סוף עונה

 היה לנו מזל גדול. נולדנו בזמן הנכון, חיינו בזמנים הנכונים, ועכשיו נגמר חלון הזדמנויות הזה ולא ברור עד מתי נהיה פה בכדי לראות עד כמה הצאצאים שלנו ממש נמצאים בזמן הלא נכון במקום הלא נכון.

רגע אחרי השמד באירופה, קצת אחרי מלחמתנו הראשונה כעם – החלה באמת לקום פה מדינה. אחלה מדינה. עם צבא, מדע, תפוזי זהב, שפים יצירתיים  ויצרני ביטים חכמים שהופצו ממכון ויצמן והטכניון לקצוות תבל. גדל פה עם מתוחכם, שיכול היה לגויים, לערבים, לעצמנו – והיינו ל"אור לגויים" ממרתפי בנק ישראל ועד לתעשיות הכי חכמות ורווחיות.

 משנה לשנה גדלה הכיפה האלוהית על ראש חלק מאיתנו, עם אמונה המתחזקת בחבר הדמיוני הכי הזוי שהומצא, ומפעם לפעם הוגדרו לנו כללים נוספים שנעמוד בסטנדרטי החיים בעם המיוחד שלנו על פי ה', ושהכול נעשה בדברו.

המעשייה שסופרה מסביב למדורה אלפי שנים על תולדותינו, התפתחה לסדרה מצליחה עם הרבה עונות. מנויים יהודים קיבלו את המנוי בחינם. עאלק. בחיבור הראשוני לקחו להם ללא הרדמה את העורלה, משהו שאולי קשור לסיב האופטי ביננו למקום, שאברהם אבינו התקשה לחבר בקליק. בהמשך, מעונה מעונה, תוך מרחצי דמים כמו שמקובל בסדרה "משחקי הכס" בסוף כל עונה.

 הסדרה "הנצרות" שהחלה לרוץ כמה מאות שנים אחריה, וסחפה את רוב קהל הצופים – למעט, אותה קבוצה של חובבי קאלט "היהדות" אשר בתלבושות המגוחכות, עם זקנים לבנים ארוכים וכרס ענקית שטפחה עם השנים והפכה לסמל יהודי – כתוצאה מעודף מנות חמין שנהגו הצופים לאכול בעת הצפית בפרקים החדשים של הסדרה מדי שבת בצהרים. את הסדרה "היהודים" החליטו המתחרים מרומא להפסיק אחרי אלפיים עונות, ופיזרו את כל השחקנים בין האולפנים השונים מהודו ועד מנצ'סטר יונייטד. 

אותם יהודים שבגלל פיזורם הגלובלי לא ממש עקבו אחרי הסידרה השלישית שהחלה לעלות ולהתבסס בצמרת הרייטינג, "האיסלם". סידרת פיילוט עבור מעט שוכני אוהלים במדבריות ללא חיבור יציב לאינטרנט שבינתיים היו מנותקי קשר ללא נרטיב שיצדיק באמת הפקה נפרדת עבורם.

לפני 75 שנה הגענו לאיזון של שלושת הסדרות. הנוצרים ריחמו, היהודים אספו את השרידים והערבים לא הבינו מאיפה זה נופל עליה. למשך תקופה מאוד קצרה קמה לה 'הממלכה הציונית הראשונה', העונה האחרונה המוצלחת של "היהודים".

לא ברור אם הייתה זאת בעיה עם התסריטאים, או ה-AI שהשתלט על הנרטיב, תפנית בעלילה או בעיה עם השחקן הראשי של העונות האחרונות ובני משפחתו. משהו נתקע. גם הקמפיין של "ביחד ננצח" לא באמת ניצח.  מנויי הסדרה "היהודים" מקבלים מדי יום הודעות מעציבות על הפסקת מנוי, ניתוק קשר וגם הצעה לעבור לסדרות מקבילות, אלימות יותר ומוסריות פחות.

חבל. היה פה נחמד עד עכשיו. בני דורי שנולדו בדיוק בטיימינג הנכון על העולם – יכולים רק להצטער כי הכול נגמר, וגם בסדרות הכי טובות, מגיע פרק הסיום. THE END.

צועדים יחפים בפארק החוף

 

כמתנה לבר המצווה שלי, נרשמה משפחתנו לקנטרי קלאב תל אביב. הקנטרי הראשון עם מקפצה תלת קומתית בגובה 10 מטר, אתגר האומץ האולטימטיבי לנער בן 13. 

עברו 58 שנים מאז פתחה קבוצת משקיעים של יהודים ממקסיקו את הקנטרי.  היום נעלמו מגרשי הטניס עליהם למדתי את רזי חבטות כף וגב היד ממורה הטניס יוסי, קטוע כף יד. בריכת השחיה האולימפית בה פגשתי את נשיקותי ראשונות גם היא כבר לא קיימת. במקום זה קמו  ארבעה מגדלי WIX שם עובדת ביתי הטכנולוגית ולצידם גם "פרק המקפצה" החדש שבליבו מקפצה. מקפצת ה-10 מטר המאתגרת. 

ממש במקרה, רגע לפני הבחירות המוניציפליות 2023 שמועדן כעת אינו ידוע, הסתיימו רוב העבודות בפארק החוף המקשר בין חוף תל ברוך לחוף הצוק. פארק הדיונות האחרון בחופי תל אביב, שתורבת ונסלל בשביל הליכה ורכיבת אופניים, עם מדרגות עץ ומשטחי תצפית שמהם ביום בהיר רואים את מפרשים לבנים באופק. בתקופת הלחימה בעזה שומעים את נפץ הקרבות וברקע מזמזם מנוע  הכטמ"מ שמלווה אותנו מאז פרוץ הלחימה.

כמי שמתמיד בבקרים לצעוד במסלול ההליכה מתל ברוך עד לחוף מציצים ובחזרה, וחווה צפיפות מסוכנת מנתיב רוכבי האופניים החולפים לידי בסכנה הדדית - אני מעריך מאוד את ההפרדה המוחלטת שעשו בפארק החוף  בין הצועדים למדוושים. השבילים מוכנים. עבודת הגננות – מחכה לעונת השנה המתאימה לשתילה. הממטרות פוזרו, יש עמדות שתיה לצידי השבילים,  הותקנו עמודי תאורה שיאפשרו בפארק הליכה בטוחה גם בערבי הקיץ הנעימים.

השבילים נוחים. יש מסלולי הליכה מתפתלים בעליות, ולמטיבי לכת הותקנו מדרגות עץ רחבות המאפשרות טיפוס אירובי ספורטיבי. רק חבל כי כבר עכשיו חלק מפסי הגומי שהודבקו כנגד החלקה במדרגות – כבר מתקלפים ומוסיפים סיכון לצועדים.

מאז ימי הקורונה אני פוגש על טיילת החוף הצפונית לירקון צועדים קבועים, המתמידים כל בוקר לגמוע את מכסת הצעדים שרשם להם הרופא. גברים ונשים שמגיעים בהתמדה מדי בוקר, עם בת זוג, עם כלב, עם אוזניות ופודקסט, עם רמקול קטן ושיר בלב, עם חיוך וכובע. לצועדי הבוקר הידד.

 בהליכתי הראשונה בשמורת הטבע הסמוכה לביתי, קבלתי תזכורת מאחד מילידי השמורה. קבלתי עקיצה חדה באוזן. התראה מהטבע, שהוא חזק יותר מכל אספלט או משטחי עץ מהגוני איתנים. אנחנו רק אורחים לרגע פה, וצריכים להתנהג יפה ולשמוע על הטבע סביבנו.

בחגי תשרי חנכו את השבילים אלפי צועדים, מפגינים את מיטב אופנת בגדי הספורט לולו-למון ואחרים, מנצלים את חום סוף הקיץ ומשתזפים בגוו חשוף לקראת הסתיו שמעבר לפינה. עוד פרויקט  של הדקה התשעים לפני הקלפי. כמו גן המשחקים בפארק רוזין שגם הוא הושלם "במקרה" החודש, ובטח יש בעיר עוד כמה גזירות סרט בנוכחות הנהלת העיר  הנוכחית שרצה במקרה בסוף אוקטובר לבחירות.  אנחנו נהנים, הם גוזרים ומקווים לטוב בקלפי,  ולנכדים שלנו יש עכשיו מתקנים יותר ראויים במגרשי המשחקים.

הפארק היה מוכן למועד הבחירות, שנדחו בגלל "חרבות ברזל". מאז היו מספר ימי  גשם ששטפו את השבילים, כיסו בחול ואבנים את השבילים, באופן שסיכן את ההולכים. פניתי למוקד 106 בעירייה בעזרת האפליקציה – ולזכותם יאמר כי פעלו מיידית ושלחו טרקטורון לניקוי השבילים. אני מקווה כי אחרי שהצמחייה המתוכננת תכסה את הקרקע בפארק, יפחתו אירועי הסחף. 

געגועים לשוטר אזולאי

קניתי מיכל גז פלפל לבת שלי. שיהיה. לא קשור לחמאס או לאיום האירני. פשוט הבנתי שהביטחון האישי של כולנו, על הפנים. זה לא עוד טור נגד מי שעומד בראש המשרד הממשלתי האחראי על ביטחון הפנים של אזרחי ישראל. המצב הרבה יותר גרוע. התחושה האישית היא שאין פה ביטחון. לא פנים ולא מחוץ לבית. אתה יוצא מהבית – ולא ברור למה זה עלול להתפתח.

בסקר שהזמינה לאחרונה סיעת הגמלאים במועצת עיריית תל אביב-יפו ממכון גיאוקרטוגרפיה עולה כי נושא הביטחון האישי הנו בראש סדר העדיפות של תושבי העיר מגיל 50 ומעלה. לא חנייה, תמ"א 38, הדתה או המחסור במסגרות חינוך. חזרנו לבייסיק. ביטחון אישי.

סקר שנערך לפני פרעות תשפ"ד כך שעכשיו זה רק מועצם. אבל זה ממש לא פוליטי או מתקשר לבחירות המתקרבות. זה אצלנו בשכונות ומתעצם בשנים האחרונות. בואו נתחיל בדברים הקטנים. 

למשל, אחרי שיצאתי מהדירה שלנו – הגעתי למעלית. כלומר, לרשות הרבים שם אפשר למצוא שלולית קפה שנשפכה שלא בכוונה מכוס של שכן שמיהר, או שלולית קטנה של כלבלב שלא הצליח להתאפק עוד שתי דקות עד שיגיע למדרכה הקרובה, או ערמת קליפות גרעינים שהצטברה על מסילת דלת המעלית, וכל זה אחרי שחברת האחזקה טרחה וניקתה את הבניין מוקדם בבוקר – ואף אחד לא טורח לנקות אחרי שלכלך, אבל במקומו יש 59 שכנים שמפוצצים את קבוצת הואטסאפ הבניינית בתלונות.

ביציאה מהבניין שלנו, לפני יוצאים למדרכה, מומלץ לבדוק היטב שאין אף רוכב קורקינט מעבר לפינה. זהירות מונעת תאונה. אחרי שסללו נתיב מיוחד לדו-גלגלי וצמצמו לנו את המרחב המוטורי, עדיין המדרכה שלנו היא המסלול המועדף על טייסי הקמיקזה הללו, יhמח שמם אלו שמכסחים אותנו הולכי הרגל עד לאורטופדית ב'.

חרדה קיומית גם ברחובות בהם שולט ג'אנר ה"פינוי בינוי", המדרכות נגזלו על ידי קבלני הבינוי, או מאותגרי החניה שנשברו ונטשו רכבם אחרי שבע הקפות שכונתיות – זה נס שבסוף מגיעים לפתח הבניין בשלום. תושבים וותיקים בשכונה שצועדים בכבדות עמוסים בשקיות מצרכים שסחבו מהאוטו הפרטי שחונה באי-שם, בתקווה שימצאו אותו עם שתי מראות צד שלמות – ולא חבוט ממשאיות הבניה שמנסות לחדור בזהירות את כבישי תל אביב הצרים ללא כל נוזל סיכה או מרווח מקרוני למניעת שריטות.

השליחים הממונעים על קטנועים כבשו לנו את המדרכות. מחנים הקטנוע בלי לעשות חשבון. מסיימים נסיעה העל קורקינט השכור וזורקים אותו בציר הולכי הרגל. שליחים שמקצרים נתיבים בצמתים וממהרים ללקוח הבא. שליחים קטלניים שחלקם לא נוער תל אביבי אלא צעירים מהמגזר הערבי שלא בדיוק מתאים לי להתעמת איתם בבירור על זכות קדימה במדרכות הכרך. 

המנהג לדבר בטלפון הנייד תוך כדי נהיגה – חזר ובגדול. אין אף אחד שיאכוף את החוק, וצריך הרבה מזל שלא להתנגש בנהג שדעתו מוסחת בחיוג, קריאת מסרון או הקלדת תשובה רומנטית במסך הנייד שלו תוך כדי עקיפת המכונית שחונה כבר חצי שעה בחניה כפולה בלב העיר.   

בימים שכל מי שיכול מתנייד עם ארוך קנה על הכתף, חייבים להבליג. מעשנים לידך בבית קפה, עוקפים אותך בתור, בקופת חולים נכנסים לחדר הרופא "רק לשאול שאלה" כשאתה בדיוק עומד שם חצי ערום בבדיקה, מסנוורים אותך באמצע הסרט עם מסך הסלולרי כי חייבים לענות על המסרונים דווקא עכשיו ועוד הרבה מצבים בהם כל הערה עלולה להסתיים במקרה הטוב בהתנצלות - אבל ברוב המקרים אתה מצטער שאין לך לפחות מיכל גז פלפל בכיס. להגנה עצמית כמובן.

לאחרונה קבלתי הודעה מהעירייה כי מונו שני שוטרים מקומיים לשכונה שלנו. נהדר. אפילו קבלנו מספר טלפון אישי שלהם למקרה הצורך. בפועל – למרות שאני בהחלט מסתובב הרבה בשכונה, לא ראיתי אותם אף פעם. 

תל אביב היא עיר תוססת, עם הרבה מצבים רגשיים טעונים, כשלא כולנו חברים עוד מהגימנסיה, עם עיר ערבית שסופחה אלינו עם כל הרגשות הלאומיים המקוריים שלהם, עיר מארחת מבקרים מכל הקהילות, עיר עם אוכלוסייה צעירה תוססת לצד רבע מתושבי הקבע שכבר נהנים מהנחות תושב וותיק וגרים עדיין ב"דמי מפתח" , קשישים  אשר לא תמיד זורמים עם צלילי "אינפקטד משרום" בששי בצהרים ; העיר הכי כיפית במזרח התיכון, עם מגוון נקודות חיכוך בעלות פוטנציאל – בעיר הזאת לא ראיתי לאחרונה שוטר אחד לרפואה. השאירו אותנו להסתדר לבד.

למעט מספר זוגות של אנשי משמר הגבול המפטרלים באזורי התיירות לעודד את התיירים שאינם, אין שום שוטר  אמיתי שמראה נוכחות שיטורית באף צומת. אם לא מזמינים אותו לאבטח בתשלום אירוע, הופעה, משחק כדורגל או ללוות ולאבטח אישיות פוליטית, יוק! השוטרים המתנדבים שעזרו למשטרת התנועה - לבטח גויסו למילואים בצה"ל. שוטרים רבים מעבים את מקומם של השוטרים הגיבורים שנפלו בפרעות תשפ"ד. שנים מתריעים כי יש חוסר בשוטרים בגלל תנאי העבודה והשכר, ובינתיים – אתם יכולים להיות בטוחים כי גם אם תנהגו בכיכר המדינה בניגוד לכיוון באמצע היום, אף שוטר לא יעצור אותכם. מצד שני, הכיכר עמוס במשאיות היוצאות ונכנסות לאתר הבניה שם ואני ממש לא מציע לכם לבדוק את העניין אלא בחצות.

המצלמות אוכפות את החוק בנתיבי התחבורה הציבורית, פקחי העיריה מחלקים דוחות חניה בשפע, אני בטוח כי יש למשטרת הכרך בקנה עוד אפליקציות המייצרות קנסות ללא מגע יד שוטר – אבל איפה שוטר המקוף השכונתי, איה השוטר אזולאי, מה עם ביטחון אישי שלנו?

הרומן שלי עם מימי

 אצלנו בשכונה אתה לא יכול להיות אח"מ. כולם vip.

בבית הקפה השכונתי שלנו, הממוקם מתחת לבית בו גרו בכיף סוניה ושמעון פרס, ברחוב בו עישנו בדירת הגג שלהם לאה ויצחק רבין, כשמולי בקפה יושב השר לשעבר עוזי ברעם לקפה עם חבר, ברעם שכיהן כשר בממשלות פרס ורבין ; בשולחן לידי יושבת שרת החינוךוהתרבות מהליכוד לשעבר, פעמיים ביום לפחות אנחנו רואים את שר המשפטים לשעבר הגר בשכנות אשר צועד יד ביד עם אשתו; גם ראש האופוזיציה עוצר פה עם שומר ראשו ועומד בתור כמו כולם לקבל את הפיצה שהזמין לקחת הביתה בהפסקת הצהרים שלו; אשתו נפגשת פה עם חברותיה לקפה; לפעמים מבקר אותנו גם איל ברקוביץ או נשות החדשות של ערוץ קשת - אז קצת קשה לקבל אצלנו בקפה יחס מיוחד. כולנו vip.

סוג של מגה בית קפה שכונתי, מאספרסו על הבר, דרך פיצות ומאפים עד לבר קוקטיילים, בלי מלצרים. רק אפליקציות ומסרונים. מקום מפגש קולני. בבוקר ילדונים משועממים ללא מסגרת ובערב נוער שחורג מהמסגרת ונרגע רק עם משולשי פיצה. 

בין לבין, בקפה הרבה פגישות עסקיות על כלום, דייטים ראשוניים בהם מכירים רק איך הבחור ממתיק את הקפה וכמה טיפ הוא משאיר - כל השאר הרי מראית עין ודאווין, שולחנות עמוסי ניירת עם עורכי דין שנפגשים להחתים את הצדדים, וצדדים שבאים לריב בשקט לפני שהולכים לעורך דין לנסח את הפרידה הצפויה; לקוחות בג'ינס כהה וטריקו שחור המוכרים לי מעמודי הכלכלה כמצליחי על, שנפגשים שם עם הילדים לסנדוויץ' בוקר סמלי; גימלאים במצבי בריאות שונים, מעליצות בוקר מוגזמת ועד דכאון טרום הצ'יפרלקס של הצהרים, אימהות מניקות בחופשת  לידה וסבתא תורנית שלקחה את היולדת הטריה לקפה ראשון אחרי תשעה ירחי הריון מתישים.

ברקע מתנגן פליי-ליסט בחצי כוח. לא באלימות באסים כמו בבר. לא רגוע כמו במעלית. בעמימות המתבקשת לעגל את השתיקות הממושכות כשמחכים לקפה או להשראה לנושא אקטואלי שיתאים לנסיבות.

בילוי שכונתי שאותי מרגיע בימי המלחמה. המקום נפתח בתקופת הקורונה, חרק שיניים ושרד. מהימים ההם אני מכיר שם את המוזיקה בבוקר, מהימים בהם הייתי שם כמעט לבדי, מוריד המסיכה מהפנים, לוגם את "המקיאטו הכפול הארוך עם מעט קצף בבקשה", ויוצא לעוד יום עם מסיכה בצעדות המוגבלות שלנו במגבלות  סגרי הקורונה.

קפה, חזיתית למדרכה, עם קירות זכוכית. ממש לא מרחב מוגן. בהינתן האזעקה, כולם ממהרים לתפוס מחסה באולפן הקלטות תת קרקעי סמוך - והקבועים מחכים מעט, ונכנסים למטבח האחורי עם יתר העובדים, מתחבאים מאחורי קיר מקררים חסונים שיעצרו כל רסיס אם חס וחלילה יקפוץ לקפה.

בבית הקפה   "שלי"  לא מקבלים פרוטקציה. לא שומרים שולחנות למיוחסים וגם בפרלמנט הבוקר של וותיקי השכונה יש "חניך תורן"שמגיע כמה דקות קודם לארגן מראש את ששת הכיסאות לקבועים.

אם תהיתם לאן  אני מגויס מאז 7 באוקטובר – לא בכיתת הכוננות שכונתית או בקטיף עגבניות ולא בשינוע מנות חמות לאי שם. אני בקביעות מבלה ב"קפה שלי", שם האח"מים היחידים הם מי שנכנסים על מדי ב' עם רובה תלוי על שכמם, מזמינים קפה מקצועי אחרון לפני שהם חוזרים ליחידה. לשתות קפה נוסח גולני בכיכר פלסטין.

היום הוא המחר של אתמול

כשהתותחים רועמים, המוזות מתרפקות על זמנים טובים יותר בעבר בכדי להוכיח כי בהחלט יכול להיות פה עתיד יותר טוב. עובדה, היה פה נהדר, עד שהייתה לנו מלחמה, ועוד אחת, ועוד כמה -  ותמיד התאוששנו, למשהו יותר טוב.

באופן מקרי לקחתי את התאריך של סוף השבוע הזה בשלהי חודש דצמבר, ולאורך השנים בעיר הזאת שלא מפסיקה להתאושש.

בתור פתיחה, טוב לדעת כי היום לפני 120 שנה  ב22 בדצמבר 1903 – נחנך בית הכנסת הגדול של תל אביב, אחד מבתי הכנסת הגדולים והחשובים בישראל. כיום מסביבו יש ריכוז ברים עם מגרש חניה נוח. תל אביבים צעירים עסלי יעדיפו להתחתן שם ולארח את בני המשפחה באולם החתונות הפנימי בקומה השנייה, ומשם להיפגש עם חבריהם הצעירים במסיבת ריקודים סוערת באחד המועדונים הסמוכים, ובכך נהנים משני העולמות – חתונה מסורתית עם הדודה והדוד, ו"מסיבת טבע" אורבנית עם החבר'ה מהיחידה או מהסטרטאפ.

לפני מאה שנים בדיוק  נחנך "בית האופרה העירוני של תל אביב"  שהיה בית האופרה הראשון בארץ ישראל. למי שלא זוכר – המבנה היה בתחילת רחוב אלנבי, על שפת הים. עברו  בדיוק חמש שנים ופרצו מאורעות תרפ"ט. נכון שאז נהרגו במהומות "רק" 133 יהודים – שזה כלום לעומת פרעות תשפ"ד הנוכחיות – אז גם מזה התאוששה תל אביב, ובדם ואש הוקמה לנו מדינה לתפארת.

לפני בדיוק 101 שנים נחנך  בית החולים הדסה בתל אביב. היה בית החולים היהודי הראשון בתל אביב. הוא שימש כמרכז רפואי חשוב לתושבי תל אביב, עד שהפך גם הוא למיזם נדל"ניסטי רק קומות. 

היום, לפני 75 שנה נחנך בית החולים איכילוב - אחד מבתי החולים הגדולים והחשובים בישראל, שעל גגו נוחתים מדי יום מספר מסוקים המפנים פצועים מהקרבות בדרום, ועל פי קצב הנחיתות שם אפשר להבין מה צפוי דובר צה"ל לעדכן אותנו בערב במהדורת החדשות. עיר שצומחת ללא הפסקה – כשהשבוע לא ניתן היה להשיג באף בית מרקחת כדורי שינה, כדורי הרגעה ואפילו חלופות טבעיות כמו מלטונין. נדודי שינה ב-TLV?

היום, בשנת 1962 נחנך האצטדיון העירוני בבלומפילד. מקום שעבר שיפוץ לאחרונה, ומי היה מאמין – ניתן יהיה להגיע למשחקי הפועל תל אביב ברכבת הקלה....

ומחר, לפני 60 שנה חנך דוד בן גוריון את נמל התעופה הבינלאומי תל אביב. שדה התעופה הבריטי הישן בלוד נועד להחליף את נמל התעופה הישן של תל אביב, שסירב להיסגר סופית ורק בשנת 2022 הפך למיזם הנדל"ן הכי גדול בעירנו. 

בסמוך לשדה התעופה, ב-23 בדצמבר 1977, נחנך נמל תל אביב, המרינה התל אביבית גדושת היאכטות שהתור למקום עגינה קבוע בה מתפתל עד למרינה באשדוד שם עוגנים כל מי שעדיין לא התפנה עבורם מקום במרינה הקרובה לביתם בתל אביב.

היום, לפני חמישים שנה נחנך היכל הספורט "יד אליהו", אחד ממתקני הספורט הגדולים והחשובים בישראל. במקור היה שמו "היכל הספורט ע"ש יוסף בורשטיין", להנצחת סגן ראש העיר בשם זה – לאחר מכן ההיכל שינה את שמו פעמיים,  ל"היכל נוקיה", "היכל מנורה מבטחים" ובכל מקרה הוא מזוהה הכי הרבה כמגרשה הבייתי של "מכבי תל אביב" בכדורסל ועוד יותר כהיכל מופעי "פסטיבל הילדים" בחנוכה - כל שנה למעט השנה בגלל מלחמת "חרבות ברזל" שהכניסה את כולנו לממ"דים עד שימוגר החמאס.

מצב הרוח של כולנו על הפנים. כל ערב שומעים על עוד ועוד לוחמים שמסרו נפשם עבור עתיד בטוח יותר לכולנו. מניסיון אישי של מספר מלחמות אכזריות – יש לנו פה עתיד. יהיו לנו עוד הרבה חנוכות שמחות של מתקנים עירוניים, והלוואי ונהיה ראויים להנות מהעתיד התל אביבי, שיהיה לנו גם בזכותם. יהי זכרם ברוך.

דיאטת "חרבות ברזל"

 

ל', אשת חינוך רמת גנית וחברה טובה, אימא של קצין מילואים שנכנס עם חטיבת הצנחנים לעזה בתחילת הקרבות, איבדה את התאבון. מה שלא הצליחו לעשות טובות התזונאיות לאורך שנים, ירד תוך כחודשיים. חמישה ק"ג נעלמו בלילות ללא שינה וימים של דאגות ומחשבות קשות לעיכול. דיאטה שכולנו מוכנים לוותר עליה.

אבל לא כולם יושבים בבית ודואגים. בסופ"ש האחרון המסעדות בעיר היו מפוצצות. אותן מסעדות ששרדו חודשיים של בדידות ודלילות מבקרים. המחזורים גדלו, הלקוחות חוזרים, ושוב הוכח כי את המנגינה התל אביבית אי אפשר להפסיק. הצעירים גודשים את המדרכות מול הברים. ריח הבירה נישא באוויר, וכל אחד יודע לאן עליו ללכת ולתפוס מחסה אם ישמע אזעקת אמת באמצע הצ'ייסר. גם אם אתם באמצע הנסיעה באיילון, לא בושה – עוצרים ומשתטחים על הכביש לכמה דקות. פזצט"א אורבנית תל אביבית.

בששי האחרון קבלנו הודעה מחברים  - " ליאור אסל חי ונושם קפה. לפני כמה חודשים הוא הגשים חלום חיים ופתח בית קפה קטן בשוק היווני ביפו. מאז פרוץ המלחמה ליאור במילואים. בגבעתי. המקום שהשקיע בו את הנשמה סגור והקפה עומד ⚔

כדי להציל את העסק הטרי כל כך מסגירה, החברים של ליאור מקהילת הקפה הישראלית, לקחו על עצמם את העבודה, כי כאלה אנחנו ♥ ישראל היפה, כבר אמרנו לכם, קמה מבין ההריסות. בואו בסופשבוע, פנחס בן יאיר 8, יפו, שתו קפה ☕"

זה בא גם עם סרטון חברתי נחמד בפייסבוק המתאר את ההתארגנות החברית. אז קפצנו ליפו לקפה. ששי בצהרים. הסוחרים כבר ארזו את הדוכנים, בעלי החנויות קיפלו את עצמם לקראת השבת – והחברים של ליאור לא הפעילו בששי את בית הקפה, כי כשהגענו המקום היה סגור כבר. חבל. באמת רצינו לעזור.

לעומת זאת בפינה הסמוכה מזגו כוסות בירה לשולחן ארוך של פרלמנט צהרים גברי. ממול הרעישה מוזיקת צהריי ששי אופיינית, בבר יווני שמח. אין שולחן פנוי. תלבושת אחידה של חולצות טריקו שחורות לגברים וחליפות קיציות לבנות צמודות לנשים שפיזזו בעמידה על הכיסאות, או רק שרו בדבקות את המילים – כאילו במרחק חמישים ק"מ משם אין כבר מלחמה.

מצטער. לא מתחבר לזה עדיין. הבשורות הקשות מדי ערב של דובר צה"ל לא הולכות לי טוב עם השיגרה הצוהלת על הבר, ויהיה הוויסקי איכותי ככל שיהיה. לעומת זאת – ביקור בשוק הפשפשים בלי פינוק בבורקס ליאון, חובה. מנת פינוק של "בורקס על מים" במקום שמן, מאפיין שמרגיע את המצפון, מנה מנחמת במציאות בלתי אפשרית.

בשבת הטיילת על שפת הים התמלאה בצועדים. תל אביב חזרה לשגרת הסופ"שים, רק שעכשיו כולנו בארץ. אין טיסות לסיילים בחו"ל. אין חבילות סקי למקדימים, למרות שמדרונות האלפים כבר כוסו בשלג והעונה נפתחת בשבוע הבא. הטיול שלנו לצלילות לחופי סיני בוטל כבר בתחילת המלחמה, והאמת שאין לי תחושה שמישהו מחכה לארח אותנו בכיף בחו"ל ומי שמסתובב באירופה עם תליון מגן דוד לצווארו, חשוף לפוגרום אירופאי כל שהוא.

  

     

את צודקת

לבד משלום ובטחון במזרח התיכון, אין דבר  יותר חשוב משלום בית. הבית שלנו.

אם יש משהו שיכול להעציב אותי, זאת מריבה ביתית מיותרת.  מילים קשות. טונים חריגים. טריקת דלת. שתיקה רועמת. שיחות טלפון ארוכות עם צד ג'. מבט זועם. עיניים אדומות. דמעה מעין לא שמחה. ביחוד עכשיו, כשכולנו בצו 8 לסבלנות, זוגיות ודאגה לילדים הלוחמים שלנו ולחטופים כולם.

כמה קל לקלקל את הזוגיות שיצרנו לאורך שנים יד ביד, וקלקלנו במילה אחת מיותרת.

כשהעצבים חשופים, הצורך בחיבוק עז, העור דק ושומעים כל טון גם אם הוא לא בצבע אדום, חייבים לשנות סגנון ולעבור למשהו אחר. 

השיחות הזוגיות שלנו הרגילות היו בסגנון:

היא - "אני חושבת ש..."

הוא - "לא, אבל..."

ומכאן מתחילה שיחה שבסופה במקרה הטוב יש מסדרון הומניטרי להחלפת שבויים, הוא כן הולך עם הג'ינס לארוחת הערב, אבל עם החולצה שהיא העדיפה, וכל הדרך יש ברכב שתיקה מעיקה.

במקרה הגרוע, חיל האוויר לא מחכה עד הבוקר לחידוש התקיפות והוא יראה נטפליקס בסלון עד אשמורת שלישית. לבדו.

משפט המתחיל ב "לא, אבל" התחיל לא טוב, ומסתיים בהודנה, מחילה, והבטחת סרק, עד ה"לא, אבל" הבא. או שמשנים גישה.

למה שלא נחליט פנימית, כי בשיחות המשפחתיות המצומצמות שלנו, כל משפט שלנו הגברים יתחיל ב:"את צודקת!" . בלי אבל ובלי מאמי. סימן קריאה ודממה להדגשת הכוונה. אחרי אתנחתא של מספר שניות, אתה יכול לומר כל דבר, כי זה בעצם לא משנה. היא כבר חוגגת, ואתה יכול ללכת עם מכנסיים קצרים גם לארוחת ערב אצל ההורים שלה.

מאחר והאסטרטגיה הנפלאה הזאת לא תחזיק מים לאורך זמן. בסוף הן הרי מבינות שזה לא ממש אוטנטי – הן אולי לא תמיד צודקות, אבל תמיד חכמות מאיתנו – חבר שלי הלך צעד אחד קדימה ויצא עם משפט מנצח שאחריו אין אישה שלא נכנעת בחיוך: "את רזה וצודקת!"

מומלץ לנסות את זה בבית.
אגב, יש גם גרסה מתקדמת של המשפט המנצח הזה והיא :"אתה חטוב וצודק מאמי!", אבל כדאי לנסות את זה קודם בבית קפה, סמוך לחדר מיון, כי מרוב הפתעה יתכן כי החטוב יופתע יותר מדי ויהיה צורך מיידי בקרדיולוג....