גיבורות אוגוסט

 גיבורות אוגוסט

שיהיו בריאים הילדים הצעירים, אבל אחרי כמה ימים מחוץ למסגרות, לפעמים יש חשק להניף דגל לבן, להיכנע, למסור אותם לאפוטרופוס הכללי, לפחות עד לפתיחת שנת הלימודים הקרובה. או הבאה, הבאה, מה שיבוא מאוחר יותר. 

כמה כבר אפשר לארוז אותם, מוקפים בציוד מחנאות הכרחי, ולצאת מהבית לחוף הים או המדשאה הקרובים לביתכם ולקוות כי אף אחד מהם לא יתייבש, ייחרך מהשמש, יאבד מוצץ, יקריאו את שמו במערכת הכריזה בחוף כילד נעדר-נוכח שמייבב ומחכה שאימא או אבא יגיעו לסוכת המציל, או שסתם יקבל סחרחורת במתקני הלונה-פרק ואחרי שיירד משם מאושר ומחויך - יקיא עליך את כל החטיפים, גלידות, ענבים, נקניקיה שאכל קודם. ממש לא כיף - רק חבל שזה לא יגמר אלא לפני ״אחרי החגים״. 

לקניונים הממוזגים מגיעים אלו שלא רוצים להתלכלך בחול ים או בוץ ונמלים, מעדיפות לשלם במזומן על פיתויי החנויות במרחב הממוזג, כשברקע משמיעים את שמות הזוכים המאושרים במערכת הכריזה של קפה ארומה. זורמים בין התורים למבחר האטרקציות - בריכות כדורים, מספרי סיפורים, קוסמים או קיר טיפוס לנמוכי קומה.

 "חיים שלי, איזה גלידה בא לך?"

ההורים נחלקים לשניים – אבא בעבודה, ואימא גם. אבא לוקח יום אחד בשבוע להקל על העומס, ואימא בעומס. אבא חייב להישאר במשרד מאוחר היום, ואימא חייבת. אני מכיר את המושג חלוקת הנטל, שיתוף סבתאות באקסל חודש אוגוסט, אבל בשורה התחתונה – האימהות של המרעישים הקטנים שגודשים את החופים והקניונים החודש – הן הגיבורות האמיתיות בהתמודדות מול החום, הלחות, היזע והיוקר, הצפיפות והרעש – והכל רק בכדי לצלוח עוד חודש עד שיפתחו את המסגרות החינוכיות לכמה ימים, כי כמות המיילים שהצטברו אצלן בתיבת הדואר בעבודה בחודש האחרון רק גדלה וגדלה, והנטל שמתחלק בין ההורים הצעירים באמת הוא לא ממש שווה. תסכול, מריבות והרבה הרהורים אם כל ההחלטות על ריבוי ילדים מוצדקות...

אולי אפשר גם אחרת? להזמין הרבה חודשים מראש חופשה משפחתית על אי יווני. חבילת נופש הכול כלול, בטיסה הלוך ושוב בזמנים שמשתנים באופן שהופך את השבוע הכיפי המקוצץ לחמישה ימי נופש עם השכמות לטיסה בשעות בלתי הגיוניות; אריזה מתוחכמת שמכניסה לטרולי חוקי  את כל מה שצריך – ואז צריך זוג עם שלושה ילדים קטנים צריכים לנסות להתנייע במרחבי הטרמינל עם שתי עגלות ילדים, חמישה טרולים ועוד תרמילי כתף לחיתולים/מוצצים וחטיפים, לעבור בדיוטי פרי לקנות לסבתא בושם, ולהגיע מתנשפים בזמן לשער היציאה שתמיד ממוקם בקצה השרוול, ולגלות כי המטוס שצריך להמריא עוד כמה דקות עדיין לא נחת מטיסתו הקודמת...

כל זה בעבור מה?

כאילו מה - איפה כתוב בתורה שחודשיים בשנה אנחנו חייבים ממש לסבול ולהתרושש בכדי שבשאר השנה הילדים שלנו ימשיכו להיות שקועים במסכים שלהם ולנהום לעברנו קריאות מצוקה רק כשהם צריכים לספק את פירמידת הצרכים הבסיסית שלהם:

למה אין ווי פי בבית הזה?

מי לקח לי את המטען?

איפה מייבש שיער?

מה יש לאכול?

אפשר להזמין פיצה?

איפה האוטו שלך חונה?

אפשר את כרטיס האשראי שלך?

למה, מה קרה?

לא בא לי!

אוף, נמאסתם עלי!

תוכנית החלוקה

 

את החשבון על הארוחה תמיד תקבלו בסוף. עסקית, "לפי תפריט", סיבוס או תנביס, במזומן, אשראי או בטיפ (אפליקציית תשלום בנייד או בשעון חכם) – החשבון מגיע, ובדרך כלל למרכז השולחן, ואז המבוגר האחראי לוקח אותו לעצמו ושואל את החלל המסעדה, שנחלוק?

הרי לא תתחיל לערוך רישומים קטנוניים ולשייך כל סעיף לסועד, זה קצת מביך, לא?

זהו. אם 300 מיליון אמריקאים עושים את זה כבר שנים, מבקשים במסעדה חשבון לכל זוג בנפרד ונשארים חברים – למה שבתל אביב לא נעשה זאת גם כן?

בעקבות משבר הקורונה בענף המסעדות, בעיקר הקושי למצוא מלצרים במסעדות בתל אביב – ביותר מקומות ניתן להזמין את הארוחה באופן עצמאי באמצעות לוח הזמנות ממוחשב הניצב בכניסה למסעדה, או גם באפליקציה בנייד. אחרי כמה דקות אתה מקבל הודעה לנייד או שמכריזים בקול כי המנה שלך מוכנה וניתן לגשת לאסוף אותה על הדלפק. אבל במסעדות הקלסיות עם המפות הלבנות אני לא רואה את עצמי מגיש את הארוחה לשולחן, ובטח שלא מוותר על הקטע הקבוע בו אנחנו שומעים מהמארח : "רוצים לשמוע על המיוחדים שלנו להיום?".

בתחילת המאה, (משפט שמזמן רציתי לכתוב) הקמתי פורום חברתי בו נפגשים "אחים לנשק" הרבה לפני "כח קפלן", פעם בחודש; ביום הרביעי האחרון של כל חודש. התחלנו להיפגש ב"פאב של עמירם" בקצה רחוב דיזנגוף, וככל שהתרחבה החבורה – היה קשה לי יותר ויותר למצוא מקום שישמח לפתוח שולחן רועש לכשלושים גברים כבדי שמיעה, רמי קול, ללא סבלנות, עם קושי אמיתי במטבח להוציא כמות גדולה של מנות בבת אחת, ובסוף הערב כאשר מגיע החשבון חלקם יוצאים קצת ממורמרים למה התעקשו לחלוק את החשבון ולא להתחיל לשאול חבורת גברים קצת מבוסמת – את מי לחייב על כמה כוסות ויסקי איכותי שלא שולמו בבר ובעל הבית קצת עצבני.

שנים נהגנו להיפגש בפאב אוונגרד, בימים שבהם ישב ברחוב הברזל עם ערב בוטנים חופשי בו הקליפות כיסו את הריצפה באישור ההנהלה, מסכי ספורט גדולים בתקופה שבה אצלי בבית צפיתי בטלוויזיה 12 אינץ' בחדר השינה, הרבה בירה וערמות מטוגנים שסתמו לנו את העורקים לאורך שנים. בסוף הערב הייתי יושב עם אחראי המשמרת, מסכמים החשבון ומחלקים למספר הנוכחים שחיכו בסבלנות לסכום, שלמרבה הפלא לא היה שונה ממפגש אחד למשנהו בסכום משמעותי. ועדיין, אחד שמזמין רק סלט וסודה ושני מזמין סטייק איכותי, קינוח ויין – באמת לא צריכים לשלם את אותו הסכום, למרות ש"כמעט" הצלחתי לשכנע אותם כי התשלום הוא בעצם על השתתפותם החברתית בחבורה המופלאה שלנו ולא על הארוחה...

בשנים האחרונות – מהפך. היום כל מלצר תל אביבי הוא בעצם עמדת מחשב ניידת. את ההזמנות הוא מקיש על מסופון חכם, את התשלום הוא גובה במסופון אחר מול האשראי האלחוטי שלכם, וכשהכל ממוחשב – אין שום בעיה לומר בתחילת הערב: "שמי שלומי, ואני מבקש חשבון נפרד בשולחן הזה". זהו. כל פעם שאני מזמין פריט - אני מוסיף קודם את שמי ורואה כי המארחת קודם מאתרת את החשבון שלי במסופון ההזמנות, ומשייכת את הקוקטייל שהזמנתי לחשבון שלי.

במסעדות לא אוהבים את זה. עבורם זה עוד כמה הקשות במחשב, ואתגר למי שאולי מאותגר טכנולוגית עם מערכות שכאלו, ובהחלט בעייתי עבור מלצרים שנהגו לזכור בעל פה את מה שהזמנו – כל הדרך מהשולחן שלנו עד לעמדת המחשב המרכזי. עכשיו הם יצטרכו לזכור גם שמות המזמינים, וזה ייהפך לסלט ישראלי של אכזבות ובלגן. הבעיה השנייה והקובעת היא שאנחנו מתביישים לבקש את זה. זה לא חברמני. זה טרחני וקטנוני. זה לא בקוד ההתנהגות התל אביבית שלנו.

תחשבו על זה עוד קצת ותראו, אולי האמריקאים צודקים?

אהבה בשמי עפולה

 

תל אביבי בעפולה. ממש פתיחה טובה לבדיחה גרועה. יצאנו לבלות בחור שבקצה כביש הסרגל, וחזרנו עם חיוך.

בעירנו הצומחת, אם רוצים לראות את העניינים מלמעלה – פשוט יוצאים למרפסת אם אתם גרים באחד המגדלים, מביטים מהחלון – אם אתם עובדים במגדלי המשרדים, או שאחרי המראה מנתב"ג מביטים לצדדים ונהנים מהנוף העירוני במקום להתרכז בחוברת הקניות התעופתיות שבגב המושב שלפניכם.

בעפולה זה קצת אחרת. בשביל זה  בנו את עפולה עילית, או שפשוט תרחפו  בכדור פורח בשמי עפולה. כמונו.

ביום האהבה השנה, כשהירח המלא עוד הבהיק בשמי העמק, שעה לפני הנץ החמה, נטולי קופאין של שחרית, אחרי שישנו בכיף באירוח הכפרי של אחד הקיבוצים בעמק המחיר שפוי, נפגשנו עם עוד כמה זוגות רומנטיים כמונו בפאתי שדה חרוש גדול בפאתי העיר, מתכנסים לקראת המראה על כדור פורח בשמי עמק יזרעאל.

תל אביבים המומי השכמה  שמחפשים את חנות הדיוטי פרי לפני כל טיסה, ולידנו עוד זוגות  צעירים שמתלבטים בין הצעת נישואין עכשיו, או במרום, בגובה 5000 רגל מעל גבעת המורה,  וכתגבור לחוויה - חבורה גדולה של לובשי חולצות לבנות שממבט מקרוב הבנתי שהם לא הדיילים בטיסה אלא תלמידי ישיבה בחופשה.

סוף סוף חופש. שנה שלמה של פלפולי תורה וחברות מחכימה בדפי גמרא בין כתלי הישיבות, ועכשיו "בין הזמנים", תקופת הטיולים הבילויים של האברכים בשבילי ארצנו. מכנס שחור, חולצה לבנה ונעליים שבתיות, שממש לא מתאימות לסיורי שטח בשבילי עפר, אבל אולי זה קוד הלבוש  לחסרי לימודי ליבה ואף אחד מהם לא ממש עבר לאחרונה בחנויות למטייל או ריקושט לפני הגיוס, או הצטייד מהארון של אחיו הגדול בוגר הסיירת לאתנחתא הטיולית לפני שפותחים את הגמרא ולומדים אותה שוב מן ההתחלה. 

בתל אביב אנחנו רגילים לפגוש את הקהילה המסורתית הנופש בסוף הקיץ, גודשים את חופי העיר, מגרשי המשחקים בפארק הירקון עם ילדים עטורי פאות בולטים בין הילדוד'ס התל אביביים המוכרים לנו בשכונה. המשפחות שמגיעות מדירות רותחות אינן ממהרות לחזור להזיע שם, גודשים את נמל תל אביב עד השעות המאוחרות של הלילה. 

באוגוסט כבר אין קייטנות, או שנגמר התקציב ואוויר אצל ההורים המותשים לעוד בילוי נכדים אצל סבתא תורנית. עכשיו זה הזמן להוציא הצידניות, מחצלת וכיסאות מתקפלים, ולעלות מהעיר הגדולה לעמק המעיינות, טבע רטוב, מוצל ובעיקר - פתוח לקהל ללא תשלום בכניסה. 

יום קודם הגענו לאחד המעיינות לפיקניק משפחתי, והיה כיף. שולחנות וספסלים זמינים, בריכה ענקית ממי המעיין, פינות מוכנות לחובבי ג׳אנר ה"על האש", והמון משפחות מסורתיות מרובות ילדים ותלמידי ישיבה בחופשה משפחתית שנתית.  חום אוגוסט עם מי המעיין הצוננים, המחייה!

ונחזור למרומים. נתי הטייס לא מפסיק לדבר, עוד להבה לחימום הכדור – ואנחנו באוויר לקראת זריחה בשמי גבעת המורה. עומדים בסל מקש שצריך לאבטח עד 16 נוסעים וטייס אחד. מרחפים מעל עפולה, בשמי העמק, הרבה מעל לציפורים , וכולם מלמעלה נראים בגודל של גרעיני עפולה. הטיסה – חוויה. הנחיתה – לונה פארק. לתא הנוסעים הרי אין גלגלים, אז נחבטים ב"עדינות" בשדה החקלאי אי שם בעמק ומקווים לטוב. בעיקר ללגימת בקבוק שמפניה מסורתית למי שנוחת בשלום ובחיוך. על טיסה בכדור פורח עדיין לא רשמו מסכת בגמרה.

והרומנטיקה – הטייס סיפר כי ביום האהבה האחרון הציע אחד הנוסעים טבעת אירוסין לצעירה הנרגשת שאחרי הטכס  בשחקים הניפה את ידיה בתודה לשמים – והופ, הטבעת נשרה ועפה לה בשמי העמק! אז אם אתם מוצאים בשדות העמק טבעת אירוסין שעלתה כעשרת אלפים שקלים – הזוג הצעיר ישמח לקבל האבדה בחזרה.

לכל קיר יש סיפור

 שבת שלום,

השורשים שלי נטועים עמוק בשכונת נחלת בנימין. סבא שלי היה שם חייט מצליח שעלה מפולין עם חוט ומחט, הצליח לתפור לנו עתיד בתל אביב. לימים אבי החליף אותו, אחי ניסה להמשיך את דרכו - ובסוף זה נגמר עצוב. החנות נסגרה, ולאחרונה ראיתי כי פתחו שם מקום בילוי חדש. מעילי צמר לנשים כבר לא מוכרים שם.

https://www.avidar.org/post/היפשר-דיאמנט-לא-גרים-פה-יותר

השבוע כתבתי בטור האישי שלי על סיור גראפיטי במדרחוב נחלת בנימין. מסע ויזואלי בשכונה נוסטלגית שעדיין שומרת על אופי תל אביבי של ראשית המדינה.

על פי בקשתכם אני מצרף גם את הטקסט המורחב ועוד צילומים מהסיור שלא נכנסו לכתבה.

תהנו,

שלומי אבידר

(הנכד שנקרא על שם שלמה היפשר, החייט מנחלת בנימין 29, כמעט פינת גרוזנברג.)

המוזיאון של בינה וסופי

נחלת בנימין. "השדה השביעית", שדרת האופנה של תל אביב. לא עוד יריד הבדים לחובבי התפירה, לא רק שוק אומני רחוב, אלא מרכז בילוי צבעוני עד אשמורת אחרונה, שגולש הרבה מעבר לתחום המדרחוב המסורתי. בילוי תל אביב מתחדש, בכיף, וחינמי – השורדיץ' הצפונבוני שלנו.

כשהולכים לסיור מודרך במוזיאון, עדיף כי אוצר התערוכה ידריך אותך. כך מכירים את הסיבה והרקע לבחירה האומן, המיקום, היצירה ואפילו למה בחר האומן בצבע הכחול כרקע. 

בינה מוכיח, מנהלת מתחם מדרחוב נחלת בנימין עד לאחרונה, פרשה השנה לגמלאות אחרי 22 שנות שימור, פיתוח ואוצרות מוזיאון המדרחוב נחלת בנימין. היום היא מובילה קבוצות בסמטאות המדרחוב ומספרת על כל עמוד, ציור, יוצר, וכמובן מרחפת בין דוכני האומנים לאורך המתחם שמרעיפים עליה חיוכים וברכות, גם אחרי פרישתה.

למעלה ממאתיים אומנים שעברו ועדת קבלה פעילים השנה במדרחוב.  כולם מחויבים להציג את מעשי ידיהם בעצמם, ואין כל סיכוי לפגוש שם דוכני מוצרי פסבדו אמנות מיובאת מהמזרח הרחוק.

 בסיור עם בינה מביטים בעיקר על הקירות. אמני הגרפיטי בעיר הוזמנו לפני שמונה שנים לעטר את המדרחוב, בצורה מאורגנת, סלקטיבית ומשמרת. אף אחד לא עבד שם ללא היתר. אף אחד לא מחק גרפיטי של צייר אחר ללא תאום. כל צייר אחראי לשמר את היצירות שלו מדי שנה, וסגנונות גרפיטי מיוחדים הוזמנו על ידי בינה לפעול במקום. 

היא היזמת והאוצרת של המוזיאון רחוב הזה, כפי שהונצח על אחד הקירות ברחוב רמב"ם – יוזמת ואוצרת: בינה מוכיח, ולידה גם שם כלבת הפינצ'ר הפרטית סופי שליוותה אותה כל שנותיה. 

אגב, אותה כלבה הונצחה בגרפיטי מפואר על קיר בניין במוהליבר 38, מעל משרדי מנהלת המדרחוב. 

מדיניות העיריה עד היום הינה לשמר את אזור נחלת בנימין כשמורת טבע אורבנית. זאת השכונה השנייה של תל אביב הוותיקה אחרי שכונת אחוזת בית. כאן יכלו היזמים והאדריכלים לתת דרור לסגנונות התכנון השונים ולהרים בתים מפוארים בסגנונות אקלקטיים. בניין העמודים למשל ברחוב רמב"ם שהוקם לפני כמאה שנה על ידי משקיע אמריקאי בסכום של כמאה אלף דולר, נרכש לאחרונה על ידי משקיעים שמציעים בו דירה קטנטנה של 47 מ"ר במחיר צנוע של 5.5 מיליון דולר...  האדריכל המקורי של הבניין היה מהנדס העיר הראשון מגידוביץ, שטבע בו את סמלו המסחרי על מרפסות הבניין בעיטורי הברזל – עיגול וצלב. עיטורים הנראים עד היום ולבטח יופיעו גם בבניין המשומר והיקר. אגדה אורבנית מספרת כי המשקיע האמריקאי המקורי הצליח להביא את הכסף מארה"ב אחרי שנפגע שם בתאונת דרכים. הפוגע היה הנהג של הנרי פורד. מסקנה - אם כבר פגע בך מישהו, אז שלפחות יהיה עם כיסים עמוקים...

לאחרונה ביקרתי בפרבר לונדוני המתגאה באמנות הגרפיטי שבו. השכונה מרושתת במצלמות אבטחה, כמו בכל העיר, וכל אמן יודע כי האח הגדול משגיח ויעניש את מי שימחק או יצייר על קיר שבעלי הבניין מתנגדים לכך. במדרחוב התל אביבי אין מצלמות אבטחה של העיריה. לא ראינו אף גרפיטי על הבניינים המשופצים, על עמודי התאורה המצוירים אין מדבקות מסחריות, ובכלל – בינה ביקשה מהציירים להימנע ממסרים אלימים, פוליטיים או סקסיים. והצליח לה עם זה.

פרויקט המדרחוב מוכיח את עצמו גם מסחרית. קשה מאוד למצוא חנות פנויה, בניגוד לאזור שינקין למשל, שם כמעט כל חנות שניה – זמינה להשכרה.

עד שיצא עשן לבן

 משהו אישי - כי אני ממש כבר לא יכול להכיל את כל האירועים בשבוע האחרון.

אחים, זה לא הולך להיות פה קל. לא עוד קטע על איכות החיים בפנטהאוז במרומי TLV.

אם תעקבו אחרי בכמה משפטים – גם לא תצליחו להירדם הלילה מרוב דאגה. אבל לא זה מה שיעצור אותי מלשתף אותכם את מה שהרבה לא מצליחים לקרוא מהקיר. 

הלך עלינו.

רוה"מ לא במיטבו? קוצב? מיובש? זחוח? – אל תאמינו לאף מילה בנושא. אם הוא מתאשפז – אנחנו נמות. אם הוא נבצר – אנחנו נקרוס. האלטרנטיבות שהוא משאיר אחריו – יגרמו לנו להתגעגע לביבי...

תקראו טוב, כי מדובר בכם. בניגוד לפרשנים שטוחנים לכם את האוזן בכל הערוצים – אצלי יש מסקנה ברורה. הולך להיות פה משהו ממש לא טוב. 

חרא.

אחרי ההפגנות. החסימות והעיצומים, חוסר הנוחות והעצבים, הרכבות שלא עוצרות והמדורות באיילון. זה בקטנה לעומת הכאוס הגדול הצפוי לכולנו בו -  נחזור להיות בסכנה ברורה ומיידית. כמו אז, כמו תמיד, כמו מאז ומעולם – במרחק טרנספורט אחד מכידונו של קלגס.

אז ככה – 

בהתחלה הם, קבוצת ה-64 מנדטים, ישתלטו על שלושת הרשויות. כלומר – יוכלו להעביר כל חוק שירצו. זה כבר מתבצע.

הכלכלה ישראלית המפוארת – תקרוס. לגמרי. 

הרזרבות הדולריות בבנק ישראל – ילכו לאבדון בקרב הנואש לשמור על שער חליפין נמוך יחסית, ושער הדולר יגיע לעשרה שקלים לפחות.

הכנסות המדינה ממיסים – ירדו משמעותית בגלל המרי האזרחי, בריחת עסקים ומשקיעים מהארץ, ירידה בפעילות ונפילת שוק המניות בארץ. מי בכלל ירצה להחזיק ני"ע של חברה במדינה במחאה?

כל ההטבות, המענקים, התקציבים, תלושי החג ומענקי החסד הממשלתיים, הכספים שחולקו בנדיבות יתר מתקציב המדינה – יחולקו בשטרות כסף חסרי ערך שהודפסו בבנק ישראל בהוראת הממשלה וחסדי שמים, כי כבר אין ממי לגבות מס. החסכונות שהשארתם ליום סגריר פשוט יהיו חסרי ערך. האינפלציה תשחוק את ערך הכסף ואני כבר לא רוצה לחשוב מה יהיה עם הגמלאים וקשישים התלויים בקצבה שקלית מינימלית -  שם הקצבאות לא יספיקו למחייתם אחרי אמצע החודש.

אחינו החרדים – ימשיכו להתפלל לחסדי השם, שכנינו המוסלמים – יתפללו שזה לא ייגמר ונמשיך להשמיד את עצמנו בעצמנו. קהילת יהודי ארה"ב שמזמן מפגינים נגד מדינת הציונות - יתפללו בבית הכנסת הרפורמי שלהם לאלוהים הרחום שלהם, שאולי תבוטל גזירת חובת הוויזה לארצם וקרובי המשפחה שלהם יוכלו לברוח ממלכת ישראל הקורסת אל חופי פלורידה הבטוחים. 

טייסים אולי יהיו לנו, אבל חיל אוויר אסטרטגי – תשכחו מזה. לשגר טיל על מחנה פליטים בג'נין יכול נוכל, אבל לתקוף את הכור באי שם – זה יהיה קצת גדול עלינו. צוללות אסטרטגיות ככוח הרתעה למכה שניה – נו, באמת. סיירת בחורינו הטובים בעורף האויב? זה באמת מוגזם, אלא אם מיטב הנוער מהישיבות הליטאיות יפסיקו להתמודד באוהלה של תורה ויעברו להילחם במשעול הצר מול אויב אמיתי.

הבשורות הטובות הן שתוך כשנה נגיע למצב בו יהיו דירות זולות בישראל. הבשורות הרעות הן שיהיה קשה מאוד לקבל הלוואה בנקאית כי האבטלה תעלה בטירוף בגלל קריסת חברות מקומיות ומעבר מסיבי של צעירים למדינות חלופיות של המילקי לא עולה כל כך הרבה.

נשמע לכם הזוי?

הביטו החוצה – על העץ ממול מקננים להם כמה ברבורים שחורים שמעולם לא חשבנו שיגיעו עד לכאן. אובדן הבטחון האישי, אובדן האמון בממשלה ומיד הולכת האמונה בבתי המשפט. צִדקת דרכנו, היכן את?

 מישהו מכיר בהאג עורך דין בינלאומי טוב? 

הוא מקבל צ'קים מבנק ישראלי?

והפתרון המיידי לעצור את הרכבת המתדרדרת הזאת? 

זוכרים את שר האוצר יגאל הורוביץ שצעק רגע לפני שקרסה הכלכלה – "משוגעים, רד מהגג!" ?  אז פה, עד שכמה אנשים לא יפלו מהגג, ימעדו למסילת הרכבת, יפגעו ממכוניות בהפגנה ואסונות נוראיים נוספים  - אף אחד לא ירד מהגג, ויחפש את הפתרון. 

בעברי, עבדתי בנתב"ג. למדתי שם משהו בניהול שביתות. 

ביום שבו יסגרו את נתב"ג עד שיצא עשן לבן מבית הנשיא – תחלוף הסערה.

או שכולנו נעלה בסערה השמימה בפיצוץ אחד גדול...

על הפיכחון

 

מה שלומכם, רואים טוב? מצליחים לקרוא את התפריט במסעדה בלי להדליק את הפנס בטלפון? מזהים בטניס את הכדור הטס לעברכם ופותחים את המחבט לצד הנכון לפני שהכדור הצהוב חובט לכם בחזה? הכתוביות בטלוויזיה בגודל קריא? מצליחים לקרוא את השלטים בהפגנה בקפלן גם בצד השני של הרחוב?

אשריכם, זכיתם. כחצי מהחברים שלי עברו כבר את השלב הזה. החליטו לצאת מהערפל אל האור. הסירו את הקטרקט שהעכיר את ראייתם, ובהזדמנות זאת חלקם גם נפטרו מהצורך במשקפים כי העדשה הטבעית בעין הוחלפה בעדשה אופטית קבועה שתיקנה את הפגם. אושר עד.

לפני כחצי שנה, בין אוקספורד סטריט להופעה של להקת ABBA בהולוגרמות מרהיבות, הבנתי בלונדון שהראיה שלי כבר לא ממש 6/6 ויותר נהניתי מהצלילים, הקצב   ומכוסות הג'ין עם טוניק שזרמו כמים אצלנו ביציע. אחרי שובי ארצה ירדתי למשה האופטיקאי, האיש שאני הכי סומך עליו בנושא משקפיים שקודם כל דואג שנִרְאֶה טוב, ורק אחרי זה עוברים למדפי המעצבים בכדי שגם  נֵרָאֶה טוב,  ועוזר לך לבחור את המסגרת הכי יקרה בחנות במחמאות מנחות מטרה למסגרת ה"ארמני" במחיר קצבת ביטוח לאומי חודשית ויותר.

אחד הספרים המרשימים שקראתי, על העיוורון, מזהיר מפני מגיפה ויראלית עולמית שפוגעת בראיה ויוצרת עולם חדש, בו כל מי שלא חלה במחלה הוא מלך וכל השאר מגששים באפילה. עולם אפל שיצר הסופר ז'וזה סאראמרגו, בו מדובר על העיוורון כחלק מעולם בו גם כשאנחנו רואים, אנחנו לא רואים את המציאות האמיתית. הוא זכה לפרס נובל בספרות. אני רק זכיתי לפגוש את מחלת הקטקרט, בקטנה, חוויה שולית בהשוואה לעיוורון מלא שאני לא מאחל לאף אחד.

קטרקט. עוד מילת גנאי המתחברת אצלי בראש לעולמות של סבא וסבתא. כמו תעוקה, פרוסטטה, דכאון, בית הורים עובדת סיעודית ומותק – מתי הנכדים באים לבקר. אז זהו. שלא. משיחות עם בני הכיתה שלי מתברר שהקטרקט מציק גם לבני חמישים וזה רק מתגבר עם השנים. הרבה מחברי חיים כבר שנים רבות עם עדשות חלופיות בעין ורואים מצוין, ללא עכירות צהבהבה או "זבובונים" החולפים לכאורה בשדה הראיה שלנו.

בגלל עיסוקי התעופתי לפני הפרישה נדרשתי לעבור אצל רופא עיניים מדי שנה לבדיקה. בשנים האחרונות לפני הפרישה נרמז לי כי מתחיל אצלי הליך ניווני טבעי שיסתיים בקטרקט (אם לא יקרה משהו נורא קודם לכן) וכאשר ארגיש שזה כבר לא נעים לי – עלי לגשת לרופא עיניים, ולקדם נושא הניתוח. באמת – לא התרגשתי. הרי מיום לידתנו אנו בהליך ניווני שסופו מר. אז אמרו שאולי, יום אחד, לא בטוח מתי, מלאך הקטרקט ידפוק לי על הדלת. עם כל המלאכים הרעים המסתובבים סביבנו – קטן עלי.

לאחרונה נפרדתי מהעכירות בעין הימנית. עשרים דקות על שולחן הניתוחים, כמה דקות של חרדה, אחרי שהראיה בעין המנותחת הופכת לערפילית צבעונית המזכירה עולם פסיכודלי  הזוי ;בעוד ד"ר ניסו מסביר לי כי הוא מחליף לי את העדשה הטבעית האישית הפגומה – בתחליף מלאכותי שמיד יראה לי עולם זוהר ויפה. וכך היה.

הרופא היה מדהים, מרגיע ומסביר, בעוד הוא מחליף את העדשה – מתלוצץ ודואג שלא ארגיש באף כאב, רק חבל שלא ביקשתי ממנו להתקין לי עדשה ורודה, כי את המציאות סביבנו כנראה אף אחד אחר לא יוכל לתקן בקרוב...

זהו. היום אני כבר אחרי סיבוב שני. גם העין השניה תוקנה באופן דומה.אחרי כחודש -  המערכה השנייה במחזה. ניתוח חוזר, הפעם בעין השמאלית. ומעכשיו העולם סביבנו נראה לי בהיר ואולי גם אופטימי יותר.

  ציור מצורף - "משל העיוורים" של פיטר ברויגל האב

תנוחת המלצר החברתי

אותי זה מביך. אני מגיע למסעדה, יושב לשולחן, בדרך כלל עם בת זוג  וחברים, ואחרי מספר דקות מגיע גבר צעיר, מחייך וידידותי, מתקרב  לשפת השולחן, ויורד בכריעה ספורטיבית לגובה שראשו כמעט בגובה הסכו"ם, מחייך ושואל לשלומנו.

"שלום, שמי בני, ואני אהיה אתכם הערב. האם תרצו משהו לשתות?", הוא שואל בטון חצי מתחנחן  שאני רק רוצה לקבור את עצמי בין המפיות ומקלל עמוק בפנים את עצמי על שלא בחרתי לשבת בפינת הבר, מקומי הטבעי  שלי בכל מסעדה, בגובה העיניים של הברמן ומדפי הוויסקי.

מי המציא את העניין הזה עם המלצרים? למה הם לא יכולים לעמוד מעל לשולחן, עם פנקס פתוח וחיוך המסביר את רזי המנות שמתחבאות מאחורי השמות היצירתיים שחרז רעיונאי הבית  לשילובים בלתי אפשריים למנות הכי מקוריות בעירנו הטעימה.

השבוע הגענו למסעדה חריגה בדרום תל אביב. בשולי קריית המלאכה פועלת מסעדה חברתית, חריגה, טעימה, חווייתית, ומיוחדת. ג'וז ולוז, על שם זוג המייסדות  עלמה ואורית שכבר לא בתמונה. המסעדה לא חדשה, רק עבורי שלא מצליח לבקר בכל הלוקיישנים המדהימים ברחבי TLV. המסעדה מציעה תפריט המתחלף מדי יום, המותאם לרגישויות והעדפות הסועדים. במפגש הראשון עם המארח (חס וחלילה לקרוא לו מלצר אלא - מארח, מומחה, חבר, או בן בית, לבחירתכם) הוא מלקט העדפות  יושבי השולחן (בהמשך הערב בכל מקרה זה מגיע למרכז לחלוקה ושיתוף) ומנסה להתאים לבלוטות הטעם שלנו את שנמצא היום במטבח.  בעבר פעלה במקום "בוכרה היפה" מקום אירועים שבעליו לא חסך בעיצוב, שיש ונברשות ברוח ז'אנר הקיטש ואדריכלות  אולמות האירועים בטשקנט.

במקום בר ארוך ונעים עם מוזיקה של ברים שלא ממש מאפשרת שיחה רומנטית, ואתה נעשה צרוד אחרי שלושה משפטים שתמיד מסתכמים ב- מאמי, אני לא שומע.ת אותך, בוא.י נעלה אליך לדירה ונוכל לשוחח יותר בנוחיות...

ונחזור לתנוחת המלצר – לדעת מומחי הענף, הראשון שהכניס את הגישה החברתית וידידותית ללקוח במסעדתו היה בני אמדורסקי המנוח. לא כולם זוכרים אבל הייתה לו מסעדה בסמטאות יפו העתיקה. בני אהב לשרת את הלקוחות בגובה העיניים ונהג כרוע לצידם ולהמליץ על מנת היום המוצלחת. מה שהולם גבר רחב כתפיים ורחב חיוך כשל אמדורסקי, לא מתאים לכולם. היו הרבה שחיקו את הגישה, אבל במסעדות המובילות בתל אביב אחרי מספר שנים עברה החלטה כי אין זה ראוי, ונזפו במי שראשו התקרב יתר על המידה למפת השולחן ... זקוף, ידידותי וגאה, עדיף. אז חברים חברתיים – תתקדמו ותזדקפו בבקשה.

אגב, למנות/דרינקים אין מחיר – בסוף הערב אתה מתלבט לא מעט כמה לשלם. אפשר גם לא – אבל זה יהיה ממש מגעיל אחרי שהמארח ואתה הייתם ממש בקרבה שכזאת.  וכן – הם מעדיפים שתשלמו במזומן לחסוך את דמי החסות/גביה של חברות האשראי. 

היה טעים, יוצא דופן, ממה שאנחנו רגילים,  חניה בשפע חינם בקריית המלאכה הסמוכה, המסעדה הכי מושקעת עיצובית בעיר, ורועש.

גוז' ולוז – רחוב התנופה 7, תל אביב יפו.