ביה"ס דובנוב - מחזור בוגרי 1967

 

באמצע הדרך לבית הספר היסודי שלי עמד עץ תות, עליו היינו מטפסים, קוטפים תותים לבנים מתוקים, מלקטים עלי תות לגידול תולעי המשי בקופסת נעלים, ובעיקר מושכים עוד כמה דקות של כיף ילדותי לפני שחוזרים הביתה לילדות נטולת מסכים אבל עם הרבה גוגועים, ג'ולים, דודס, סוס ארוך לבנים וגומי יפני לבנות – משחקים שלא תראו היום  באף חצר בית ספר.

בית הספר דובנוב, כשלושים ילדים בכיתה, עם אחות  רפואית במשרה מלאה שחבשה לנו את הברכיים מנפילות בכדורגל בהפסקה הגדולה, ולפעמים גם רופא שיניים שעשה לנו סתימות ללא הרדמה; עם כמה ערוגות בגינה ללימודי חקלאות שם גידלנו גזר וחסה, חדר "מלאכה" שם הבנים למדו לעבוד את יסודות הנגרות ובסוף השנה הביאו הביתה מדף ספרים ישר זווית, עם חדר לימוד למלאכת בנות – מרקמה ועד בישול, והשַמָש שנחשב כחלק מהנהלת ביה"ס – חיים משולם.

בכל ימי החופש הגדול, בין קייטנה בקיבוץ גבעת השלושה, "סאמר סקול" בלונדון לעשירים, או שבועיים גלות אצל הסבתא בחיפה לבני המשפחות הסוציאליסטיות בשכונה -  חיכינו לשוב לבית הספר "שלנו". עבדנו על חוברות העבודה שקיבלנו, השאירו אותנו  בבית יום שלם לשחק עם חברים, עם מפתח דירתנו תלוי על צוואר, עם צלחת שניצל ואורז מכוסה על השולחן במטבח לארוחת צהרים, ומנוי ב"ספריית חן" להחלפת ספרי הקריאה אותם חיסלתי במהירות, מחכה שאורה הספרנית תשמור לי את ספרי המתח שאהבתי – "החמישיה הסודית", "הספורטאים הצעירים", "עלילות אנג'ליק" לפן הנשי שבנשמתי, חוברות "ביל קרטר" המרשל מהמערב הפרוע,  וספרוני "פטריק קים" לחלק החרמני של המתבגר הצעיר שהחל לפרוח בשנים ההורמונלית של גיל העשרה.

ב"דובנוב" הפכתי למי שאני. הכרתי את האנשים שמלווים אותי עד היום. חברים לחיים. הנכס הכי חשוב בשכונה הבלתי אפשרית בה כולנו גדלים, והתוסף שמאפשר לנו לחייך ולשמוח על חיינו פה – למרות שבכל עיר אחרת בעולם בטוח כי היינו מצליחים הרבה יותר. יואל, יוסי, ערן, עוזי, אודי, חזי, שרה והרשימה מאוד ארוכה. כולם חברים שלי. עד היום. וגם - אני לא ממש צריך להיות איתם בקשר יום יומי. חלקם גם גרים בחו"ל, חלקם עוד יותר רחוקים וגרים בישוב קהילתי מחוץ למרחב גדרה עד חדרה וקיימים רק בקבוצת הווטסאפ של יוצאי דובנוב המופיעה אצלי במצב השתק בטלפון בגלל הבדלי השעות בין אזורי המגורים של כולם.

בית הספר, בימים בהם המנהל היה מופיע בחליפה ועניבה בכל יום, בחדר המורות רק המורים להתעמלות ומלאכה היו הדמויות הגבריות לחיקוי, בימים בהם חלק מהתלמידים הגיעו בכלל ליום לימודים בחצי השני – כ"משמרת שניה", עד שיגמרו לבנות את הקומה השלישית של הביה"ס, שלימים נסגר מחוסר תלמידים צעירים בשכונה המזדקנת , ובמבנה שהיה אולם ההתעמלות – הוקמה מסעדת "דובנוב 8" המצליחה עד היום לאכלס גם פרלמנט צהריי-ששי עם חלק מבוגרי המחזור שלי ביסודי...

כן, ועץ התות – עליו נבנה בית אמות משפט ותותים לבנים אני כבר לא טועם, ומתייחס אליהם כזיכרונות הנשיקות הראשונות בחצר האחורית של בית הספר עם הבנות שלא קפצו על חבל או שיחקו ב"גומי ארוך" אלא התמקדו בטעם החיים של גיל הנעורים – הקשר עם הבנים.

תחילת ספטמבר – סוף החופש הגדול. החזרה אל כותלי. השיבה אל החברים שלא נפגשו חודשיים. כיף גדול לילדים קטנים. אם רק לא מקלקלים להם את זה בשביתת מורים קטנה...

דיאטה על הטיטניק

 

רק זוג אחד מכל ארבעה זוגות שורד את המסע.

 1:3. 

זה הסיכוי שלכם לזוגיות ארוכת טווח. 

קצת מדכא, לאור הנדרים, ההבטחות, הברק בעיניים, ההשקעה הרגשית והחסכונות משנות חייכם המאתגרות – זה לא באמת עסק מבטיח, הזוגיות הזאת. אולי עדיף להשקיע במשהו יותר סולידי עם סיכוי הצלחה יותר גבוה. עלות מול אדרנלין וכיף. באנג'י?

אפשר להתווכח על המספרים. החיים זה לא סטטיסטיקה.

כן מאמי, אפשר לשפר את הסיכוי האישי של זוג ספציפי, את בהחלט צודקת; ברור שאם בא לַך להיות שק החבטות הקבוע שלו, אז אולי תשרדי קצת יותר – אבל בגדול, בלי אלימות או סטוצ'ים, רק בגלל שזה לא באמת זה והועיל והפורמט מאפשר לכל אחד מהצדדים לצאת מהמרוץ כשבידו כתובתו והכבל המאריך, רק אחד מכל ארבע מגיע לחתונה של הנכד עם הסבתא המקורית שלו.

כמו שנאמר אחרי ארוחת פשטידות בברנץ' חג שבועות האחרון, הזוגיות היא האלטרנטיבה הכי טובה העומדת בפנינו. אלא אם אתם מפרדס חנה והצטרפתם לקבוצת פוליאמורים מאושרת, למסע רגשות מאתגר בחיפוש האושר הפנימי שלכם, בין חדרה לאום אל פחם.

אהבה ואוכל. השאיפה שלנו לזוגיות מושלמת וגיזרה מהממת. לאכול את החיים, לטרוף את התפריט, לחיות ללא חשבון, לאהוב עד אין קץ שוב ושוב, לנשנש עד שמתפקעים. ברגשות ובהיקף החגורה.  בשני קצוות תחום העונג האלו, הסיכוי להגיע לשובע, קלוש. אבל אנחנו לא מוותרים. מנשקים ולועסים. לא ביחד כמובן.

מסיבת אסרו חג, כל חג בו אנו מארחים את צמחוני כל העולם שהתלכדו במשפחתי, ולא לשכוח את ב. הטבעונית. לקט כל עוגות הגבינה, הפשטידות והבלינצ'ים שנשארו לנו מארוחות החג המשפחתיות, חלקם נטולי גלוטן, רובם נטולי טעם, וכולם מתאימים לתפריט "אבא חטוב" ביום הפינוק השבועי שלו. ירקות ומאפים. הרבה קמח לבן שנאסר עלי למאכל בקדנציה הקרובה,  שולחן ללא בשר/עוף, הרבה פסטה והדגים היחידים שהיו על השולחן היו מלוחים וטעימים ביותר.

1:3. ממש פסימי. הייתי בזה. אצלי זה היה 1:1, אולי רק בגלל שהבנתי כי להתחתן פעם נוספת יהיה כמו "להחליף חדרים על הטיטניק" והלכתי על פרויקט שינוי מבפנים של מערכת ההפעלה של החתן במקום להחליף כלות חפות מכל חטא, לבד מזה שבחרו בי.

ואיך זה מתחבר, הארוחה של הצִמחו-דג לפיזוז הכמעט בלתי נמנע על מדרגות הרבנות? 

האופטימיות. אני יושב לשולחן, עמוס סלטים, ממרחים, מאפים והפתעות שהושקעו בהם מיטב האנרגיות הקולינריות, כולל סלט שהכנתי במו דמיוני ואצבעותי החתוכות, ומתגעגע למשהו אחר, שישמח אותי באמת. מנה מנה. עם פחמימה נוטפת שומן לצד חלק עסיסי ומשויָש, נתח מייצור שהיה חי עד לאחרונה, עד שנפרס והועלה על הגריל. 

סקס, אהבה, פינוק, גרגרנות וחמדנות. תאוות ישנות לעונג שבטח לא יעשה לי טוב, לבטח יגרום לי ייסורי מצפון, לבגידה בערכים עליהם נשבעתי לאחרונה, יפגע בבלעדיות שהבטחתי לאחת והיחידה וגם לסלט החסה והפחמימות הלפטיניות המשעממות, ולאירועי בגידה קטנטנים שגם פה – סיכויי ההצלחה שלי לשמור על זוגיות מושלמת עם התפריט המוגבל נוטים לפחות מחמישה אחוזים. 

בדיאטה יש לנו סיכוי הצלחה של חמישית מסיכוי ההצלחה באהבה לנצח. ועדיין אנחנו פוצחים בדיאטה חדשה בכל שני וחמישי. האופטימיות האנושית בתפריטי החיים תהרוג אותנו ברכות, כמו התזמורת שניגנה על סיפון הטיטניק הטובעת. 

להחליף חדרים על הטיטניק

רק זוג אחד מכל ארבעה זוגות שורד את המסע. רק אחד מכל ארבע מגיע לחתונה של הנכד שלוב זרועות עם הסבתא המקורית שלו.  1:3. זה הסיכוי שלכם לזוגיות ארוכת טווח. קצת מדכא, לאור הנדרים, ההבטחות, הברק בעיניים, ההשקעה הרגשית והחסכונות משנות חייכם המאתגרות – זה לא באמת עסק מבטיח, הזוגיות הזאת.

אפשר להתווכח על המספרים. כן מאמי, אפשר לשפר את הסיכוי האישי של זוג ספציפי, את בהחלט צודקת; ברור שאם בא לַך להיות שק החבטות הקבוע שלו, וירטואלית כמובן, אז אולי תשרדי קצת יותר – אבל בגדול, בלי אלימות או סטוצ'ים, רק בגלל שזה לא באמת זה, והועיל והפורמט מאפשר לכל אחד מהצדדים לצאת מהמרוץ כשבידו כתובתו והכבל המאריך, רק אחד מכל ארבע מגיע מקבל את כל משכורת הפנסיה שצבר לאורך חייו בלי ניכויים אקטוארים לשותפה אחת ויותר שחלקה איתו הסכם ממון הוגן בדרך אל האושר ומדרגות הרבנות.

ועדיין, הזוגיות היא האלטרנטיבה הכי טובה העומדת בפנינו. אלא אם אתם מפרדס חנה והצטרפתם לקבוצת פוליאמורים מאושרת, למסע רגשות מאתגר בחיפוש האושר הפנימי שלכם, בין חדרה לאום אל פחם.

1:3. ממש פסימי. הייתי בזה.

אצלי זה היה 1:1, ולמרות שבאמת השתדלתי – זה הכישלון הכי צורב שלי. בגלל זה אני מתבטא בכנות בשיחות על נישואים עם צעירים שמוכנים להקשיב לי. זוגיות מוצלחת היא העסקה הכי טובה שתעשו בחייכם, גם אם זה מקרטע – הרבה יותר קל לתקן ולבנות מחדש מאשר לעשות RESTART. למזלי,  הבנתי מהר כי להחליף זוגיות פעם אחר פעם יהיה כמו "להחליף חדרים על הטיטניק" והלכתי  מהר על פרויקט שינוי מבפנים של מערכת ההפעלה של החתן במקום להחליף כלות חפות מכל חטא, לבד מזה שבחרו בי.

לפני 25 שנים עמד בפני מבחר מסלולי שיפור. הפורום של לנדמרק, I AM, זאת בחירתי, אסט, שיחות נפש יקרות עם תרפיסט מנומנם ועוד הרבה ווריאנטים בשונות בעוצמת האסרטיביות של המנחה, הדמעות של המשתתפים, והחופש לצאת לשירותים. אני חוויתי את "הפורום", ועד היום אני אסיר תודה למי שהמליצה לי לעבור את המסלול הזה. כיום, בעולם הפודקסטים, זומים, אימון אישי, טיפול קבוצתי, עבודת צוות ותקשורת מיידית עם כולם -  לא מיותר לחזור למורות. לימוד להקשבה, ללא פילטרים ודעות קדומות, להשאיר את השיפוטיות מחוץ לדלת ואת האגו לשמור לתקופות המילואים או לערב בירה עם חברים מהתיכון. בבית, עם אהבת חייכם – תחשבו רק על מטרה אחת. להגיע לחתונה של הנכד עם הסבתא המקורית שלו.

 תספרו עד עשר לפני שאתם מתרגזים, תקשיבו, תתנצלו, ותהיו את הגרסה היותר טובה שלכם.

האלטרנטיבה, לא משהו... 

חתונמי בסלון

 

אחרי עוצר החתונות בספירת העומר, נפתחה בצאת חג השבועות תקופת החתונות. שפע הזמנות לאירועים משמחים אצל הילדים שגדלו, והחליטו לשמח את ההורים באירוע חברתי רב משתתפים -  בו ינדרו נדרים, יחליפו טבעות, יבטיחו לאהוב לנצח, ישברו כוס ויספרו צ'קים.

עוד ערב בו נפגוש את החבר'ה, שולחן ה"חברים של ההורים", נזרום עם התאבנים, נעמוד בשולי שביל כניסת החתן-כלה עם חיוך לחברינו המוליכים לחופה את נציגם המתחתן באירוע, נגיע לשולחן שהוקצע לנו לבקשתנו המוקדמת הכי רחוק ממערכת ההגברה, ונתכנן באלגנטיות את הרגע בו נוכל להיפרד בחן מה-DJ בחזרה לסלון בייתנו; גם אם לא נחכה למנת הפילה מיניון המלכותית שהובטחה בתפריט, ונגיע אל ביתנו לחתונה האמיתית שמעניינת אותנו – תוכנית הראלטי "חתונה ממבט ראשון" אליה אני מרותק כל עונה כאילו הכלות היו בנותיי והחתנים, בני המאומצים החדשים. לפחות עד שמתגלה אופיים האמיתי.

חתונמי. המציצנות האולטימטיבית האלגנטית. ממש לא ה"אח הגדול",  שם אני מרגיש כאורח לא מוזמן לקטטה קולנית, כסאות כתר פלסטיק מעופפים,  ותככנות בפינות שאינן מוכרות לי ביחסים עם הסובבים אותי - אלא מעדיף להיות כזבוב על הקיר ברגעים הכאילו אינטימיים של זוגות, שמביאים את נימי הזוגיות אל הקצה בתחום בו כולנו התלבטנו בשלב זה או אחר של חיינו. כולנו קיבלנו הצעות ההכרות, רצינו לקבור עצמנו ב"בליינד דייט" הזוי, התאהבנו, חיזרנו, התאכזבנו, נפרדנו, אהבנו והחלפנו טבעות. גם אם משנים את הסדר- קודם החתונה ואחריה המלחמה על האושר – עדין מדובר בנושא שהכי מעניין את כולנו: האם היא אוהבת אותי כפי שאני אוהב אותה, עד מתי העונג הזה יתמשך, ולמה אנו מתעוררים בבוקר ליד מי שממש לא בא לנו לבלות ביחד את שארית חיינו עד השקיעה הרומנטית מהדירה ב"משכנות עד מאה ועשרים" בעוד עשרות שנים.

אצלנו בסלון הפרקים נצפים ביחד. אני מתמקד בשתיקות החתנים והיא משתפת אותי בטעויות  של הכלות שלא פורשות מהפורמט כבר ברגע שהחתן נעלם רגע אחרי שבירת הכוס, "כי הוא צריך רגע לעצמו". היא גם נותנת ציונים לצוות המשדכים, על איכות החיבורים, מסביר לי מה אני לא מבין בנקודות החיבור, איך גבר צריך באמת להתנהג בקניות בחנות  למוצרי כלי בית שהוכנסה לתוכנית רק בכדי למכור להם כמה רגעי פרסומת סמויה, ביחד עם עוד כמה חברות (בתי המלון, אולמות השמחות, מעצבי הבגדים, ספרים, מאפרות, מתופף, ואפילו חברת שליחויות שזכתה לצילום ארוך על תרמיל המשלוחים הממותג שלהם), ואצלנו תמיד אפשר ללחוץ על "הפסק" ולדון שוב ושוב עד כמה התימני מעצבן והמתופף הורס.

חתונמי – הכיף שלי בקיץ. בלי הטרחה בהגעה לחתונה ממשית. בלי התלבטות לגבי התפריט, כמה ויסקי, המוזיקה הקולנית ועל מה אני אדבר ערב שלם עם הזוג שהושיבו לידנו בשולחן וכמו בחתונמי – המארחים שחשבו כי אנחנו בול מתאימים, רק שאין לי באמת על מה לדבר עם רופא מרדים חיפאי שיושב לידי חנוט בחליפה, מעבר לשאלה – "היי, איך אתם מתקשרים לאירוע?"

הדיון על סיכויי הישרדות הזוגות בתום התוכנית, יהיה רציני כמו דיון על בחירת שלושת המניות הטובות שישברו את השוק בעוד שלושה חודשים. לעומת זאת – איזה כיף זה לראות כי כולם בסוף נופלים על אותן מדרגות בדרך לגן העדן. מילה תמימה מיותרת בשיחה, בחירת חולצה לא תואמת למכנס, הערה מטומטמת על איכות הנהיגה, פחות מדי מחמאות, יותר מדי התעכבות בנקודת הנוחות שלנו, חוסר הקשבה פתוחה ושתיקות ארוכות מדי. שיקום מבינכם כל מי שלא נפל עם אהבת חייו בערב משעמם, עצבני, מיותר, ומלא בתשוקה אין סופית לסלק את הצלמים מהבית, לתלוש את המיקרופון הסמוי המביך, ופשוט לאהוב את החיים ביחד עם מי שנפל עליו משמים. או מחתונמי.

אדוני, ראש העיר

ראשי העיר של תל אביב ואני תמיד שומרים על קירבה מסוימת. אורה נמיר, הגברת הראשונה של העיר תל אביב עד מותו של מרדכי נמיר, הייתה החברה הכי טובה של האימא שלי; יוסי רבינוביץ, הג'ינג'י, למד איתי לאורך כל שנות בית הספר היסודי, ונשארנו חברים גם כשעבר לגור ב-LA, כן – הבן של גאולה ויהושוע רבינוביץ (כן, ההוא מגני יהושוע) ירד מהארץ אבל מקפיד לשמור על קשר עם החבר'ה מביה"ס דובנוב; את גברת להט, אשתו של צ'יץ, הייתי פוגש במרכז המסחרי בנווה אביבים לאורך שנים, בדרכה למספרה, לוקחת לטיול יד ביד את שלמה להט, ראש עירנו, אחרי פרישתו בשנות חייו האחרונות; וחולדאי – חברי לנשק מחייל האוויר ו"הצועד המתמיד" על ההליכון בקאנטרי ג', במרחק כמה מתעמלים ממני בכל יום רביעי בבוקר; רון, שבשנותיה האחרונות של אמי העניק לה את תואר יקירת העיר תל אביב למרות שהיא חיפאית במקור...

כך שאפשר לומר כי יש לי הכרות אישית עם הנושא ואני מבין קצת במוניציפאלי.

שמונה מועמדים רצים לראשות העיר. שבעה בעקבות אחד, בן 78 שנה, שמה שהוא כבר שכח אחרי חמש קדנציות – להם ייקח הרבה זמן ללמוד. שניים היו חברי כנסת בעברם, אחת קצינה בכירה בצה"ל, שלושה היו סגני ראש העיר וחברי מועצת העיר, ועמוס שפירא מגיע מעולם העסקים ומבטיח לפעול להוספת 10000 יחידות דיור במחיר בר השגה בעיר הכי יקרה בעולם.

אורנה ברביבאי בחרה לעקוף את יאיר לפיד דרך כיסא ראש העיר. היא לא באמת תל אביבית, נולדה ברמלה וגדלה בעפולה, עשתה קריירה צבאית ופוליטית מוצלחת –אני לא בטוח כי יש לה DNA תל אביבי שהייתי רוצה לראות בראש העיר שלנו. אבל אולי אני טועה – גבירתי, איך את במטקות בחוף מציצים?

חולדאי, לא יפה כמו יובל צלנר שמבטיח לטפל בעומסי התחבורה בעיר, לא ירוץ עד הסוף כמו ציפי בראנד, ולא רגיש כמו העובד הסוציאלי ליאור קיי אבישי, והוא בעיקר וותיק מדי בכיסאו. מצד שני – חולדאי הוא לוחם וותיק עוד מימי טייסת 201 ומלחמת יום כיפור שם התגלה כגיבור ומנהיג. בימינו הסוערים, אמינותו ויושרתו של אדם הם מצרך כל כך נדיר, שאולי מעליב לומר זאת. חולדאי אדם הגון. מנגן על חלילית, אומר שלום לשכנים, יושב לקפה בשכונה עם יאיר לפיד ובטח קרוב לדעותיו הפוליטיות לפחות כמו ברביבאי.

או טו טו ראש העיר הנבחר יעביר את העיר ממצב ג'יפה לבונבוניירה  - אילו רק יסיימו את כל הפרויקטים המרעישים והמזהמים סביבנו. ניתוח קוסמטי חיוני שנדחה שנים רבות – ועכשיו הגיע הזמן להוריד את התחבושות ולראות כמה העיר הזאת יפה. 

מי יגזור את הסרט? אורנה או רון, ציפי, ראובן, יובל, עמוס, מיטל או ליאור – נשארו לנו עוד הרבה שבועות של תעמולת בחירות, לחיצות ידים, חתונות ובר מצוות, כנס פעילים והרבה הפגנות של הימין והשמאל. אלפי לחיצות ידים וחיוכים, הבטחות ובריתות, מיזוגים והצטרפות של האס מניו יורק אסף זמיר שאולי יחבור לחולדאי בתור יורש עם הבטחה בטאבו לראשות העיר בעוד שלוש שנים, או קודם אם ימאס לרון לגזור סרטים. מועמדים – הפשילו שרוולים. לעבודה!

גיבורות אוגוסט

 גיבורות אוגוסט

שיהיו בריאים הילדים הצעירים, אבל אחרי כמה ימים מחוץ למסגרות, לפעמים יש חשק להניף דגל לבן, להיכנע, למסור אותם לאפוטרופוס הכללי, לפחות עד לפתיחת שנת הלימודים הקרובה. או הבאה, הבאה, מה שיבוא מאוחר יותר. 

כמה כבר אפשר לארוז אותם, מוקפים בציוד מחנאות הכרחי, ולצאת מהבית לחוף הים או המדשאה הקרובים לביתכם ולקוות כי אף אחד מהם לא יתייבש, ייחרך מהשמש, יאבד מוצץ, יקריאו את שמו במערכת הכריזה בחוף כילד נעדר-נוכח שמייבב ומחכה שאימא או אבא יגיעו לסוכת המציל, או שסתם יקבל סחרחורת במתקני הלונה-פרק ואחרי שיירד משם מאושר ומחויך - יקיא עליך את כל החטיפים, גלידות, ענבים, נקניקיה שאכל קודם. ממש לא כיף - רק חבל שזה לא יגמר אלא לפני ״אחרי החגים״. 

לקניונים הממוזגים מגיעים אלו שלא רוצים להתלכלך בחול ים או בוץ ונמלים, מעדיפות לשלם במזומן על פיתויי החנויות במרחב הממוזג, כשברקע משמיעים את שמות הזוכים המאושרים במערכת הכריזה של קפה ארומה. זורמים בין התורים למבחר האטרקציות - בריכות כדורים, מספרי סיפורים, קוסמים או קיר טיפוס לנמוכי קומה.

 "חיים שלי, איזה גלידה בא לך?"

ההורים נחלקים לשניים – אבא בעבודה, ואימא גם. אבא לוקח יום אחד בשבוע להקל על העומס, ואימא בעומס. אבא חייב להישאר במשרד מאוחר היום, ואימא חייבת. אני מכיר את המושג חלוקת הנטל, שיתוף סבתאות באקסל חודש אוגוסט, אבל בשורה התחתונה – האימהות של המרעישים הקטנים שגודשים את החופים והקניונים החודש – הן הגיבורות האמיתיות בהתמודדות מול החום, הלחות, היזע והיוקר, הצפיפות והרעש – והכל רק בכדי לצלוח עוד חודש עד שיפתחו את המסגרות החינוכיות לכמה ימים, כי כמות המיילים שהצטברו אצלן בתיבת הדואר בעבודה בחודש האחרון רק גדלה וגדלה, והנטל שמתחלק בין ההורים הצעירים באמת הוא לא ממש שווה. תסכול, מריבות והרבה הרהורים אם כל ההחלטות על ריבוי ילדים מוצדקות...

אולי אפשר גם אחרת? להזמין הרבה חודשים מראש חופשה משפחתית על אי יווני. חבילת נופש הכול כלול, בטיסה הלוך ושוב בזמנים שמשתנים באופן שהופך את השבוע הכיפי המקוצץ לחמישה ימי נופש עם השכמות לטיסה בשעות בלתי הגיוניות; אריזה מתוחכמת שמכניסה לטרולי חוקי  את כל מה שצריך – ואז צריך זוג עם שלושה ילדים קטנים צריכים לנסות להתנייע במרחבי הטרמינל עם שתי עגלות ילדים, חמישה טרולים ועוד תרמילי כתף לחיתולים/מוצצים וחטיפים, לעבור בדיוטי פרי לקנות לסבתא בושם, ולהגיע מתנשפים בזמן לשער היציאה שתמיד ממוקם בקצה השרוול, ולגלות כי המטוס שצריך להמריא עוד כמה דקות עדיין לא נחת מטיסתו הקודמת...

כל זה בעבור מה?

כאילו מה - איפה כתוב בתורה שחודשיים בשנה אנחנו חייבים ממש לסבול ולהתרושש בכדי שבשאר השנה הילדים שלנו ימשיכו להיות שקועים במסכים שלהם ולנהום לעברנו קריאות מצוקה רק כשהם צריכים לספק את פירמידת הצרכים הבסיסית שלהם:

למה אין ווי פי בבית הזה?

מי לקח לי את המטען?

איפה מייבש שיער?

מה יש לאכול?

אפשר להזמין פיצה?

איפה האוטו שלך חונה?

אפשר את כרטיס האשראי שלך?

למה, מה קרה?

לא בא לי!

אוף, נמאסתם עלי!

תוכנית החלוקה

 

את החשבון על הארוחה תמיד תקבלו בסוף. עסקית, "לפי תפריט", סיבוס או תנביס, במזומן, אשראי או בטיפ (אפליקציית תשלום בנייד או בשעון חכם) – החשבון מגיע, ובדרך כלל למרכז השולחן, ואז המבוגר האחראי לוקח אותו לעצמו ושואל את החלל המסעדה, שנחלוק?

הרי לא תתחיל לערוך רישומים קטנוניים ולשייך כל סעיף לסועד, זה קצת מביך, לא?

זהו. אם 300 מיליון אמריקאים עושים את זה כבר שנים, מבקשים במסעדה חשבון לכל זוג בנפרד ונשארים חברים – למה שבתל אביב לא נעשה זאת גם כן?

בעקבות משבר הקורונה בענף המסעדות, בעיקר הקושי למצוא מלצרים במסעדות בתל אביב – ביותר מקומות ניתן להזמין את הארוחה באופן עצמאי באמצעות לוח הזמנות ממוחשב הניצב בכניסה למסעדה, או גם באפליקציה בנייד. אחרי כמה דקות אתה מקבל הודעה לנייד או שמכריזים בקול כי המנה שלך מוכנה וניתן לגשת לאסוף אותה על הדלפק. אבל במסעדות הקלסיות עם המפות הלבנות אני לא רואה את עצמי מגיש את הארוחה לשולחן, ובטח שלא מוותר על הקטע הקבוע בו אנחנו שומעים מהמארח : "רוצים לשמוע על המיוחדים שלנו להיום?".

בתחילת המאה, (משפט שמזמן רציתי לכתוב) הקמתי פורום חברתי בו נפגשים "אחים לנשק" הרבה לפני "כח קפלן", פעם בחודש; ביום הרביעי האחרון של כל חודש. התחלנו להיפגש ב"פאב של עמירם" בקצה רחוב דיזנגוף, וככל שהתרחבה החבורה – היה קשה לי יותר ויותר למצוא מקום שישמח לפתוח שולחן רועש לכשלושים גברים כבדי שמיעה, רמי קול, ללא סבלנות, עם קושי אמיתי במטבח להוציא כמות גדולה של מנות בבת אחת, ובסוף הערב כאשר מגיע החשבון חלקם יוצאים קצת ממורמרים למה התעקשו לחלוק את החשבון ולא להתחיל לשאול חבורת גברים קצת מבוסמת – את מי לחייב על כמה כוסות ויסקי איכותי שלא שולמו בבר ובעל הבית קצת עצבני.

שנים נהגנו להיפגש בפאב אוונגרד, בימים שבהם ישב ברחוב הברזל עם ערב בוטנים חופשי בו הקליפות כיסו את הריצפה באישור ההנהלה, מסכי ספורט גדולים בתקופה שבה אצלי בבית צפיתי בטלוויזיה 12 אינץ' בחדר השינה, הרבה בירה וערמות מטוגנים שסתמו לנו את העורקים לאורך שנים. בסוף הערב הייתי יושב עם אחראי המשמרת, מסכמים החשבון ומחלקים למספר הנוכחים שחיכו בסבלנות לסכום, שלמרבה הפלא לא היה שונה ממפגש אחד למשנהו בסכום משמעותי. ועדיין, אחד שמזמין רק סלט וסודה ושני מזמין סטייק איכותי, קינוח ויין – באמת לא צריכים לשלם את אותו הסכום, למרות ש"כמעט" הצלחתי לשכנע אותם כי התשלום הוא בעצם על השתתפותם החברתית בחבורה המופלאה שלנו ולא על הארוחה...

בשנים האחרונות – מהפך. היום כל מלצר תל אביבי הוא בעצם עמדת מחשב ניידת. את ההזמנות הוא מקיש על מסופון חכם, את התשלום הוא גובה במסופון אחר מול האשראי האלחוטי שלכם, וכשהכל ממוחשב – אין שום בעיה לומר בתחילת הערב: "שמי שלומי, ואני מבקש חשבון נפרד בשולחן הזה". זהו. כל פעם שאני מזמין פריט - אני מוסיף קודם את שמי ורואה כי המארחת קודם מאתרת את החשבון שלי במסופון ההזמנות, ומשייכת את הקוקטייל שהזמנתי לחשבון שלי.

במסעדות לא אוהבים את זה. עבורם זה עוד כמה הקשות במחשב, ואתגר למי שאולי מאותגר טכנולוגית עם מערכות שכאלו, ובהחלט בעייתי עבור מלצרים שנהגו לזכור בעל פה את מה שהזמנו – כל הדרך מהשולחן שלנו עד לעמדת המחשב המרכזי. עכשיו הם יצטרכו לזכור גם שמות המזמינים, וזה ייהפך לסלט ישראלי של אכזבות ובלגן. הבעיה השנייה והקובעת היא שאנחנו מתביישים לבקש את זה. זה לא חברמני. זה טרחני וקטנוני. זה לא בקוד ההתנהגות התל אביבית שלנו.

תחשבו על זה עוד קצת ותראו, אולי האמריקאים צודקים?