החיים זה מה שעובר עלינו בין הפרעות.  בין קישנייב ב-1903, חברון ב-29', עד לבארי בתשפ"ד,  ואמש באמסטרדם. זה כנראה לא יגמר לעולם. עד שלא נפנים את זה - נמשיך לדמם ולפחד. ה-5:0 שמכבי ספגה אתמול מאייקס זה כלום לעומת התזכורת החדה שקיבלנו - זה אנחנו או הם. האסלם או העולם הנאור שעדיין לא מבין את האסון שנפל עליו בקליטת הפליטים למחוזותיו.
לעיונכם הבלוג שלי שפורסם היום בטור בידיעות. ממש בלי קשר לפוגרום ההולנדי, אבל קשור מאוד למנגינת חיינו.

מדממים זוזים

רגע לפני הפוגרום, חודשים בטרם הסופות בנגב המערבי, קצת למעלה משנה עברה, בשנות השפע היחסי ושגשוג – היו בתל אביב יזמים אופטימיים. חבר'ה שהאמינו כי מה שהיה הוא בהחלט מה שיהיה, פחות או יותר. שהקורונה היתה ברבור שחור. בודד בשמים כחולים. לא עוד סגר, לעולם נפרח, נתב"ג ישגה, והתיירות הנכנסת לעולם חוסן.

יזמים קטנים, כמוך וכמוני, שמחפשים את המיזם הפרטי הבא שיביא למשפחה עוד הכנסה פסיבית או אקטיבית, מרובה או סמלית. משהו בסגנון של השקעה גדולה בבית קפה עבור הבן הצעיר המובטל, השקעה קטנה בדירה עוד יותר קטנה עם משכנתה גדולה לתקופה ארוכה – אנשים עם משקפיים וורודים ובייצים חסונות , עמידים בלחצים ופחדים מיותרים.

אחרי למעלה משנה, כשהתיירים נעלמו והמטוסים  הזרים כבר לא נוחתים בנתב"ג; כשהסטודנטים חזרו לישון אצל ההורים, התיכוניסטים שבוזי הקורונה התגייסו לגולני; דור האספרסו 24.0 כבר מתקשה לשלם על קפוצ'ינו רותח וגדול 18 ₪, וחנות התכשיטים החדשה שפתחו בשכונה רק לפני ששה חודשים, עם שלט – להשכרה.

חבל שאי אפשר לעשות UNDO לכל ההחלטות העסקיות הדפוקות שעשינו בקיץ 23'.

אני מוקף בתסמינים של ייאוש של משקיעים נלהבים אך בלתי מנוסים שלא הכניסו לאקסל שלהם את החמאס כפרמטר המשפיע על תזרים המזומנים בפרויקט הטרי, מול ההלוואה שהתחייבו עליה אי שם לפני פרעות תשפ"ד, לפני קבלת צו 8, לפני שחשבון הבנק העסקי החל מדמם כל חודש ללא אפשרות לחסימת עורקים או עירוי חיובי לבד משיחה עם ההורים שבהחלט תבוא בסופו של דבר. הזוזים אוזלים. היחסים על מנהל סניף הבנק מתהדקים, כלומר, שיחת טלפון שבועית זה כבר אומר שאתם כמו אחים, לא?

פיצול דירות בתל אביב לשלוש תת-דירות בגודל של אסלה, כיור ומזרן;  קניית דירה למטרת אייר בי אנד בי שנשמעה לנו כבוננזה אורבנית רק לפני כשנתיים או חנות קטנה לתכשיטנות בשוק הפשפשים בכדי למכור את הטבעות המדהימו שהכנת בסדנת המעצבים האחרונה – הכלו השקעות לגיטימיות בארץ צפויה. כמו הולנד למשל. במדינה שאינה ישראל, ביבשת נטולת הפתעות, שקולטת פליטים מוסלמים ולמען שלום בית מוכנה לאפשר לכמה אנטישמים לשחרר קיטור ולדרוס כמה יהודונים מול בית הכנסת; במדינה שהחיילים שלה יושבים דרוכים בעמדות ולא יוצאים לחופשת חג שאננית, חיילים שלא מתכרבלים בפיג'מה  במיטה כשגדר הגבול נפרצת בהפתעה גדולה. נורמלית כבר אמרתי?

אחוזת בית, השכונה שהפכה לעיר רק בזכות פרעות יפו לפני כמאה שנה, וחזון ציוני של כמה קפיטליסטים נהנתנים שרצו בית עם גינה מול השדרה – תגדל לעיר עוד יותר צפופה ומרגיזה גם אחרי המלחמה האחרונה. מלחמה שלבטח לא תהיה האחרונה. בהעדר תקציבים, מעודף ביקושי מגורים מפליטי הצפון והדרום – מחירי הנדל"ן יטוסו לשמים יותר מהר מטיל של כיפת ברזל ואנחנו נמשיך לקטר. ולהתגעגע לשנות האושר, כשנסענו לעשות שוק בעזה ותיקי עור בירושלים העתיקה, ימי הדו-קיום עלק.

 

 

לוויה תל אביבית

ד. חברי הוא יאכטונר תל אביבי. שנים הפליג עם חברים כשותף על סירה מהמרינה בתל אביב עד שהגיע לאחד הימים המאושרים בחייו. היום המאושר הראשון הוא כאשר הוא קנה יאכטה פרטית לעצמו. היום המאושר השני בחייו כבר הבנתם - היה כאשר מכר את היאכטה שלו לקונה מאושר אחר.

ד. מכיר את חופי תל אביב ובעיקר את מזג האוויר ההפכפך. כאשר הוא אמר לאחים שלו כי הרוח משתנה לדרום מערבית, הם היו צריכים להתייחס אליו יותר ברצינות, וכך היה נמנע עוד קטע מצחיק עד דמעות בנמל תל אביב המתחדש.

בשנותיה האחרונות של חיי אימו, רופאת נשים וותיקה שהאריכה ימים עד לשנות התשעים של חייה, כינסה את שלושת ילדיה והסבירה להם כי יש לה בקשה מיוחדת מהם. לא לקבור אותה כמקובל אלא לשרוף את גופתה, ולפזר את האפר במקום אותו אהבה במיוחד, חופי תל אביב.

אתם מכירים את הפרוצדורה. מקבלים אגרטל יפה מחברת הקבורה האזרחית שגובה סכום לא מבוטל על התהליך, ובתוכו אפר המנוחה. מנהג מקובל בעולם הרחב, אך אצל המאמינים בביאת המשיח ותחיית המתים - אסור בהחלט.

בסרט "ביג ליבובסקי" של האחים כהן משנת 1998 פותח האירוע לסצנה קורעת צחוק כאשר פיזור האפר הסתיים במשב רוח פתאומי שכיסה את פניהם של האבלים באפר המנוח.

עברו הרבה שנים מאז ולא כולם זכרו את האירוע. לפזר אפר בתל אביב הכי מתאים יהיה מסיפון יאכטה שניתן כיום  לשכור במרינה להפלגה קצרה. כמה מאות שקלים, שינוכו מחשבון המנוח כמובן, ואפשר יהיה גם להרים כוסית לזכר ולומר מספר מילים בטרם יתפזר בעננה קטנה על גל מלוח מול שקיעה נוגה. סוף אירוע.

אבל לאחות יש בחילה על גלים, לאח אחר לא בא לעלות על יאכטה שאינה שלו, ולשלישי לא בא להתווכח. מספידים, מפזרים, גומרים, הולכים. ביי ביי מאמי.

אני מניח כי עכשיו כבר ברור לכם מה קרה. האחים נפגשו בנמל לעת ערב, החליטו כי הכי טוב לסיים האירוע על מעקה הטיילת בואך חוף מציצים בפינה המשקיפה על הכניסה לנמל תל אביב. הכי רחוק מהמון הילדים שהגיעו למקום כמפלט מחום הקיץ. האח הרציני שלף זוג כפפות חד פעמיות, כאילו היה זה טיפול רפואי. אחותו סיפרה כמה אהבה את אימא, ודני אמר להם מהצד כי לדעתו יש רוח נגדית. כאן תם הטקס. נפתח מכסה האגרטל החגיגי. האפר נשפך מעבר למעקה לכיוון הגלים. ורוח המערבית נשבה כצפוי  לכיוון העומדים על הטיילת.  לאוויר היה  טעם של אימא.

אין אחד מהצופים שהקיפו אותם בנמל שלא צחק ונזכר בליבובסקי הגדול, כשהאפר התפזר על כל הטיילת התל אביבית ובעיקר על האחים היתומים מאם, מרחף באוויר האבל לכל כיוון רק לא על הגלים...

הצילום של כרזת הסרט מויקיפדיה, ויצירות של DALLE3 ברוח ה-AI.

 

זית בעין

 

שקט. רק צלילי הטבע. כמו שתמיד רצינו לשמוע. נטו, ירוק רגוע, עם מעט עננים והרבה כחול. וכלום. רק אנחנו, בין עצי הזית במדרונות הדרומיים של הר חורשן, בלב המטע של תמי ועופר, קצת לפני המסיק, כמה ימים לפני שמתחדש מלאי שמן הזית האיכותי, לעוד שנה חלקה של סלטים בטעם ישראלי, מלח פלפל ושמן זית.

הבשורות מהגליל קשות, הנכדים מגויסים לקרבי, עיד אל פייג'ר לא מצחיק אותנו, ולשבת בתל אביב ולהמתין בהמולה האורבנית למלחמה הבלתי נמנעת זה לא בשבילנו.

במקום להתכנס לעוד פרלמנט קולני בבית הקפה השכונתי, ארזנו כמה חברים להירגע בין עצי הזית. בין גבינות וירקות חתוכים, לחם טעים טבול ב"שמן קדם" של עופר, ובקבוק יין שנגמר מהר מדי - כך עבר לו יום של טרם מסיק סביב שולחן קק"ל בצל עצי האלון. הכי ארצישראלי שיש.

בעידן שבו שמונים אחוז מאיתנו מסכימים על שמונים אחוז מהנושאים - לא נותר לנו אלא לשבת בשקט המרגיע באחוזת הזיתים הירוקה. הענפים עמוסים כבר בפרי. העצים הוותיקים תפסו עוד גובה מאז הגיזום מלפני שנתיים, המטע המטופח כאילו מחכה לקולות המוסקים וטרטור מכונות הקלטור שמנענעות הענפים בעדינות תקיפה עד שרוב הזהב הירוק צונח ומוסע אחר כבוד בדרכו האחרונה לכבישה בבית הבד עד זוב שמן איכותי.

אז במקום להתווכח על עשרים האחוזים הנותרים - קיבלנו הסבר על שמן זית לא איכותי. שמן זית בכאילו. שמן זית המשווק בארץ לאחרונה שעל התווית שלו מודפס, ירוק על גבי זהוב, שהוא באמת מכיל עשרה אחוז שמן זית. השאר זה שמן קנולה. יצירה כימית עשויה מלפת שהתכונה החיובית העיקרית שלה לבד מהמחיר היא החומציות הנמוכה.

הכבישה הראשונית בבית הבד מוציאה מהזיתים כעשרים אחוז ממשקלם כשמן זית איכותי. אחרי זה אפשר רק לקלקל השמן. לדלל בשמן קנולה למשל, לנסות באמצעים כימיים להפיק עוד שמן מהפחת הראשוני או סתם לכתוש את הזיתים שלא מיד אחרי המסיק אלא אחרי ששכבו באכסון מספר ימים במחסן הלא מאוורר.

כמו ביין גם בשמן, יש טעמים שונים התלויים בסוג הזית. חדי החייך יודעים לזהות את הארומות והטעמים המיוחדים של כל זן. כמו שיש יין בטעם של נגיעות פרי או ווניל כך בשמן אפשר להתפלסף בטעימות ולדבר על נגיעות זעטר ואזוב בסוף הטעימה. עלק מומחה לשמן.

יש שמן זני טהור, יש שמן דו זני שכבר נקרא שמן בלנד. ויש שמן טעים. כמו בוויסקי.

אז מתוך השקט בין הזיתים החמודים שעל העצים בימיהם האחרונים, טבלנו פת בשמן איכותי ששרד במטבחה של תמי ממלאי תשפ"ד. מהללים את הטעם ושמחים לשמוע כי השתא תהיה שנה ברוכת פרי לאנשי הזית. מי ייתן ויהיה לאנשי הזית מספיק כוח אדם למסוק את כל הפרי.

אצל ערבי הגליל מקובל לעשות בסוף הקיץ גיוס משפחתי כולל. הם קוראים לזה "מילואים". במושב של עופר, מילואים זה על באמת מילואים. ביחוד כשיש לך ארבע בנות מטופלות בנכדים עסוקים וחתנים בהייטק שלא ממש מאוהבים בעבודה המזמינה השכמה כל בוקר בארבע וחצי.

אז קבענו כי החברים יגיעו שוב. למסוק ולהזיע. בענף הזה אין בעצם שמן זית AI. אגלי זיעת המוסקים התל אביביים מוסיפה ארומה לטעם השמן הכפרי האמיתי.

צילום - שלומי ו-DALLE-3 AI

יאסו ללבנון השלישית

 

איך אומרים ביוונית מרחב מוגן?

תתפלאו. יש הגדרה מדוייקת. יאכטה קטמרן 42 פיט. עם מזגנים פעילים וחבר סקיפר זמין וסימפטי.

אנחנו כבר לא כשירים למלחמות. אז עשינו כמיטב יכולתנו. התנהגנו על פי הוראות פיקוד העורף. נצמדנו לשגרה. יצאנו להפלגה.

בחופשה על הגלים בין איי יוון החברים שלי לימדו אותי להתחיל את היום עם צעידה קלה במעלה ההר. שעה קלה של דופק מואץ. בעיקר בגלל הנוף הקסום וקצת כי אני כבר לא ממש בכושר ארובי.

במרכז הכפר אליו צמודה המעגנה (מרינה) התורנית תמיד פועלת מאפיה ריחנית. אתה תמיד מתקבל בחיוך על ידי החברים בסירה כשבידך שקית מאפים טריים חמימה.

עגנו אתמול בכפר פרדיקה, שומם. מאחז יוני על אי נידח בשם אגינה. הכי רחוק ממטולה וביירות. 80 אחוז מהבתים, נעולים. הכל נקי, הסמטאות מחוטאות, כמעט ואין מכוניות חונות. רק סירות דייגים חלודות שאוכסנו בחצר לפני שנים. כשעוד היו דגים בים ובכפר גרו דייגים, ובמסעדות לא הפסיקו לטגן מאכלי ים ולקצוץ סלט יווני.

אי של סוף עונה. מזג האוויר מושלם. מצאנו מקום עגינה פנוי בלי בעיה על המזח הראשי מול הטברנה. תיירים ללא ילדים, מסעדות ללא תיירים, ומסעדות עם חתולים רעבים המתגעגעים לתיירות יולי אוגוסט של בריטיות נדיבות חובבות האכלת חתולים וגברים יווניים שזופים. חברותיה העדכניות של שירלי ולנטיין השובבה.

את העונג היווני הזה הזמנתי לפני חצי שנה. מיד כשהוכרז שאנחנו כפסע מהניצחון.

עכשיו, דקות לפני העליה למטוס עוד התלבטתי קשות אם זה באמת ראוי לצאת לחופשה ולהשאיר אתכם עם דובר צה"ל לשבוע ימים.

בסוף הוחלט. עדיף להתגעגע אליכם מאשר לבשר לשותפה שלי שהיא צריכה לפרוק את הטרולי. 8 ק"ג של מיטב מחלצות בגדי החוף שנארזו בקפידה לחופשה המיוחלת...

נשוב לכפר יווני נטוש. חלומם של אלפי תל אביבים. מקום נהדר למושבה היברידית תל אביבית. לא ממש קרובה לשדה התעופה. בלי פיתוי לחברים לבקר. כפר, מרינה, שבע מסעדות דומות, בית קפה עם רשת אלחוטית מהירה; בית אבן צמוד קרקע עם חצרונת לריקוד סירטאקי, לנדנדה לילדים וחניה לקטנוע.

לדעתי, לחפצי קניה מהירה - תקבלו פה עודף ממאה אלף יורו אם תמצאו יורש יווני נוגה שההורים שלו נמקו בכפר עד למותם והוא בעצמו חפץ חיים בפיראוס. ( חשוב לציין כי הכותב אינו יועץ נדל"ן ואין לו אף נכס ביוון).

כפר יווני אופייני שאולי יסכימו לקבל כמה פליטים סוריים, עזתים או לבנונים. בחיוך וסימפטיה. אותנו יקבלו רק עם הרבה מזומן ובמחיר נדל"ן  מופקע. במכולת יזכירו לנו עוד הרבה שנים איך התנפלנו על פנינת השלווה והחמלה העזתית ביום חגם ורצחנו את ילדיהם כחלק מהמסורת היהודית שלנו עוד מימי יהודה המכבי; צדיק שגם הוא לא ממש התחבר לאנשים יוונים רכובים על פיל ולבושים בטוגות, שכבשו לנו את בית המקדש.

את מלחמת לבנון השלישי נלחמנו במפרץ הסרוני בואכה האי הידרה. עם עוד הרבה ספנים ישראלים. צעירים ומודאגים. בפסק זמן שלקחו אחרי יותר משנה של אי וודאות וחוסר תיקווה. העברית נשמעת סביבנו, וראינו גם ספינות מפרש עם דגל ישראל מתנוסס על ראש התורן בגאווה.

עכשיו, כשהחליטו בממשלה כי "השלישית" עדיפה על שארית החטופים, יש תיקווה. לשינוי. להכרעה. למהפך. לחורבן של דרום לבנון. גם. בנוסף לחורבננו בגליל ונגב המערבי. אבל בינתיים נזמין פה הערב עוד סלט ציזיקי, טוב כמעט כמו במסעדה היוונית קלמטה ביפו העתיקה. היוונית שלנו.

בילוי שכונתי

 

67. הגיל להתחיל. הזמן להיפרד. לפתוח פרק שלישי. לקבל תואר חדש. אזרח וותיק.

כל כך הרבה שנים אנחנו יודעים שזה צפוי להגיע וברגע האמת. בום. זה נוחת עליך כמו טיל בורקן אלים ללא התראת צבע אדום.

את שעון הזהב קיבלנו אחרי 25 שנות עבודה. את תעודות ההוקרה והצל"שים אספנו לאורך השנים, כי זה באמת הגיע לנו לא רק בגלל הוותק. היינו צעירים, זריזי מחשבה וחסרי פחד. עברו הרבה שנים. אני לא מכיר הרבה מהחברים שלי שעבדו כמעט 45 שנים אצל אותו מעביד. מעביד שקצת במחלוקת היום. ממשלת ישראל.

רגע לפני שנפרדנו, התקשו להיפרד מאיתנו. אולי היה להם קשה לוותר על המבוגר האחראי בקבוצה, האיש עם הניסיון האישי שאין לו באמת תחליף בכל קורס או סימולטור או מדריך AI מדור ה-Z שיכשיר את המחליף שלי ליום שאחרי ה -67 שלי.

כמה תוכניות עשיתי. כמה ספרי מסע קראתי. בבוידעם שמרתי ציוד סקי לכבוש את כל פסגות האלפים וציוד צלילה לריקוד רוק אנד רול עם כרישים בים האדום. קניתי כבר תרמיל גב לטיול אחרי צבא שנדחה ונדחה. רשמתי שמות מזקקות ויסקי משפחתיות באירלנד, המלצות על מדריכי סמבה בהוואנה, מורה עם סבלנות לרישום פיגורטיבי לציירים מתחילים עם יד יציבה למשעין, וגם בדקתי מסלולים אופטימליים לטיול עם נכדים בין מתקני יורודיסני וגם מסע עם הנכדה המתבגרת שתצטרף אלי למסע בונדינג על אופנוע בין הפיורדים בסקנדינביה.

לקראת 67 אנחנו עתירים בתוכניות, חלומות, פרויקטים עתירי מימון לשדרוג נדל"ני עליו חלמנו בשנים האחרונות, טיפולים אישיים לשיקום נזקי הזמן, ואולי הגיע כבר הזמן להיפרד מהעגיל השובב שהוספתי לאוזן שמאל, הרבה שנים לפני שהוספתי לשם אוזניית בלוטות' איכותית שקניתי לעצמי בפרישה כמתנה לניהול קשרי הסלולר שלי עם העולם הפנסיוני.

כמי שהיה בתחנה הזאת לפני זמן קצר, תרשו לי לשתף אתכם כי נהדר שיש תוכניות מסע, חלומות להגשמה וגם אולי קניתם פסנתר או גיטרה למימוש פנטזיית נעורים - השנה הראשונה תהיה מוקדשת לדברים הרבה יותר גשמיים. מאמי, את "בית השמש העולם" אשיר לך בעוד שנה עם כל האקורדים.

חברים, במקום סוכני נסיעות כנראה שתדברו עם סוכני הביטוח שלכם, במקום מורה לפסנתר תיפגשו עם יועצי פרישה, פקיד השומה במגדל משרדי הממשלה בצומת קפלן יהיה החבר הכי חשוב שלכם, והשלמת הטיפול בכל טפסי 161 למימוש הטבות המס שלכם יחליפו את המרוץ למיליון. ביום בו תקבלו את תעודת הגמר לפרויקט הפרישה, 161ד' למביני עניין, תרגישו שזכיתם במרוץ שלכם אחרי שתקבלו את שק ההטבות האישי שלכם כוותיקים מצטיינים.

67 זה כנראה הגיל בו כל רופאי קופות חולים ישלחו אתכם לסבב בדיקות שגרתיות. עצה חברית (היועץ אינו רופא.) Don't!!!

אל תשתפו פעולה. מה שלא הרג אתכם עד היום, מה שלא ידעתם על עצמכם לפני שקיבלתם חמישים אחוז הנחה ברב-קו, עדיף שימשיך לנמנם עוד ששים שנה. רופא טוב לבטח ימצא לכם משהו חריג. סוכר גבוה, כבד שומני, עורק סתום, ווריד מדולדל, שסתום רופס, עדשה עכורה או חוליה דחוסה. לא חוכמה גדולה. הגוף הזה מסתובב בשטח כבר 67 שנה, אף אחד לא קונה ביד-2 פלטפורמה שכזאת עם בלאי כזה גבוה. מצד שני - לא שמעתי על אלמן.ה חייכן שוחר חיים עם תוכניות פרישה הגיוניות בגיל 67 שנשאר פנוי אחרי תקופת האבל המקובלת. כל עוד אנחנו מתעוררים לבוקר של יום חדש - דיינו!

ברוכים הבאים לחבורה בעולם האזרחים הוותיקים. לארץ אוכלת יושביה. למדינה היחידה בה בחג מקולל אחד ירדה תוחלת החיים האקטוארית שלה בכמעט שנתיים. לנכדים שלנו מתכנים "רק" 78 שנים במקום שמונים פלוס שאיחלו לנו אנשי הסטטיסטיקה עד לשמחת תורה תשפ"ד.

מדינה בה ההורים מאחלים לילדיהם חיים מאושרים במדינה אלטרנטיבית.

ארץ אבותינו, בה השכנים בבניין כבר לא אומרים שלום כי ראו אתכם יורדים במוצ"ש עם דגל המדינה לעמוד בצומת.

המולדת בה אנו נלחמנו על הזכות של האחר לא להילחם אלא להתפלל עבורנו - עד שנגמר לנו הכסף והסבלנות.

המקום היחיד בעולם בו התיקווה היא תוכנית פעולה, והמשיח הוא האופציה היחידה להחליף את ראש הממשלה.

סבתא וסבא יקרים - עם כל הכבוד לכל החסכונות הפנסיונים שטרחתם לצבור, תזכרו כי הנכדים יהיו רגעי האושר היחידים שלכם בתקופה הקרובה. חבקו אותם חזק. גם אם חם ולח ואתם הקייטנה היחידה שפועלת במשפחה עד לתחילת ספטמבר.

יאסו על הגל

בסוף הקיץ עליתי על הגלים. הוזמנתי על ידי חברים להשתתף בשבוע על הים ביוון. אתם מכירים את הסיפור. שוכרים כלי שייט, משכנעים עוד כמה זוגות להצטרף אליכם, דואגים שלאחד מהמשתתפים יהיה רשיון משיט תקף, ומחפשים בגד ים תואם לגיל ולאווירה.

מעולם לא חוויתי זאת. אני איש של חומוס, בתי קפה, חופים ונמלים. הטלטלה בין עגינה למרינה, בין היבשת לאי כזה או אחר, ממש אינה מרגשת אותי. אוקטופוס צלוי או בחומץ אינם טעימים לי במידה שווה.

לבנות עלי שאהיה נחמד שבעה ימים ברצף, זה הימור אבוד מראש. לחייך סביב השולחן כשמצטטים לי את חבר הכנסת השנוא עלי, זה לא אצלי. ובכל זאת יצאנו לדרך. ארבעה זוגות. ארבעה חדרים. סקיפר אחד שעל פיו יישק דבר. ושמונה דעות שונות על כל נושא.

קשה לתאר שבוע ביאכטה. מי המפרץ צלולים באיכות מדהימה. היוונים שתפגשו בערב בנמל, אוהבים תיירים גם אם הם ישראלים. העיסוק החדש בחבלים, קשרים, הורדת עוגן לפני הורדת כבש המדרגות לרציף, וערבוב קוקטיילים לכל החבר'ה בכל פסק זמן של דומינו או רמיקיוב - זה חלק קטן מהזמן היווני שלנו לאחרונה.

אחרי יומיים החלטנו להימנע מהזמנת סלט יווני במסעדות. לממולאים מהבית יש טעם אחר, עלי הגפן הדרוזיות עליהם גדלנו יותר טעימים והסופלקי ביוגורט איום ונורא. לא בעבור זה השארנו את הנכדים לחסדי החיזבאללה.

קערה של כמה פלחי עגבניה ומלפפון, רצועות בצל סגול עם ששה זיתי קלמטה ופרוסת גבינת פטה יבשה טבולה בשמן זית בנדיבות לא עושה לי טוב. עברנו לתפריט התבשילים. עקפנו את פירות הים שלא חיים טוב עם הטריגליצרידים שלנו; נמנענו מלחם מקומי יבש, ובעיקר התגעגנו למטבח ולחברים בתל אביב.
העברית היא שפה מקומית על הגלים. לפי המוזיקה - כל יאכטה שניה מאוכלסת בחבר׳ה בפסק זמן בין המילואים בעזה.

מאחר וכמו בדרום אמריקה שם כל המטיילים הישראלים מתרכזים ב"שביל החומוס" ונפגשים בנ.צ.-ים ששמעו עליהם בהרצאות מקדימות אצל "למטייל" - כך ביוון. כולנו בלפקדה. בהידרה. באגינה. באיתקה. במיקונוס ולבטח בקורפו.

מתוך 227 האיים היווניים המאוכלסים (מתוך כשלושת אלפים) הרוב נכבש על ידינו ללא התנגדות המקומיים. להיפך. Καλώς ήρθατ. ברוכים הבאים חברים שלנו. תשתו משהו? ציזיקי בצד?

כל שבוע מסתיים ביום השביעי. עוגנים בנמל היציאה ומזדכים על הספינה השכורה ששירתה אותנו בכיף.

חבורת תל אביבים מפונקים, שלא פתחו המפרשים אפילו פעם אחת. דילגו ממעגנה אחת לשנייה עם המנועים בכוח מלא קדימה - במהירות של 7 קשרים. מזדרזים ליאסו הבא. באי הסמוך. שהוא בדרך כלל העתק/הדבק לאי הקודם.

כשנקשרנו למזח, שמענו כי נסראללה נפגע. וכנראה גם הטיסה שלנו חזרה ארצה בספק רב.

לקראת מוצ"ש חלה התבהרות. נסראללה-יוק. הטיסה תמריא באחור של 4 שעות והכי חשוב, הנכד הקטן שלנו החלים ושוחרר הביתה עם נתונים אופטימיים. בהפלגה הבאה הוא יעזור לסבא לערבב הקוקטיילים לחברים.

הנכד של זקני צפת

 

הסבא של רנן שור היה הרב של צפת. דור רביעי של זקני צפת. הרב שהוביל את חסידיו בקרבות 48' למגן את צפת בשקי חול גם בשבת קודש כי לדעתו עת להתפלל ועת להילחם. חבל שכיום אין עוד הרבה רבנים ציוניים כמותו.

רנן, תל אביבי בן גילי, סיים את תיכון עירוני א' בשנת 70', שנה לפני. המחזור שלו היו המט"קים והמ"כים שלחמו במלחמת יום הכיפורים. שמות כמה מבני מחזורו חרוטים על לוח הזיכרון לבוגרי עירוני א' שנפלו במלחמות ישראל.

הסיפור האישי שלו שימש כרקע לסרטו המוצלח - בלוז לחופש הגדול. עברו עשרות שנים מאז. הוא ניסה ללכת בדרכו הקולנועית של אורי זוהר; לצערו הרב של סבו של רנן, אברהם זיידא הלר, הנכד לא חזר בתשובה בעקבות הרב אורי זוהר.

בשרות הצבאי שלו היה כתב צבאי. הוא כיסה את קרבות מלחמת יום כיפור הכי קרוב שניתן. פגזים נפלו במרחק עשרות מטרים ממנו. הוא ראיין את גיבורי השריון ברמת הגולן ויש לו זכות היוצרים על שם הקרב הנורא שם - "עמק הבכא".

שור ניסה כמה פעמים לשחזר את הצלחת הבלוז, אך ללא הצלחה. לימים הוא ניהל את ביה"ס לקולנוע הראשון בירושלים, המוסד המצליח על שם סם שפיגל. עכשיו הוא יוצא בסגירת מעגל משפחתי. המעורר, סרט שהוצג לראשונה בפסטיבל דוקאביב השנה, ומוצג עכשיו בסינמטק התל אביבי. סרט דוקו עליו ועל סבו הרב מצפת. באמצעות הקראת מסכת מכתבים רבים שנשמרו אצל הנכד - נחשפת מערכת יחסים אוהבת, משפחתית, יהודית ועקבית בה הסב מנסה להעביר את הנכד מעולמות הפילם להיות עבורו כבן ממשיך במסורת ישראל.

ההתכתבות בין סבא לנכד, מעוררת מחשבות. האם אנחנו מנהלים גם בימינו דיאלוג נחוש ואמיתי עם הנכדים שלנו? שיחות בין דוריות ערכיות שלא רק על טעמי ארוחת הערב או בעיות רפואיות של סבתא. התכתבות פולמוסית אך לא מתנצחת. שיחה מכבדת ולא מנצחת. שיחה עמוקה שלוקחת בחשבון כי גם לבני דור ה-Z יש מה לומר ומסורת היא טיעון תומך אך לא מכריע.

הסרט פותח וסוגר בשיר תפילתי על הדילמה האישית - כסף או זמן. האם לדאוג לממוננו שבא והולך או לימינו שאוזלים ולא יחזרו לעולם. כפי שהבנתם - אם מנהל בית ספר לקולנוע כבר עושה סרט, זה יהיה כפי שצריך. ארבע שנות עבודה, כתיבת ספר עב כרס על הסבא, צילום כל הדודות שלו שכולן משיקות לגיל מאה, ובסוף גם עריכה אכזרית שהוציאה סרט מענג באורך של 90 דקות.

בסרטו "המעורר" משלב שור קטעי נוסטלגיה תל אביבית מרגשת שצולמו במצלמת 8 מ"מ אותה רכש מכספי מתנות הבר מצווה שלו, עם קטעי ארכיון שאיתר בכישרון רב אודות הסבא, מלחמת יום כיפור, הנעורים בעירוני א' והמשך חייו הקולנועיים.

הסרט מרגש כל תל אביבי מהמחזורים שלנו, בעיקר את מי שמתגעגע ל"מלך מלכי הפלאפל" ברחוב קרליבך פינת שפרינצק, שמכר לנו חצי מנה בהפסקת עשר בתיכון; שנזכר במזנון הנייד של "סבא" שהיה מגיע עם הצוות מהקיוסק הסמוך לחצר עירוני א' למכור לנו לחמנייה עם גבנ"צ או חביתה תמורת כמה מטבעות מדמי הכיס שקיבלנו מהורינו; סרט המחזיר אותנו לאווירה הדיזנגופית בשמונה מ"מ ומוזיקה תקופתית שערך אהוד בנאי, עם חצאיות המיני ומכנסי הבנים המתרחבות וחולצות פרחוניות עם צווארון גבוה; לזיכרונות מ"ההפסקה הגדולה" בתיכון כשהזוגות הקבועים היו מקיפים בהליכה איטית את חצר התיכון יד ביד ומכריזים פורמלית על אהבתם, והשאר היו מתגודדים סביב בן המזל התורן שחנך את הטוסטוס החדש שקיבל כמתנת גיל 16 והוכתר זמנית כמלך המחזור.

כמו מי ש"המעורר" הצפתי היה מעיר אותם בסרט של רנן לעוד יום של תורה, אנו יוצאים זמנית מהדכדוך התקופתי הכללי ומתענגים על הנוסטלגיה בסרט. בני השבעים המקומיים היום, דור ה"היפים" שגישר בין הורינו בוני הארץ לילדינו המדהימים שלא מתבלבלים גם בימים קשים אלה ומתעמתים עם פרשי סוסים מצד אחד ולמעלה ממאה ימי מילואים מאתגרים בשנה מצד שני.

שי אביבי בתפקיד המעורר.