחליף כלות חפות מכל חטא, לבד מזה שבחרו בי.

ואיך זה מתחבר, הארוחה של הצִמחו-דג לפיזוז הכמעט בלתי נמנע על מדרגות הרבנות? 

האופטימיות. אני יושב לשולחן, עמוס סלטים, ממרחים, מאפים והפתעות שהושקעו בהם מיטב האנרגיות הקולינריות, כולל סלט שהכנתי במו דמיוני ואצבעותי החתוכות, ומתגעגע למשהו אחר, שישמח אותי באמת. מנה מנה. עם פחמימה נוטפת שומן לצד חלק עסיסי ומשויָש, נתח מייצור שהיה חי עד לאחרונה, עד שנפרס והועלה על הגריל. 

סקס, אהבה, פינוק, גרגרנות וחמדנות. תאוות ישנות לעונג שבטח לא יעשה לי טוב, לבטח יגרום לי ייסורי מצפון, לבגידה בערכים עליהם נשבעתי לאחרונה, יפגע בבלעדיות שהבטחתי לאחת והיחידה וגם לסלט החסה והפחמימות הלפטיניות המשעממות, ולאירועי בגידה קטנטנים שגם פה – סיכויי ההצלחה שלי לשמור על זוגיות מושלמת עם התפריט המוגבל נוטים לפחות מחמישה אחוזים. 

בדיאטה יש לנו סיכוי הצלחה של חמישית מסיכוי ההצלחה באהבה לנצח. ועדיין אנחנו פוצחים בדיאטה חדשה בכל שני וחמישי. האופטימיות האנושית בתפריטי החיים תהרוג אותנו ברכות, כמו התזמורת שניגנה על סיפון הטיטניק הטובעת. 

להחליף חדרים על הטיטניק

רק זוג אחד מכל ארבעה זוגות שורד את המסע. רק אחד מכל ארבע מגיע לחתונה של הנכד שלוב זרועות עם הסבתא המקורית שלו.  1:3. זה הסיכוי שלכם לזוגיות ארוכת טווח. קצת מדכא, לאור הנדרים, ההבטחות, הברק בעיניים, ההשקעה הרגשית והחסכונות משנות חייכם המאתגרות – זה לא באמת עסק מבטיח, הזוגיות הזאת.

אפשר להתווכח על המספרים. כן מאמי, אפשר לשפר את הסיכוי האישי של זוג ספציפי, את בהחלט צודקת; ברור שאם בא לַך להיות שק החבטות הקבוע שלו, וירטואלית כמובן, אז אולי תשרדי קצת יותר – אבל בגדול, בלי אלימות או סטוצ'ים, רק בגלל שזה לא באמת זה, והועיל והפורמט מאפשר לכל אחד מהצדדים לצאת מהמרוץ כשבידו כתובתו והכבל המאריך, רק אחד מכל ארבע מגיע מקבל את כל משכורת הפנסיה שצבר לאורך חייו בלי ניכויים אקטוארים לשותפה אחת ויותר שחלקה איתו הסכם ממון הוגן בדרך אל האושר ומדרגות הרבנות.

ועדיין, הזוגיות היא האלטרנטיבה הכי טובה העומדת בפנינו. אלא אם אתם מפרדס חנה והצטרפתם לקבוצת פוליאמורים מאושרת, למסע רגשות מאתגר בחיפוש האושר הפנימי שלכם, בין חדרה לאום אל פחם.

1:3. ממש פסימי. הייתי בזה.

אצלי זה היה 1:1, ולמרות שבאמת השתדלתי – זה הכישלון הכי צורב שלי. בגלל זה אני מתבטא בכנות בשיחות על נישואים עם צעירים שמוכנים להקשיב לי. זוגיות מוצלחת היא העסקה הכי טובה שתעשו בחייכם, גם אם זה מקרטע – הרבה יותר קל לתקן ולבנות מחדש מאשר לעשות RESTART. למזלי,  הבנתי מהר כי להחליף זוגיות פעם אחר פעם יהיה כמו "להחליף חדרים על הטיטניק" והלכתי  מהר על פרויקט שינוי מבפנים של מערכת ההפעלה של החתן במקום להחליף כלות חפות מכל חטא, לבד מזה שבחרו בי.

לפני 25 שנים עמד בפני מבחר מסלולי שיפור. הפורום של לנדמרק, I AM, זאת בחירתי, אסט, שיחות נפש יקרות עם תרפיסט מנומנם ועוד הרבה ווריאנטים בשונות בעוצמת האסרטיביות של המנחה, הדמעות של המשתתפים, והחופש לצאת לשירותים. אני חוויתי את "הפורום", ועד היום אני אסיר תודה למי שהמליצה לי לעבור את המסלול הזה. כיום, בעולם הפודקסטים, זומים, אימון אישי, טיפול קבוצתי, עבודת צוות ותקשורת מיידית עם כולם -  לא מיותר לחזור למורות. לימוד להקשבה, ללא פילטרים ודעות קדומות, להשאיר את השיפוטיות מחוץ לדלת ואת האגו לשמור לתקופות המילואים או לערב בירה עם חברים מהתיכון. בבית, עם אהבת חייכם – תחשבו רק על מטרה אחת. להגיע לחתונה של הנכד עם הסבתא המקורית שלו.

 תספרו עד עשר לפני שאתם מתרגזים, תקשיבו, תתנצלו, ותהיו את הגרסה היותר טובה שלכם.

האלטרנטיבה, לא משהו... 

חתונמי בסלון

 

אחרי עוצר החתונות בספירת העומר, נפתחה בצאת חג השבועות תקופת החתונות. שפע הזמנות לאירועים משמחים אצל הילדים שגדלו, והחליטו לשמח את ההורים באירוע חברתי רב משתתפים -  בו ינדרו נדרים, יחליפו טבעות, יבטיחו לאהוב לנצח, ישברו כוס ויספרו צ'קים.

עוד ערב בו נפגוש את החבר'ה, שולחן ה"חברים של ההורים", נזרום עם התאבנים, נעמוד בשולי שביל כניסת החתן-כלה עם חיוך לחברינו המוליכים לחופה את נציגם המתחתן באירוע, נגיע לשולחן שהוקצע לנו לבקשתנו המוקדמת הכי רחוק ממערכת ההגברה, ונתכנן באלגנטיות את הרגע בו נוכל להיפרד בחן מה-DJ בחזרה לסלון בייתנו; גם אם לא נחכה למנת הפילה מיניון המלכותית שהובטחה בתפריט, ונגיע אל ביתנו לחתונה האמיתית שמעניינת אותנו – תוכנית הראלטי "חתונה ממבט ראשון" אליה אני מרותק כל עונה כאילו הכלות היו בנותיי והחתנים, בני המאומצים החדשים. לפחות עד שמתגלה אופיים האמיתי.

חתונמי. המציצנות האולטימטיבית האלגנטית. ממש לא ה"אח הגדול",  שם אני מרגיש כאורח לא מוזמן לקטטה קולנית, כסאות כתר פלסטיק מעופפים,  ותככנות בפינות שאינן מוכרות לי ביחסים עם הסובבים אותי - אלא מעדיף להיות כזבוב על הקיר ברגעים הכאילו אינטימיים של זוגות, שמביאים את נימי הזוגיות אל הקצה בתחום בו כולנו התלבטנו בשלב זה או אחר של חיינו. כולנו קיבלנו הצעות ההכרות, רצינו לקבור עצמנו ב"בליינד דייט" הזוי, התאהבנו, חיזרנו, התאכזבנו, נפרדנו, אהבנו והחלפנו טבעות. גם אם משנים את הסדר- קודם החתונה ואחריה המלחמה על האושר – עדין מדובר בנושא שהכי מעניין את כולנו: האם היא אוהבת אותי כפי שאני אוהב אותה, עד מתי העונג הזה יתמשך, ולמה אנו מתעוררים בבוקר ליד מי שממש לא בא לנו לבלות ביחד את שארית חיינו עד השקיעה הרומנטית מהדירה ב"משכנות עד מאה ועשרים" בעוד עשרות שנים.

אצלנו בסלון הפרקים נצפים ביחד. אני מתמקד בשתיקות החתנים והיא משתפת אותי בטעויות  של הכלות שלא פורשות מהפורמט כבר ברגע שהחתן נעלם רגע אחרי שבירת הכוס, "כי הוא צריך רגע לעצמו". היא גם נותנת ציונים לצוות המשדכים, על איכות החיבורים, מסביר לי מה אני לא מבין בנקודות החיבור, איך גבר צריך באמת להתנהג בקניות בחנות  למוצרי כלי בית שהוכנסה לתוכנית רק בכדי למכור להם כמה רגעי פרסומת סמויה, ביחד עם עוד כמה חברות (בתי המלון, אולמות השמחות, מעצבי הבגדים, ספרים, מאפרות, מתופף, ואפילו חברת שליחויות שזכתה לצילום ארוך על תרמיל המשלוחים הממותג שלהם), ואצלנו תמיד אפשר ללחוץ על "הפסק" ולדון שוב ושוב עד כמה התימני מעצבן והמתופף הורס.

חתונמי – הכיף שלי בקיץ. בלי הטרחה בהגעה לחתונה ממשית. בלי התלבטות לגבי התפריט, כמה ויסקי, המוזיקה הקולנית ועל מה אני אדבר ערב שלם עם הזוג שהושיבו לידנו בשולחן וכמו בחתונמי – המארחים שחשבו כי אנחנו בול מתאימים, רק שאין לי באמת על מה לדבר עם רופא מרדים חיפאי שיושב לידי חנוט בחליפה, מעבר לשאלה – "היי, איך אתם מתקשרים לאירוע?"

הדיון על סיכויי הישרדות הזוגות בתום התוכנית, יהיה רציני כמו דיון על בחירת שלושת המניות הטובות שישברו את השוק בעוד שלושה חודשים. לעומת זאת – איזה כיף זה לראות כי כולם בסוף נופלים על אותן מדרגות בדרך לגן העדן. מילה תמימה מיותרת בשיחה, בחירת חולצה לא תואמת למכנס, הערה מטומטמת על איכות הנהיגה, פחות מדי מחמאות, יותר מדי התעכבות בנקודת הנוחות שלנו, חוסר הקשבה פתוחה ושתיקות ארוכות מדי. שיקום מבינכם כל מי שלא נפל עם אהבת חייו בערב משעמם, עצבני, מיותר, ומלא בתשוקה אין סופית לסלק את הצלמים מהבית, לתלוש את המיקרופון הסמוי המביך, ופשוט לאהוב את החיים ביחד עם מי שנפל עליו משמים. או מחתונמי.

אדוני, ראש העיר

ראשי העיר של תל אביב ואני תמיד שומרים על קירבה מסוימת. אורה נמיר, הגברת הראשונה של העיר תל אביב עד מותו של מרדכי נמיר, הייתה החברה הכי טובה של האימא שלי; יוסי רבינוביץ, הג'ינג'י, למד איתי לאורך כל שנות בית הספר היסודי, ונשארנו חברים גם כשעבר לגור ב-LA, כן – הבן של גאולה ויהושוע רבינוביץ (כן, ההוא מגני יהושוע) ירד מהארץ אבל מקפיד לשמור על קשר עם החבר'ה מביה"ס דובנוב; את גברת להט, אשתו של צ'יץ, הייתי פוגש במרכז המסחרי בנווה אביבים לאורך שנים, בדרכה למספרה, לוקחת לטיול יד ביד את שלמה להט, ראש עירנו, אחרי פרישתו בשנות חייו האחרונות; וחולדאי – חברי לנשק מחייל האוויר ו"הצועד המתמיד" על ההליכון בקאנטרי ג', במרחק כמה מתעמלים ממני בכל יום רביעי בבוקר; רון, שבשנותיה האחרונות של אמי העניק לה את תואר יקירת העיר תל אביב למרות שהיא חיפאית במקור...

כך שאפשר לומר כי יש לי הכרות אישית עם הנושא ואני מבין קצת במוניציפאלי.

שמונה מועמדים רצים לראשות העיר. שבעה בעקבות אחד, בן 78 שנה, שמה שהוא כבר שכח אחרי חמש קדנציות – להם ייקח הרבה זמן ללמוד. שניים היו חברי כנסת בעברם, אחת קצינה בכירה בצה"ל, שלושה היו סגני ראש העיר וחברי מועצת העיר, ועמוס שפירא מגיע מעולם העסקים ומבטיח לפעול להוספת 10000 יחידות דיור במחיר בר השגה בעיר הכי יקרה בעולם.

אורנה ברביבאי בחרה לעקוף את יאיר לפיד דרך כיסא ראש העיר. היא לא באמת תל אביבית, נולדה ברמלה וגדלה בעפולה, עשתה קריירה צבאית ופוליטית מוצלחת –אני לא בטוח כי יש לה DNA תל אביבי שהייתי רוצה לראות בראש העיר שלנו. אבל אולי אני טועה – גבירתי, איך את במטקות בחוף מציצים?

חולדאי, לא יפה כמו יובל צלנר שמבטיח לטפל בעומסי התחבורה בעיר, לא ירוץ עד הסוף כמו ציפי בראנד, ולא רגיש כמו העובד הסוציאלי ליאור קיי אבישי, והוא בעיקר וותיק מדי בכיסאו. מצד שני – חולדאי הוא לוחם וותיק עוד מימי טייסת 201 ומלחמת יום כיפור שם התגלה כגיבור ומנהיג. בימינו הסוערים, אמינותו ויושרתו של אדם הם מצרך כל כך נדיר, שאולי מעליב לומר זאת. חולדאי אדם הגון. מנגן על חלילית, אומר שלום לשכנים, יושב לקפה בשכונה עם יאיר לפיד ובטח קרוב לדעותיו הפוליטיות לפחות כמו ברביבאי.

או טו טו ראש העיר הנבחר יעביר את העיר ממצב ג'יפה לבונבוניירה  - אילו רק יסיימו את כל הפרויקטים המרעישים והמזהמים סביבנו. ניתוח קוסמטי חיוני שנדחה שנים רבות – ועכשיו הגיע הזמן להוריד את התחבושות ולראות כמה העיר הזאת יפה. 

מי יגזור את הסרט? אורנה או רון, ציפי, ראובן, יובל, עמוס, מיטל או ליאור – נשארו לנו עוד הרבה שבועות של תעמולת בחירות, לחיצות ידים, חתונות ובר מצוות, כנס פעילים והרבה הפגנות של הימין והשמאל. אלפי לחיצות ידים וחיוכים, הבטחות ובריתות, מיזוגים והצטרפות של האס מניו יורק אסף זמיר שאולי יחבור לחולדאי בתור יורש עם הבטחה בטאבו לראשות העיר בעוד שלוש שנים, או קודם אם ימאס לרון לגזור סרטים. מועמדים – הפשילו שרוולים. לעבודה!

גיבורות אוגוסט

 גיבורות אוגוסט

שיהיו בריאים הילדים הצעירים, אבל אחרי כמה ימים מחוץ למסגרות, לפעמים יש חשק להניף דגל לבן, להיכנע, למסור אותם לאפוטרופוס הכללי, לפחות עד לפתיחת שנת הלימודים הקרובה. או הבאה, הבאה, מה שיבוא מאוחר יותר. 

כמה כבר אפשר לארוז אותם, מוקפים בציוד מחנאות הכרחי, ולצאת מהבית לחוף הים או המדשאה הקרובים לביתכם ולקוות כי אף אחד מהם לא יתייבש, ייחרך מהשמש, יאבד מוצץ, יקריאו את שמו במערכת הכריזה בחוף כילד נעדר-נוכח שמייבב ומחכה שאימא או אבא יגיעו לסוכת המציל, או שסתם יקבל סחרחורת במתקני הלונה-פרק ואחרי שיירד משם מאושר ומחויך - יקיא עליך את כל החטיפים, גלידות, ענבים, נקניקיה שאכל קודם. ממש לא כיף - רק חבל שזה לא יגמר אלא לפני ״אחרי החגים״. 

לקניונים הממוזגים מגיעים אלו שלא רוצים להתלכלך בחול ים או בוץ ונמלים, מעדיפות לשלם במזומן על פיתויי החנויות במרחב הממוזג, כשברקע משמיעים את שמות הזוכים המאושרים במערכת הכריזה של קפה ארומה. זורמים בין התורים למבחר האטרקציות - בריכות כדורים, מספרי סיפורים, קוסמים או קיר טיפוס לנמוכי קומה.

 "חיים שלי, איזה גלידה בא לך?"

ההורים נחלקים לשניים – אבא בעבודה, ואימא גם. אבא לוקח יום אחד בשבוע להקל על העומס, ואימא בעומס. אבא חייב להישאר במשרד מאוחר היום, ואימא חייבת. אני מכיר את המושג חלוקת הנטל, שיתוף סבתאות באקסל חודש אוגוסט, אבל בשורה התחתונה – האימהות של המרעישים הקטנים שגודשים את החופים והקניונים החודש – הן הגיבורות האמיתיות בהתמודדות מול החום, הלחות, היזע והיוקר, הצפיפות והרעש – והכל רק בכדי לצלוח עוד חודש עד שיפתחו את המסגרות החינוכיות לכמה ימים, כי כמות המיילים שהצטברו אצלן בתיבת הדואר בעבודה בחודש האחרון רק גדלה וגדלה, והנטל שמתחלק בין ההורים הצעירים באמת הוא לא ממש שווה. תסכול, מריבות והרבה הרהורים אם כל ההחלטות על ריבוי ילדים מוצדקות...

אולי אפשר גם אחרת? להזמין הרבה חודשים מראש חופשה משפחתית על אי יווני. חבילת נופש הכול כלול, בטיסה הלוך ושוב בזמנים שמשתנים באופן שהופך את השבוע הכיפי המקוצץ לחמישה ימי נופש עם השכמות לטיסה בשעות בלתי הגיוניות; אריזה מתוחכמת שמכניסה לטרולי חוקי  את כל מה שצריך – ואז צריך זוג עם שלושה ילדים קטנים צריכים לנסות להתנייע במרחבי הטרמינל עם שתי עגלות ילדים, חמישה טרולים ועוד תרמילי כתף לחיתולים/מוצצים וחטיפים, לעבור בדיוטי פרי לקנות לסבתא בושם, ולהגיע מתנשפים בזמן לשער היציאה שתמיד ממוקם בקצה השרוול, ולגלות כי המטוס שצריך להמריא עוד כמה דקות עדיין לא נחת מטיסתו הקודמת...

כל זה בעבור מה?

כאילו מה - איפה כתוב בתורה שחודשיים בשנה אנחנו חייבים ממש לסבול ולהתרושש בכדי שבשאר השנה הילדים שלנו ימשיכו להיות שקועים במסכים שלהם ולנהום לעברנו קריאות מצוקה רק כשהם צריכים לספק את פירמידת הצרכים הבסיסית שלהם:

למה אין ווי פי בבית הזה?

מי לקח לי את המטען?

איפה מייבש שיער?

מה יש לאכול?

אפשר להזמין פיצה?

איפה האוטו שלך חונה?

אפשר את כרטיס האשראי שלך?

למה, מה קרה?

לא בא לי!

אוף, נמאסתם עלי!