סיפורי אבי דר

 15 קומות. 4 דירות בקומה. בית משותף בן למעלה מארבעים שנה. לא הגיע הזמן לרענן את הדירה? לא רק צבע. קירות, חיפויים, חדרי רחצה, מטבח מודרני, חלונות מבלגיה, ריהוט נח המותאם לגיל בעלי הנכס; מזגנים חסכוניים, שקטים ונמרצים, תוספת מרפסת ואיחוד חדרים כי הילדים מזמן עזבו את הבית ואם תשאירו חדר פנוי - הם עלולים לחזור אל הקן החם במשבר הזוגיות הראשון שלהם... 60 שכנים יקרים, לכל אחד יש חלומות לשפר את ביתו, לעדכן את איכות חייו, לבזבז את כל מה שחסך בשנות הקורונה, לעבור לתצורת חיים עדכנית  אחרי שפרש מהעבודה לגמלאות ועבר ממש לגור בדירה. הנקודה הכואב הראשונה היא - למה כולם לא יכולים לעשות את זה בבת אחת, אלא השיפוץ הבייתי נמשך ונמשך, כל דירה בטיימינג שלה. שכנים חדשים מגיעים - ומיד חוצבים את הקירות ובונים הכול מחדש. הם עדיין לא גרים בבניין, כך שאת הרעש והלכלוך הם לא ממש חווים, אלא רק סופגים מחמאות בוואסטאפ הבייתי. הלכלוך במעלית, האבק בחדר המדרגות, רסיסי הבלוקים שנושרים על הכביסה של השכנה מלמטה, ובעיקר הרעש שמפריע לבת של השכנה להתרכז בהכנה לבחינות סוף הסמסטר שלה ונאלצת כל בוקר לארוז עצמה וללכת להתמ...

 עוזי חבר שלי. כמעט מבריאת העולם. תמיד היה חבר שלי. עוד מגן עדה אי שם ברחוב ציטלין שבתל אביב. חבר שהלכתי לצידו תמיד. כילד, כנער, היינו באותן כיתות, חיזרנו אחר אותן נערות, ליקקנו ביחד גלידה ויטמן בגלידריה שבכיכר מלכי ישראל, והתגייסנו ביחד לצבא שנתיים לפני המלחמה. עוזי ואני חברים, ואין לי עוד הרבה אנשים שמכירים אותי כל כך הרבה שנים. עוזי חוגג השבוע יומולדת 70, אז תעשו בעצמכם את החשבון כמה שנים אנחנו מכירים. עוזי היה בן יחיד, ואותי ההורים לא ממש ספרו. עוזי היה הילד החכם של הכיתה, ואני תמיד קבלתי עובר בקושי את המבחנים; לעוזי היו משקפיים ואני ידעתי איפה לעמוד בתחתית גרם המדרגות בבית הספר בזווית הנכונה לראות את מקסימום אורך הרגלים של הבנות שלקחו את אופנת המיני עד לקצה, במובן החרמני של הקצה. עוזי הלך איתי לכמה פעולות בצופים, שיחקנו סטנגה בחצר בית הספר בששי אחר הצהרים, ולימים גם הראה לי אצלו בבית את הניסים שקורים בחדר החשוך עם פילם, נייר צילום וכמה נוזלים כימיים שבעזרתם הדפסנו כמה תמונות אמנותיות, עאלק. בבית של עוזי דיברו עברית תקנית, בשקט, ובסלון היו הרבה ספרים מסודרים על המדפים. אצלנו בב...

  יש ערימה  של שותי קפה נטול על הרחבה, זאת לא פתיחה של שיר אלטרנטיבי למאיר אריאל. זאת המציאות השכונתית העכשווית באופנהיימר פינת הרב אשי, בקהילה קדושה נווה אביבים. קבוצה שאי אפשר להתעלם ממנה, בעלי מצח גבוה או סתם דלילות שֵיבתית מביכה, יושבים בצפיפות קדם-קורונית סביב מקבץ שולחנות עגולים במרכז בית הקפה השכונתי; מנסים לרבע את העיגולים, ועדיין לפרויקה אין מקום קרוב לשולחן.  דלי בלורית ועבי מותן, בג'ינס מדובלל וחולצות פלנל משובצות בצבעים לא עכשוויים, רמי קול ורפי שמיעה, מתלוצצים בצורה מביכה עם מלצריות צעירות שממש לא מבינות מה הסבא הזה רוצה ממנה על הבוקר, מעבירים עוד בוקר עם החבר'ה, כי בבית יש היום עוזרת והם התבקשו יפה לא לחזור הביתה לפני אחת בצהרים. מה זה ההיפך ממשרה מלאה? פנסיה. שנים שנגזר עלינו למלא בתוכן, כי אחרת הילדים שלנו ידאגו שלא נהיה משועממים ונוזעק למשימות קצרות טווח בעבורם, כי הם עסוקים בעבודה שלהם. תרומה מרצון לטובת סידורים שלהם בביטוח לאומי, הגשת טפסים, הוצאת חבילות מהדואר, טיפול שיגרתי ברכב, הקפצות הנכדים לחוגים, טיגון שניצלים, הכנת סיר בולונז לפלוגת נכדים למשך כל...

  זכיתי. מצאתי דרך לתקן את הבלתי ניתן לתיקון. כנראה שעלה בידי לשפץ את מה שנראה אבוד. כמה שעות מול המקלדת, והצלחתי לעשות את הבלתי יאומן. תיקנתי את העבר הבלתי מוצלח שלי ויצרתי מציאות  אלטרנטיבית...  טובה יותר. עבורי כמובן. מה שנראה פעם כפיאסקו מושלם, התרסקות בלתי נמנעת, פשיטת רגל רגשית, כשלון חברתי ומשפחה קורסת - הפך תוך כמה פרקים בסיפור האוטוביוגרפי שלי למשהו אחר, עדיין לא מושלם, אבל עכשיו אפשר כבר לחיות אתו; אפשר לספר אותו בגאווה, ניתן להבין ולא לכעוס, לחייך ולקוות לימים טובים יותר, על כולנו. כשאנחנו צעירים, מלאי הורמונים, אגו ובטחון עצמי בצדקת דרכנו, אנו בשלים לעשות את כל הטעויות האפשריות וכמובן  לשלם עליהם את המחיר כאן ועכשיו. להעליב, להתנתק, להחרים, לפגוע ולהחליט כי חייכם יהיו יותר טובים אם תדבקו בצדקת דרככם. ושילכו כולם להזדיין! יאדה יאדה יאדה, הגעתם לגיל השלישי. לישורת האחרונה לפני קופת חולים וכירורגית ב׳, רגע לפני שמתחילים לחרוץ לכם את העור בצלקות, נקזים או סתם כתמי עור כהים ומגעילים הנגרמים מתרופות דילול הדם שלקחתם מאז האירוע - עכשיו הזמן לשחזר, לתקן, להשלים, ...

משה אבידר, או כפי שהוא מוכר בתל אביב הקטנה כמוישה היפשר, או כפי שקראו לו מאחורי גבו, בעלה לשעבר של תמר אבידר, היה האבא שלי.  לפני 11 שנים נפטר אבי, משה אבידר. עזב אותנו עם חיוך, כצדיק. הלך לישון, וזהו. אחי ואני הפכנו ליתומים מאב. מאז לא עובר יום שאינני חושב עליו. מה הוא היה עושה במצבי -  אומר, מגיב, מתעלם ובדרך כלל שותק.  במותו, נפרד ההורה המנוח מילדיו. לתמיד. הם ממשיכים לזכור, לנהל אתו שיחות, להתייעץ, לכעוס, ורוב הזמן להתגעגע. לצערי, היו לי כמה פסקי זמן ארוכים ביחסים עם אבי.  ריבים מיותרים שהסתיימו בהתעלמות הדדית למשך חודשים. כאשר כל יום אני מחכה שהוא יתקשר ויתנצל, והוא כמובן ישב ליד הטלפון אצלו בחנות וחיכה להתנצלות שלי. אם מסכמים את משך הדממה, יכול להיות שהפסדתי למעלה משנתיים קשר אתו בגלל האגו הדפוק של שנינו. כיום, נשארו רק הזיכרונות, וזה באמת לא ממש חשוב מי טעה ומי היה צריך להתנצל.  11 שנים.  מאז עברתי תהפוכות, הפכתי בעצמי כבר לזקן השבט הקטן שלי, היום כבר אחרים מתייעצים איתי. לא תמיד יש לי תשובה חכמה, אבל תמיד אני מקפיד להיות.  מהאגו שלי נפרדתי....

  חברים, אני לא בדיכאון. גם אתם לא ממש צריכים להיכנס למחשבות נוגות על עתיד המדינה כי עוד רגע הלכה לנו המדינה פייפן. שנת 1882 הוכרזה כשנה א' של מדינת הישראל המתחדשת. כל מי שהגיע לנמל יפו מינואר באותה שנה, קיבל תואר בוגר עליה ראשונה, כלומר - אצולת המייפלאוור הישראלית. כל מי שהגיע כמה שנים קודם, והיו כאלה לא מעט, לא נחשב ונמנה על עליית משה רבנו ממצרים כמה שנים קודם לכן. מאז אנחנו בדרך ל"אסון" וחורבן בית שלישי. גדלים, מתרבים, מפציצים באיראן, עושים פוסט דוקטורט ב-MIT, אור לגוים, חתני פרס נובל, מתבוללים ומתחרדים כל אחד על פי טעמו, או טו טו אנחנו עשרה מיליון ישראלים, והמצב רק מתדרדר והולך. הכי קל זה לראות את חצי הכוס הריקה. זה גם מדכא אם החצי המלא הוא ויסקי מעולה, אבל ברצינות - כמי שמוקף מכל צדדיו להקת קוראי העיתון לאנשים חושבים, כמי שלא חש בנוח לחלוק עם החברים עד כמה טוב ונעים לו גם עכשיו בחצי הכוס המלאה, תנסו להמריא ולהביט על המצב במבט על, כאשר הטלוויזיה שלכם כבויה. בשבוע שעבר ביקרתי בגוש עציון. במרומי הישוב נווה דניאל הוקמה נקודת תצפית מדהימה, תחליף למי שלא יכול להתרומם לגוב...

אני איש של ויסקי. סינגל, בלנדד, מעושן, מיושן בחביות יין מיוחדות, אירי, יפני, ישראלי או סקוטי, צעיר בן 4 או קשיש ויקר בן 25 שנים, הסדר באמת לא חשוב, תמזגו בבקשה, אני הרי לא נוהג הערב; העיקר שיהיה לידי פרטנר ראוי על הבר. עם יין זה כבר סיפור אחר. זן העינב, מקום הכרם, הארומה, הבוקה ועד כמה הייתה שנת הבציר מבורכת. לגבי חברים, זה קצת אחרת. בציר שנת 53' הוא הכי איכותי שאני מכיר. עוללים שגדלו באווירת צנע, חגגו בר מצווה במגבלות ה"מיתון", איבדו הבתולים לצלילי הרוק הרוק-אנד-רול על הדשא, מתגלגלים כאילו הם בוודסטוק, התאהבו בילדות הפרחים, התגייסו לצה"ל הכי שחצן שיש בואך היישר למחדל יום הכיפורים; בחרו ללמוד מחשבים לפני המצאת המחשב האישי, דיברו רומנטיקה עם החברות לפני המצאת הטלפון הנייד, שרו את סוזאן עם לאונרד כהן ולמדו לנגן בגיטרה את בית השמש העולה; שיננו את "מרד הנעורים" הולכו לתנועת הנוער; חלמו להתקבל לחברה יציבה עם פנסיה תקציבית, חתמו קבע לכמה שנים כי המפקד שלהם ביקש, התחתנו עם הפקידה הפלוגתית, עם המוכמת הכי יפה ביב"א, לקחו משכנתא ללא מורא, קנו בית קטן עם רעפים בי...