הכותב למרחקים ארוכים

 

זכיתי. מצאתי דרך לתקן את הבלתי ניתן לתיקון. כנראה שעלה בידי לשפץ את מה שנראה אבוד. כמה שעות מול המקלדת, והצלחתי לעשות את הבלתי יאומן. תיקנתי את העבר הבלתי מוצלח שלי ויצרתי מציאות  אלטרנטיבית... 

טובה יותר. עבורי כמובן.

מה שנראה פעם כפיאסקו מושלם, התרסקות בלתי נמנעת, פשיטת רגל רגשית, כשלון חברתי ומשפחה קורסת - הפך תוך כמה פרקים בסיפור האוטוביוגרפי שלי למשהו אחר, עדיין לא מושלם, אבל עכשיו אפשר כבר לחיות אתו; אפשר לספר אותו בגאווה, ניתן להבין ולא לכעוס, לחייך ולקוות לימים טובים יותר, על כולנו.

כשאנחנו צעירים, מלאי הורמונים, אגו ובטחון עצמי בצדקת דרכנו, אנו בשלים לעשות את כל הטעויות האפשריות וכמובן  לשלם עליהם את המחיר כאן ועכשיו. להעליב, להתנתק, להחרים, לפגוע ולהחליט כי חייכם יהיו יותר טובים אם תדבקו בצדקת דרככם. ושילכו כולם להזדיין!

יאדה יאדה יאדה, הגעתם לגיל השלישי. לישורת האחרונה לפני קופת חולים וכירורגית ב׳, רגע לפני שמתחילים לחרוץ לכם את העור בצלקות, נקזים או סתם כתמי עור כהים ומגעילים הנגרמים מתרופות דילול הדם שלקחתם מאז האירוע - עכשיו הזמן לשחזר, לתקן, להשלים, לבנות מציאות מדומה יותר טובה, לצייר מחדש את דרכי חייכם המופלאות, לפני שהנכדים יתחילו לתחקר אותך בנוגע לעבודת השורשים שלהם לבית הספר.

אז אני זכיתי. בזכות הבלוג הפרטי שלי. קובץ פרסומים אישיים המופץ למרחב המרשתת בין אנשים שהכרתי במהלך שיטוטי על רחבת הריקודים הווירטואלית של חיי,  במקום בו  אני משתף אותם בהגיגים, מחשבות, חוויות וסיפורים אישיים על אנשים דמיוניים שחלקם מתחזים לבני המשפחה המעניינת שלי. כאן נעשה התיקון הגדול. הכול אמיתי, אולי לא כל האמת אבל אמת. שום שקר או טשטוש משהו, רק שבגרסה החדשה שלי, אין אמת מחולטת. כנראה שעכשיו יש הסבר נוסף שאינו בהכרח מה שהבנתי בזמנו. לצד ב' יש מה לומר. גם לבן זונה ההוא היו בעיות משלו. אולי לא כל הצדק בעולם נמצא אצל צד א'. 

מאחר והכרזתי כבר בפתיחת הבלוג אי שם בפרוץ הקורונה כי כל המקשר בין הדמויות במחזה לאנשים בעולמנו האמיתי, עושה זאת על אחריותו האישית  - קל לי לשרבט את הסיפורים, משיקים למציאות תוך הכחשה מלאה. היי, זה ממש לא אני!

למעלה משנתיים אני טווה איתכם סיפורים. כותב את ההיסטוריה המשפחתית שלי בפונטים יפים וצבעוניים. מלאת רוך, געגוע, ציונות וחמלה. בלי צעקות, מריבות, טריקת דלתות וכעסים. כנראה שיותר קל לי עכשיו להניח את האגו, האכזבות, הטעויות של שחקנים אחרים במחזה חיי והשטויות שאני אחראי עליהן, להניח בצד ולקרוא אודות סיפורי חיי יותר רגוע ומחויך. זאת לא בושה לכתוב שאני מתגעגע, גם אם למקורבים לי זכור היטב כמה מרור אכלתי; זאת לא טעות לומר שאהבתי גם אם תזכירו לי שלא אהבו אותי באמת; זאת לא תרפיה בכתיבה , גם אם היא גורמת לי עונג רב ועוזרת לי לגשר על ימים קשים בעברי; זה עוד שיתוף אישי עם חברים טובים על ימים טובים יותר, רגשות שמציפים וגולשים למשפטים ארוכים מדי, ושיחה בלוגיסטית עם שמונת הקוראים הנאמנים והקבועים שלי שמכירים כי מאחורי כל פסקה יש קריצה ובסוף כל הגיג יש גם צ'ייסר.

אז באהבה, ממליץ בחום לקחת כמה צבעי פסטל לצבוע את השלכת והסיפור האישי האפור, בכל צבעי הקשת. זה יותר יפה לעין ולנשמה.

צלם הקרחונים - חברי בדרום אמריקה, רלי אור

עיצוב פקח הטיסה החגבי - עוד המצאה של AI, שיגעון הגרפיקה הממוחשבת עם ציון פסיכומטרי 800...

כל כתבי מוישה היפשר ז"ל

משה אבידר, או כפי שהוא מוכר בתל אביב הקטנה כמוישה היפשר, או כפי שקראו לו מאחורי גבו, בעלה לשעבר של תמר אבידר, היה האבא שלי.

 לפני 11 שנים נפטר אבי, משה אבידר. עזב אותנו עם חיוך, כצדיק. הלך לישון, וזהו. אחי ואני הפכנו ליתומים מאב. מאז לא עובר יום שאינני חושב עליו. מה הוא היה עושה במצבי -  אומר, מגיב, מתעלם ובדרך כלל שותק. 

במותו, נפרד ההורה המנוח מילדיו. לתמיד. הם ממשיכים לזכור, לנהל אתו שיחות, להתייעץ, לכעוס, ורוב הזמן להתגעגע. לצערי, היו לי כמה פסקי זמן ארוכים ביחסים עם אבי.  ריבים מיותרים שהסתיימו בהתעלמות הדדית למשך חודשים. כאשר כל יום אני מחכה שהוא יתקשר ויתנצל, והוא כמובן ישב ליד הטלפון אצלו בחנות וחיכה להתנצלות שלי.

אם מסכמים את משך הדממה, יכול להיות שהפסדתי למעלה משנתיים קשר אתו בגלל האגו הדפוק של שנינו. כיום, נשארו רק הזיכרונות, וזה באמת לא ממש חשוב מי טעה ומי היה צריך להתנצל. 

11 שנים.

 מאז עברתי תהפוכות, הפכתי בעצמי כבר לזקן השבט הקטן שלי, היום כבר אחרים מתייעצים איתי. לא תמיד יש לי תשובה חכמה, אבל תמיד אני מקפיד להיות. 

מהאגו שלי נפרדתי. לפני 11 שנים.

מצרף לעיונכם מספר פוסטים מאזכרות קודמות. שום דבר לא השתנה לבד מהגעגוע, וגם הוא עוד מעט ידעך בגלל הזיכרון שנחלש מדי שנה...

הנסיך מרחוב פיירברג

גוש חלקה

לשתף

החנות

המג"ד

קדישמן בכספת

היפשר&דיאמנט לא גרים פה יותר

מצב הרוח

 

חברים, אני לא בדיכאון. גם אתם לא ממש צריכים להיכנס למחשבות נוגות על עתיד המדינה כי עוד רגע הלכה לנו המדינה פייפן.

שנת 1882 הוכרזה כשנה א' של מדינת הישראל המתחדשת. כל מי שהגיע לנמל יפו מינואר באותה שנה, קיבל תואר בוגר עליה ראשונה, כלומר - אצולת המייפלאוור הישראלית. כל מי שהגיע כמה שנים קודם, והיו כאלה לא מעט, לא נחשב ונמנה על עליית משה רבנו ממצרים כמה שנים קודם לכן.

מאז אנחנו בדרך ל"אסון" וחורבן בית שלישי. גדלים, מתרבים, מפציצים באיראן, עושים פוסט דוקטורט ב-MIT, אור לגוים, חתני פרס נובל, מתבוללים ומתחרדים כל אחד על פי טעמו, או טו טו אנחנו עשרה מיליון ישראלים, והמצב רק מתדרדר והולך.

הכי קל זה לראות את חצי הכוס הריקה. זה גם מדכא אם החצי המלא הוא ויסקי מעולה, אבל ברצינות - כמי שמוקף מכל צדדיו להקת קוראי העיתון לאנשים חושבים, כמי שלא חש בנוח לחלוק עם החברים עד כמה טוב ונעים לו גם עכשיו בחצי הכוס המלאה, תנסו להמריא ולהביט על המצב במבט על, כאשר הטלוויזיה שלכם כבויה.

בשבוע שעבר ביקרתי בגוש עציון. במרומי הישוב נווה דניאל הוקמה נקודת תצפית מדהימה, תחליף למי שלא יכול להתרומם לגובה הענן, תצפית המאפשרת התרשמות אמיתית מהשכונה המעורבת בה אנחנו חיים. ההרים החשופים אליהם הגיעו ראשוני המתיישבים היהודים (לא כולל אנשי חברון הי"ד, ואברהם אבינו) אי שם לפני מאה שנה והקימו את כפר עציון מכוסים היום במארג אורבני התיישבותי מעורב של תושבים ערבים ויהודים. הכול שזור בכפר ליד מאחז, התנחלות מול כל מסגד, שכונה ליד עיירה, טלית מול כפיה, סהר מול מגן דוד וכולם בסך הכול רוצים בסוף היום להגיע הביתה בחיוך ולהביא פרנסה להרבה מאוד ילדים הגדלים שם במרוץ הדמוגרפי הבין עמי.

עמדתי במצפה ולא הבנתי בדיוק על מה מדברים תומכי ההפרדה. הכול כל כך צפוף וקרוב. שתי מדינות לשני עמים? איך?

עזבו מה היה. מה יהיה מחר הוא החשוב יותר.

זה בלתי פריד. נועדנו לחיות ביחד. ובכיף.

אני יודע כי זה נשמע הזוי, לא מציאותי וממש לא חכם. גם באירלנד חשבו כך רגע לפני שמתווך חכם הראה להם שבשלום זה פחות מדמם ויותר נעים.

דווקא עכשיו, כשהרחובות סוערים והזיקוקים מחרישים את קולות ההיגיון, חייבים למצוא מתווך הגון והחכם שיוציא את אלוהים מהוויכוח ויחזיר אותו ללב המאמינים; מקובל שישכנע כי יש זכות קיום למנהיגי המאבק לתקומת העמים גם שלא בדרך המאבק אלא בהקמת חברה משותפת שתאחז במכנה המשותף הרחב, הרצון באיכות חיים וכלכלה בריאה, ותשאיר את השונה לתחום המשפחתי/קהילתי/חברתי לאומי בשכונות השונות של הפדרציה החדשה במזרח התיכון. ישות חדשה שוחרת עתיד טוב ובטוח לילדי כולנו, בלי כיפה או תרבוש, רק כובע טמבל וכפיה.

צילום - קברניט אודי גזית

צילום מרחפן - יוסי קרל

מחזור 53׳

אני איש של ויסקי. סינגל, בלנדד, מעושן, מיושן בחביות יין מיוחדות, אירי, יפני, ישראלי או סקוטי, צעיר בן 4 או קשיש ויקר בן 25 שנים, הסדר באמת לא חשוב, תמזגו בבקשה, אני הרי לא נוהג הערב; העיקר שיהיה לידי פרטנר ראוי על הבר. עם יין זה כבר סיפור אחר. זן העינב, מקום הכרם, הארומה, הבוקה ועד כמה הייתה שנת הבציר מבורכת. לגבי חברים, זה קצת אחרת. בציר שנת 53' הוא הכי איכותי שאני מכיר. עוללים שגדלו באווירת צנע, חגגו בר מצווה במגבלות ה"מיתון", איבדו הבתולים לצלילי הרוק הרוק-אנד-רול על הדשא, מתגלגלים כאילו הם בוודסטוק, התאהבו בילדות הפרחים, התגייסו לצה"ל הכי שחצן שיש בואך היישר למחדל יום הכיפורים; בחרו ללמוד מחשבים לפני המצאת המחשב האישי, דיברו רומנטיקה עם החברות לפני המצאת הטלפון הנייד, שרו את סוזאן עם לאונרד כהן ולמדו לנגן בגיטרה את בית השמש העולה; שיננו את "מרד הנעורים" הולכו לתנועת הנוער; חלמו להתקבל לחברה יציבה עם פנסיה תקציבית, חתמו קבע לכמה שנים כי המפקד שלהם ביקש, התחתנו עם הפקידה הפלוגתית, עם המוכמת הכי יפה ביב"א, לקחו משכנתא ללא מורא, קנו בית קטן עם רעפים בישוב קהילתי חדש, ונפגשו בסופ"שים עם ידידים פלסטינים בשיחות נפש ארוכות לעיצוב השלום המתקרב. אנחנו שנולדנו חמש שנים אחרי הכרזת המדינה, אחרי שההורים שלנו התאוששו והתבססו להקמת משפחה בא"י, לסבא עם מספר צרוב על הזרוע וזיכרונות זוועה שמנעו ממנו שינה רצופה, אנחנו הסג"מים של 73', המעמד הבינוני הגמלאי של היום שכבר חיתנו את הילדים, עסוקים בלא להשתעמם מחד ולא לשקוע במשחקים עם הנכדים יותר מדי, הדור שלנו חוגג השנה 70 שנה.

דיסקליימר מתבקש - כל הטקסט לעיל יכול היה להירשם בגוף נקבה, מתנצל, אך אני שומר את זה לפוסט נפרד. מגיע לכן באמת התייחסות מלאה בנפרד. מבטיח.להבדיל מיין ישן, היישון שלנו לא משהו. מזל שהמציאו את הבוטוקס, הטיסות לאיסטנבול לשיפוץ קטן,כדורי סיאליס שמחזיקים את העטרה כמו פעם, סדנת מיינדפולנס שממקדת אותנו בכאן ועכשיו מעשי ונטול כעסים, גיחות קבועות לפוקט או כל אי תאי אחר שמקבל בחיוך את הכסף הגמלאי שלנו.

המחזור שלנו. חברי בני השבעים. כבר לא ממש מלח הארץ. ההורים שלנו נלחמו בבאב אל וואד, אנחנו מסתבר לא נפסיק להילחם, גם בנפנוף כרזות ודגלים על הגשרים, עד שיפנו אותנו מהבריקדות בקרב האחרון על הדמוקרטיה. השנה - בין הפגנה למחאה, נחגוג חברי למחזור את יום הולדתנו ה-70. בהפתעה כמובן. ללא ידיעתנו, מובלים בעורמה לאירוע, מושיבים אותנו כאילו באנו לעוד ערב חברתי, שלא נקבל אירוע לבבי מההפתעות, כמו הנכדים שקפצו מהרילוקיישן, הילדה החוזרת בתשובה שמוכנה להתעלם מהעדר משגיח כשרות באירוע, יושב עם חיוך, מצפה ומחכה למצגת זיכרונות נוסח חיים שכאלו, לסרטו ברכה מהחברים ב-LA, לזום עם הבת דודה הקשישה במלבורן, למצגת צילומים שלנו יושבים מזועזעים כסנדקים בבריתות עם הנכדים, להתכנסות בפורום מצומצם עם עשרות חברים בבר הקופסא השכונתי להרמת כוסית, לחבילת פינוק בספא ששה כוכבים מתנה מהילדים, וסופ"ש בצימר הכי יקר בגליל, עם אהבת חיינו. זהו, עשיתי לכולכם את הספויילר של השנה. בלי סודות. הכול צפוי, ידוע מראש והרשות נתונה. כן, גם אתה חבר שלי, שכבר שנה מאיים כל ארוחת ששי שלא תעיפו להפתיע אותי השנה! אפשר להתחיל בחגיגה. רצף של מסיבות "הפתעה" לכמאתיים בני המחזור שלי/חברי לגיוס/לאוניברסיטה/לחיים. מעכשיו ועד דצמבר - אני עסוק. חוגגים שבעים עם החברים. שנה ללא הפסקה.מצד שני, לא עם כולם שמרתי קשר, לא כולם באמת קרובים אלי עד כדי שיזמינו אותי לחגיגה, חלק לא ממש שמחים בלשון המעטה, ומה לעשות, חלק כבר לא איתנו. אז אולי זה לא יהיה פעמיים בשבוע ולא בבר שכונתי אלא על הדשא בסביון, או בפיקניק משפחתי ביער בן שמן, או חס וחלילה שוב בזום בגלל שאנחנו כבר מוגדרים כקבוצת סיכון של אזרחים וותיקים מאוד.בציר 53׳ - חברים, זו השנה שלנו. שרדנו והגענו עד לכאן עם חיוך. נעבור גם את החגיגות הבאות עלינו לטובה. יומולדת שמח אח שלי!

נפילת פיקאסו

 אני ממש דפוק. לא משנה כמה פעמים אני נוזף בחברים שלי שנוהגים לנהל את עולמם תוך כדי הליכה, כשמבטם נעוץ במסך הטלפון שלהם -  בסוף גם אני נופל, מתרסק, נמרח, מדמם, דואב, אוסף את עצמי בשפכטל מהמדרכה, מקלל את ממציא לבנת האקרשטיין הסוררת שבולטת מהמדרכה בדיוק בנתיב חיי אל האושר שהוסט בגללה לעולם הכאב, השריטות, החבטה הבלתי נמנעת והבושה; זאת כאשר כל תושבי רמת אביב מביטים עלי מלמעלה ברחמים - תראו, שוב קשיש נפל פה על המדרכה...

אדם מחליק על קליפת בננה זה כואב, אבל כולנו צוחקים מזה. גם אני קצת צחקתי כששמעתי כי ע. , מבכירות עולם התעופה בארץ, התעופפה באלגנטיות בסמטאות ברצלונה בעודה שקועה בישיבת דירקטריון טלפונית וסיימה את הצגת עמדתה לקראת המהפך בשנה הקרובה בשפגט מדרגות וירטואוזי - מדממת על המדרכה מול המוזיאון של פיקסו ופניה, כמו דמות קוביסטית בציור של האמן, שבורה ומדממת.

ידידתי המלונאית, טסה לאיסטמבול להעשיר את אוסף התיקים האופנתי שלה, ובעודה מקבלת תדריך טלפוני מחברה איפה החנות הכי שווה בשוק העירוני בו יש את העתקים הכי זהים למקור של תיקי פאנדי - לא שמה לב למדרגה אחת מיותרת וסיימה עם תיק רפואי בטורקית, פנס כהה מתחת לעיניה היפות וצלקת קטנה במצח שהוסתרה בכל המשך הטיול במשקפי שמש כהים וגדולים, חיקוי ממש אמיתי של משקפי גוצ'י מקוריים...
נחזור לאירוע שלי, אלימות לקשישים ברחובות רמת אביב. בדרכי למכונית, שמעתי כי הטלפון מצלצל. לא עניתי, דחיתי את השיחה עם מי שזה לא יהיה, לשלב בוא אכנס למכונית, אתחבר לדיבורית ואעשה את שכולם עושים. מחזירים צלצול לאחרון שחיפש אותי. שלום, חיפשתם אותי? אבל מעשה שטן, הסקרנות הרגה אותי. רציתי רק להציץ במסך ולראות מי מתעניין בי באמצע החיים? למי אני חשוב? ואז, בין מבט מהמדרכה למסך  - הסחת דעת קלה מהמכשול המתקרב,  וגם אני מרגיש שאיבדתי קשר עם המרחב, ואני מתחיל בתמרון מרחבי חללי עם נטייה קלה לנגוח את המצח במדרכה.

עוד באירועים דומים שיתפתי אותכם כי יש לי רקע קרבי בגלגול צנחנים, גם אם לא הייתה לי מעולם כומתה אדומה. בסקי אני משתמש במיומנות הזאת יותר. בנפילות מרכב דו-גלגלי, זה מאוד חשוב. על מדרכות המטרופולין התורן - זה ההבדל בין "אוי! מאמי, לא קרה שום דבר" -  ל"בום טראח! שיט!" וצקאלקה מהבהבת ומיללת לא פחות ממך.

במקרה הזה לא נזקקתי ליותר משני פלסטרים, בכף היד המדממת שהפכה את התאונה, למכה קלה בכנף וחבטה משמעותית באגו.

אגב, בנפילה שלי הבעיה העיקרית הייתה לאסוף את הטלפון שנשמט והתמקם מתחת למכונית חונה, מחוץ להישג ידי הקצרה והמדממת...

 זהו. אל תתקשרו אלי יותר. אני אתקשר אליכם. כשאהיה זמין לשיחת טלפון בתנוחה בטוחה. או עם קסדה ומיגון תואם למדרכות העיר הגדולה.

לפני הנפילה

 נטפליקס העלתה לאחרונה את הסידרה הכי מפחידה ברשת. ארבעה פרקים על הארכי נוכל ברני מיידוף שהוליך שולל את כל הצמרת הכלכלית בארה"ב והשאיר אחריו ים של דמעות, עשוקים, אנשים עמידים שירדו מנכסיהם, הגנב הכי גנב שהכרתי, והוא משלנו. יהודי.

הבן אדם עבד על כולם. קוראים לזה פונזי. אני קורא לזה גנב. אנשים הפקידו בידיו כסף וחשבו שהוא שומר להם על הכסף, והוא בנה מערכת כזבים שגרמו לאנשים להאמין שיש להם הון בקרן נאמנות בנקאית מסודר - כאשר בפועל לא היה כלום. נוכלות וסתם דפי מחשב. אף דולר לא הופקד בקרן שלא הייתה - הכול עבר לכיס של אותו גנב ובני משפחתו. 

כשמישהו ביקש לבדוק את הקרן שלו, הוא התחמק מהבדיקה ודחה את המשקיע החשדן. מי שסונוור מהתשואה הגבוהה המובטחת לאורך שנים - אכל אותה בענק כשהכול קרס.  הכול - 64 מיליארד דולר, נמוג ונמחק מהונם של משקיעים שחיפשו השקעה בטוחה לטווח ארוך.

מיידוף הלך לכלא, הלקוחות נשארו המומים וחסרי כל. מיליארדים התאדו. חלומות נגנזו. אנשים חלו,  איבדו חשק לחיות, התאבדו ולבטח מי שבחרו לחיות - גם הפכו להיות אנטישמים. מיידוף עצמו מת בכלא אחרי שריצה 12 שנות מאסר מתוך 150 שנגזרו עליו. בנו התאבד, השני חלה ומת, אחותו וגיסו נמצאו ירויים במרתף ביתם אבל את הכסף אף אחד לא החזיר.

מהרגע הראשון שצפיתי בסדרה - נחרדתי. חבריי מהמחלקה הקרדיולוגית מתבקשים להימנע מצפיה. יש פה הרבה אורות מנצנצים. בעיקר באדום. המחשבה שזה עלול להיות כאן, בוול סטריט שבאחד העם TLV, ממש לא הזויה. כמו שמיידוף הצליח להתחמק מחקירת רשות ני"ע האמריקאית לאורך שנים - אין כל מניעה כי פה יצוץ לו חקיין נוכלות דומה.

כמו שריקה באפלה, אחנו מנסים להירגע עם מלמולים על המפקח על הבנקים, רשות ני"ע, מבקרים פנימיים ועוד כל מיני מילים שלא מרגיעות אף אחד. האמריקאים המציאו את החקירות והביקורת - והמיידוף הזה שיטה בכולם. 

בטוח שבמערכת התל אביבית יכול לצוף גאון-נוכל יותר טוב ממנו ולאדות לנו מיליארדים מהארנקים.

כולכם בטח שמעם על גלעד א., האיש הכי כריזמטי שפגשתי, עם חזון כלכלי ושיטה. כל כספנו הפרטי מנוהל תחתיו. שקלים שנצברו לאורך שנים ומיועדים בעיקר למסעותיי באיים הקריבים לעת זקנה. 

יש לו אתר אינטרנט מדהים בו מוצג כל כספי מדי חודש בדוחות מדהימים. המודעות בראש חוצות וקליפי הפרסומת של חברתו - רק מגדילים אצלי את החשש. ומה אם הכול בלוף?

סליחה מר א. אתה כמובן רק כמשל. אצלך כנראה הכול כשר. לפחות אני מקווה  שכך,  כי אחרת אני קופץ מהמרפסת...

רק בחלומות שלי אני רואה את מיידוף התל אביבי מחייך במשרדו ומכניס מעטפה עם דו"ח רווחים מפוברק שהוא שולח לי כל רבעון, ממציא לי תשואות על כסף שמעולם באמת לא ראיתי, מדווח לי על אחזקות בקרנות שמעולם לא אחזתי בהן, הכול רישומים בנקאיים לכאורה המייצגים את כל עושרי ועתידי. כשבעצם - כאלאם פאדי. הכול דיבורים ואין שקל אחד לרפואה בקרן שלי.

סיוט מתמשך. מה אם בסבירות של אחד למיליון הפחדים שלי מוצדקים?

אתם ישנים טוב בלילה?

מה אם מיידוף לא מת בכלא האמריקאי  אלא עבר לגור ברמת אביב?

או שינה את שמו ל...

דיסקליימר חשוב - הפחדים שלי לעיל מבוססים על תחושות בטן פרטיות ללא קשר לאף קרן השקעות ישראלית. פחד המבוסס על  אינסטינקטים בריאים של אדם מלומד מפוחד בעולם של אי וודאות רצוף נוכלים, רמאים, פוליטיקאים לא אמינים ועמים עויינים שכל בוקר מחדש מאיימים על רווחתי, אושרי  וקיומי.

לא נבחר קובץ

איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

 

לוויות לא עושות לי טוב.

בתי עלמין הם לא "מגרש המשחקים" האהוב עלי. את הפגישות שלי שם אני לא ממש מתכנן מראש, אבל מדי מספר שבועות אנחנו שוב נפגשים, החברים הוותיקים, מנחמים ומשתתפים בצער היתום התורן; מופתעים מחדש עד כמה היו פה אנשים כל כך מוצלחים. היו, ואינם עוד.

כשעומד החבר מול המיקרופון, מחזיק ביד מספר דפים שכתב לילה קודם לזכר אביו או אימו, ביוגרפיה קצרה מלאת מחמאות ותכונות אופי מדהימות - בעל למופת, אהבה ממבט ראשון, אב השנה, סבא נלהב, מייסד הקבוצה וקיצוני סופה במועדון הכדורגל השכונתי; יזם מבריק ומעסיק נדיב; חוקרת ראשית במכון ויצמן, בשלנית היסטרית ומארחת בנשמה, תורמת בנדיבות ומסתפק במועט; אבא שאני לעולם לא אהיה, ומצליחן שאין לי סיכוי לחקות. אנחנו דור אחרון לחלוצים. ענקים שהגיעו לפה ברגל מאי-שם בגיל שלוש, התגייסו לפלמ"ח בגיל שש, כבשו את הכותל בבר מיצוה, רקדו פוקסטרוט על הטיילת בתל אביב בגיל שש עשרה, איבדו הבתולים על הגורן, וידעו לקשור עניבה עוד לפני שצחצחו שיניים. טייקונים לסירוגין, שהקימו מפעלים ונפלו, הפריחו את השממה והתייבשו, הקימו משפחה ופירקו, עשו הון ותרמו, באוניברסיטה למדו רק כשיצאו בשליחות המדינה, הכירו את יצחק עוד מחטיבת יפתח ואת שמעון ממפעל הטקסטיל בדימונה; אנשים טובים עם צל ענק, שבצילם אף אילן לא יכול לצמוח, אלא רק לשמוע ההספד ולזמזם בלב -

"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

אשר היה כערבות הבוכיות...."

בהספדים בעיקר נושאים שבחים. הרי לא יספרו לנו על הכישלונות , המריבות התוך משפחתיות, הבגידות והפספוסים; פשיטות הרגל והנושים, הטלפונים מסניף הבנק, שיחות רמות וכעוסות מאחורי דלת סגורה, טריקת דלתות ואריזת מזוודה קטנה לנסיעת הפרדת כוחות עד יעבור זעם, וכמובן לא נשכח את הפעם שעצרו אותו במשטרת הגבולות עם צו איסור יציאה מהארץ; את מי זה בכלל מעניין, כשהגופה כבר בתכריכים ועוד מעט תכוסה בעפר ולא תדעו עוד צער?

לוויות, תמיד בצהרים, באמצע יום עבודה, אשכרה בשעה שקבעתי עם חבר שלמחרת טס לחול והבטחתי לו תדריך עומק מפורט על בנגקוק. אני מבין שאסור להלין את המת, שהטומאה עלולה לפגוע בכהנים, שחברה קדישא לא עובדת בשבילי - אבל ברצינות, צריך לפתור את הבעיה הזאת. כשנפרדים מהם בדרכם האחרונה, תחשבו על קהל המלווים.

אנחנו עוד חוזרים היום הביתה עם תסכול אדיר, בתהייה, מה יאמרו עלינו ביום ההוא? "היה איש טוב, אהב מטקות וגם ויסקי. הוציא את הנכדה מהמועדונית פעם בשבוע ואהב את אשתו? (עצירה לניגוב הדמעות)

וכמובן יהיה גם ציטוט -

"איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא

אשר היה כערבות הבוכיות.

וכמו מבצר עתיק היה בסוף הדרך."

כן, באמת יש לי עוד בקשה אחת ומשאלה. לוויות אחרי ארבע בבקשה. ואם אתם מכירים מישהו בקיבוץ גבעת השלושה - נהדר שמול כל מצבה יש ספסל ישיבה. מדהים. אבל יהיה מושלם אם גם תסללו את דרך הגישה לבית העלמין שלכם, גם אם אסרו עליכם למכור עוד קברים שם. ראיתי ששמרתם הרבה חלקות קבר לעתיד והמשיח עדיין לא הגיע, כי במצב דרכי הגישה הנוכחי זה מזכיר יותר את דרך בורמה אותה סלל המנוח בלוויה האחרונה...

צילום - מר רלי א.