רעש משותף

 15 קומות. 4 דירות בקומה. בית משותף בן למעלה מארבעים שנה. לא הגיע הזמן לרענן את הדירה? לא רק צבע. קירות, חיפויים, חדרי רחצה, מטבח מודרני, חלונות מבלגיה, ריהוט נח המותאם לגיל בעלי הנכס; מזגנים חסכוניים, שקטים ונמרצים, תוספת מרפסת ואיחוד חדרים כי הילדים מזמן עזבו את הבית ואם תשאירו חדר פנוי - הם עלולים לחזור אל הקן החם במשבר הזוגיות הראשון שלהם...

60 שכנים יקרים, לכל אחד יש חלומות לשפר את ביתו, לעדכן את איכות חייו, לבזבז את כל מה שחסך בשנות הקורונה, לעבור לתצורת חיים עדכנית  אחרי שפרש מהעבודה לגמלאות ועבר ממש לגור בדירה. הנקודה הכואב הראשונה היא - למה כולם לא יכולים לעשות את זה בבת אחת, אלא השיפוץ הבייתי נמשך ונמשך, כל דירה בטיימינג שלה. שכנים חדשים מגיעים - ומיד חוצבים את הקירות ובונים הכול מחדש. הם עדיין לא גרים בבניין, כך שאת הרעש והלכלוך הם לא ממש חווים, אלא רק סופגים מחמאות בוואסטאפ הבייתי. הלכלוך במעלית, האבק בחדר המדרגות, רסיסי הבלוקים שנושרים על הכביסה של השכנה מלמטה, ובעיקר הרעש שמפריע לבת של השכנה להתרכז בהכנה לבחינות סוף הסמסטר שלה ונאלצת כל בוקר לארוז עצמה וללכת להתמקם בספריית האוניברסיטה לאווירה קצת יותר מוגנת ושקטה.

כולנו משפצים. כולנו מרעישים. כולנו מנסים לנקות האבק בסוף היום מהמרחבים המשותפים בבניין אחרי הקבלן החייכן שהתקשרנו אליו בהנחה שהוא כבר יסתדר עם השכנים -  רק שהוא עוד מעט הולך לחרב יחסי שכנות בבניין אחר, ואתם חוזרים לגור עוד שנים רבות בסמוך לשכנה מבוגרת שלכם. אישה יקרה וצלולה,  שלעולם לא תשכח לכם את רעש ה"קונגו" שכרסם את הקיר בטון שהפריע לכם ביצירת רחבת ריקודים מדהימה ב"אופן ספייס" הסלוני שייצרתם לכם, להכיל זוג גמלאים פדלאות כמותכם, שהריקוד היחיד שיהיה אצלכם אולי, יהיה טנגו איטי לאור נרות בט"ו באב הקרוב, אם רק תזכרו זאת בענני הדימנסיה המתקרבת, תקלה אותה אי אפשר יהיה לשפץ.

בשכונה שלנו, כמו ברוב העיר, מסתיים בימים אלו פרויקט פינוי בינוי של שלושה בניינים ממש מול המרפסת שלנו. לחוות את בניית ארצנו לגובה, ביחד עם שיפוץ מעונות שכננו לדורות הבאים, הייתה חוויה מאתגרת. מאבק דו-גזרתי מול מנהל העבודה בקומה מעלי, למוקד 106 עבורם הפכתי להיות קצין תצפית קדמי מול הפרות רישיון הבניה של חברת הבניה ממול. מומלץ ביותר לפנות לחבר'ה במוקד זה. בגללנו השתנו שיטות השיוף של הקבלן, השתנו שעות הפעלת הקומפרסורים שלו, ובגדול הקטנו את רווחי החברה בפרויקט. מצד שני, אנחנו הצלחנו לנמנם בין שתיים לארבע...

מהשיפוצים אי אפשר להתחמק. אבל אפשר לצמצם העצבים. למשל, לקחת את חוקי הבניה להגנת הדייר קצת יותר באנושיות ולהחליט כי את החציבות המרעישות לא חייבים לעשות החל משבע וחצי בבוקר. בטוח כי אפשר להתחיל בעבודות פחות מרעישות ולדחות את פיצוץ עור התוף שלנו קצת יותר מאוחר. אפשר גם להסכים בבניין כי פה עושים בלגן רק בחודשי יולי-אוגוסט. חודשים בהם אנחנו מארחים את הנכדים, ואז קבלן השיפוצים מגיע אלינו ומבקש שנרגיע אותם כי הרעש שלהם מפריע לפועלים להתרכז...

שבע וחצי בבוקר. קץ הפנטזיה על שינה ללא גבולות. חלום שהחזיק אותנו כל שנות היקיצה המוקדמת לעבודת משמרות. הבוקר שוב החוצב התורן מפעיל את הקונגו התורן.

 בבניין שלנו, אם אתה לא מתעורר בבוקר עם צליל "סולל בונה", והכל שקט סביבך - זהירות! תבדוק מהר אם אתה עדיין חי...

עוזי בן 70

 עוזי חבר שלי. כמעט מבריאת העולם. תמיד היה חבר שלי. עוד מגן עדה אי שם ברחוב ציטלין שבתל אביב. חבר שהלכתי לצידו תמיד. כילד, כנער, היינו באותן כיתות, חיזרנו אחר אותן נערות, ליקקנו ביחד גלידה ויטמן בגלידריה שבכיכר מלכי ישראל, והתגייסנו ביחד לצבא שנתיים לפני המלחמה.

עוזי ואני חברים, ואין לי עוד הרבה אנשים שמכירים אותי כל כך הרבה שנים. עוזי חוגג השבוע יומולדת 70, אז תעשו בעצמכם את החשבון כמה שנים אנחנו מכירים.

עוזי היה בן יחיד, ואותי ההורים לא ממש ספרו. עוזי היה הילד החכם של הכיתה, ואני תמיד קבלתי עובר בקושי את המבחנים; לעוזי היו משקפיים ואני ידעתי איפה לעמוד בתחתית גרם המדרגות בבית הספר בזווית הנכונה לראות את מקסימום אורך הרגלים של הבנות שלקחו את אופנת המיני עד לקצה, במובן החרמני של הקצה. עוזי הלך איתי לכמה פעולות בצופים, שיחקנו סטנגה בחצר בית הספר בששי אחר הצהרים, ולימים גם הראה לי אצלו בבית את הניסים שקורים בחדר החשוך עם פילם, נייר צילום וכמה נוזלים כימיים שבעזרתם הדפסנו כמה תמונות אמנותיות, עאלק.

בבית של עוזי דיברו עברית תקנית, בשקט, ובסלון היו הרבה ספרים מסודרים על המדפים. אצלנו בבית כמעט ולא דברו. בעיקר כעסו והספר הכי קריא היה "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי"...

חברי עוזי לא ממש התגייס איתי לצבא, כי בגלל חוכמתו צה"ל העדיף אותו כ"עתודה אקדמאית" בפקולטה למתמטיקה ואני הייתי חיוני בבית הספר לטיסה. עוזי היום פרופסור למדעים מדויקים ואני - חבר של הפרופסור, שהוטס מביה"ס לטיסה בנסיבות של שיקולים דמוגרפיים. בכדי לא לגרום לאסון תעופתי וצמצום אוכלוסייה איכותית, המדריכים החכמים שלי העדיפו שלא אטוס, ובכך נמנע אסון כבד.

עוזי ואני ביחד כמעט 70. הוא בחר לגור במרילנד, אני לא. הוא מרבה לבקר אותנו, מקפיד שניפגש בכל ביקור ונעלה זיכרונות ולא חוסך ממני את פרשנותו החריפה לגבי מצבנו הפוליטי הרעוע, כפי שזה נראה משם.
עוזי הוא חבר, ואני בטוח כי אם וכאשר נפסיד בפרעות תשפ"ג המתלהמות סביבנו, נוכל לקבל  במרתף ביתו בארה"ב מקלט זמני ביום בו נזדרז לנתב"ג, ונבין כי הילד הכי חכם בכיתה צדק. כנראה שבפונקציית הנוחות/הישרדות הנגזרת החמישית, ארה"ב עדיפה על TLV.

כרגיל עוזי חוגג 70 כמה חודשים לפני. בעוד שלושה חודשים הוא מגיע ארצה עם בקבוק ויסקי איכותי. 

ביחד, נשתה לחיי הגננת עדה!

פרלמנטרי

 

יש ערימה  של שותי קפה נטול על הרחבה, זאת לא פתיחה של שיר אלטרנטיבי למאיר אריאל. זאת המציאות השכונתית העכשווית באופנהיימר פינת הרב אשי, בקהילה קדושה נווה אביבים. קבוצה שאי אפשר להתעלם ממנה, בעלי מצח גבוה או סתם דלילות שֵיבתית מביכה, יושבים בצפיפות קדם-קורונית סביב מקבץ שולחנות עגולים במרכז בית הקפה השכונתי; מנסים לרבע את העיגולים, ועדיין לפרויקה אין מקום קרוב לשולחן. 

דלי בלורית ועבי מותן, בג'ינס מדובלל וחולצות פלנל משובצות בצבעים לא עכשוויים, רמי קול ורפי שמיעה, מתלוצצים בצורה מביכה עם מלצריות צעירות שממש לא מבינות מה הסבא הזה רוצה ממנה על הבוקר, מעבירים עוד בוקר עם החבר'ה, כי בבית יש היום עוזרת והם התבקשו יפה לא לחזור הביתה לפני אחת בצהרים.

מה זה ההיפך ממשרה מלאה? פנסיה. שנים שנגזר עלינו למלא בתוכן, כי אחרת הילדים שלנו ידאגו שלא נהיה משועממים ונוזעק למשימות קצרות טווח בעבורם, כי הם עסוקים בעבודה שלהם. תרומה מרצון לטובת סידורים שלהם בביטוח לאומי, הגשת טפסים, הוצאת חבילות מהדואר, טיפול שיגרתי ברכב, הקפצות הנכדים לחוגים, טיגון שניצלים, הכנת סיר בולונז לפלוגת נכדים למשך כל השבוע; הוספת מדף, צביעת קיר מקושקש בצבעי פנדה, קידוח עדין בחיפוי הקרמיקה העדין שהוסיפו במקלחון ותליית סבוניה בלי לסדוק את כל האריח כפי שקרה בפעם האחרונה בה הבן שלך ניסה לעשות זאת במו ידיו השמאליות, ועוד תעסוקות אלטרנטיביות מביכות שלעת גמלאות התלבשות עלינו יותר ויותר.

אני לא בטוח כי בעלי בתי הקפה משתגעים על הלקוחות הוותיקים, שיושבים אצלם כל הבוקר ומזמינים תה ומאפה במבצע, ומרעננים את כוס התה שלהם בתוספות מים רותחים חינמיים עוד ועוד עד לסיום ישיבת הפרלמנט היומית. מצד שני, זאת חבורה קבועה, שמחה, רעשנית, שיוצרים אווירת פעילות בקפה השכונתי, ולפעמים כאשר הנכדים שלהם עוברים לומר שלום לסבא, יש פעילות נוספת בקופה. על נכדים לא חוסכים.

בוקר טוב דמוקרטיה, כולם מקריאים את תקציר מאמרי הדעות אותם קראו השכם בבוקר, משננים את משפטי המפתח ושולפים אותם בטיימינג המתאים כאמירה מקורית שלהם. ברוב קולות מסכמים את המצב. מעולם לא היה מצבנו טוב יותר, ושילכו להזדיין כל חדי הקרן המעבירים את כספם ומקום מושבם לשוויץ. כאילו, קודם קראו לזה רילוקיישן  למען הקריירה, ועכשיו זאת מחאה חברתית למען הדמוקרטיה? 

קפה עם החברים על הבוקר. מספרים בפירוט איך הם מתנדבים פעמיים בשבוע במקום עבודתם הקודם. עוזרים בארכיון ובמודיעין, מורי נבוכים לקשישים כמותם שלא מכירים איך מסתדרים עם מערכת הקבלה הממוחשבת, ובין לבין מבקרים במשרדי החבר'ה הצעירים שהחליפו אותם במשרד, עוצרים בפינת הקפה, מציגים עצמם לדור החדש, ומתגעגעים לימים בהם הם עצמם היו מארחים חברה לגמלאי טרחן אחר שהגיע לביקור.

פרלמנט של בוקר. לפחות פעם בשבוע. אם יהיה חשוב, יש עוד פרלמנטים פעילים בשכונה שישמחו לקבל אותי, בתור הינוקא הכאילו ימני-ציוני  החדש. פוליטיקה, נכדים, חוויות מביקור אצל הקרדיולוג, התלוצצות על בדיקת בלטת הערמונית האחרונה, דפדוף באלבום הצילומים הדיגיטאלי בטלפון מההפלגה בספינת השעשועים האחרונה בין האיים הקריביים לנכדים במיאמי, ועזרה לחבר ברישום אלקטרוני  לסופ"ש בים המלח בחסות ועד העובדים. הכול תחת מגבלה קבוצתית חשובה - לכל אחד מותר לדבר על מלה אחת, להציג תמונת נכדים אחת, ואם זה ממש כואב לו - לקטר על מחלה אחת.

צ'ייסר? קמפרי עם תפוזים? לא מוקדם מדי? חברים - כבר כמעט אחת בצהרים. צריך להתפזר ולחזור לנמל הבית. לבית הנקי, נטול העוזרת, לכורסה מול הטלוויזיה, לצפות בסדרה החדשה שהמליצו לך בפרלמנט הקודם, משהו על סוסים מתים, התעסוקה הפנסיונרית של פורשי המוסד הבריטי, MI5, שחזרו מן הכפור, החברים של סמיילי, הג'יימס בונדים עטורי השיבה ומאותגרי הגזרה, שמתלבטים  כל בוקר מחדש, איך יעבירו את יומם עד ה"תה של השעה חמש" עם מאטה הארי, הגמלאית הצמודה הפרטית שלהם. 
מלצר - אפשר חשבון בבקשה?

הכותב למרחקים ארוכים

 

זכיתי. מצאתי דרך לתקן את הבלתי ניתן לתיקון. כנראה שעלה בידי לשפץ את מה שנראה אבוד. כמה שעות מול המקלדת, והצלחתי לעשות את הבלתי יאומן. תיקנתי את העבר הבלתי מוצלח שלי ויצרתי מציאות  אלטרנטיבית... 

טובה יותר. עבורי כמובן.

מה שנראה פעם כפיאסקו מושלם, התרסקות בלתי נמנעת, פשיטת רגל רגשית, כשלון חברתי ומשפחה קורסת - הפך תוך כמה פרקים בסיפור האוטוביוגרפי שלי למשהו אחר, עדיין לא מושלם, אבל עכשיו אפשר כבר לחיות אתו; אפשר לספר אותו בגאווה, ניתן להבין ולא לכעוס, לחייך ולקוות לימים טובים יותר, על כולנו.

כשאנחנו צעירים, מלאי הורמונים, אגו ובטחון עצמי בצדקת דרכנו, אנו בשלים לעשות את כל הטעויות האפשריות וכמובן  לשלם עליהם את המחיר כאן ועכשיו. להעליב, להתנתק, להחרים, לפגוע ולהחליט כי חייכם יהיו יותר טובים אם תדבקו בצדקת דרככם. ושילכו כולם להזדיין!

יאדה יאדה יאדה, הגעתם לגיל השלישי. לישורת האחרונה לפני קופת חולים וכירורגית ב׳, רגע לפני שמתחילים לחרוץ לכם את העור בצלקות, נקזים או סתם כתמי עור כהים ומגעילים הנגרמים מתרופות דילול הדם שלקחתם מאז האירוע - עכשיו הזמן לשחזר, לתקן, להשלים, לבנות מציאות מדומה יותר טובה, לצייר מחדש את דרכי חייכם המופלאות, לפני שהנכדים יתחילו לתחקר אותך בנוגע לעבודת השורשים שלהם לבית הספר.

אז אני זכיתי. בזכות הבלוג הפרטי שלי. קובץ פרסומים אישיים המופץ למרחב המרשתת בין אנשים שהכרתי במהלך שיטוטי על רחבת הריקודים הווירטואלית של חיי,  במקום בו  אני משתף אותם בהגיגים, מחשבות, חוויות וסיפורים אישיים על אנשים דמיוניים שחלקם מתחזים לבני המשפחה המעניינת שלי. כאן נעשה התיקון הגדול. הכול אמיתי, אולי לא כל האמת אבל אמת. שום שקר או טשטוש משהו, רק שבגרסה החדשה שלי, אין אמת מחולטת. כנראה שעכשיו יש הסבר נוסף שאינו בהכרח מה שהבנתי בזמנו. לצד ב' יש מה לומר. גם לבן זונה ההוא היו בעיות משלו. אולי לא כל הצדק בעולם נמצא אצל צד א'. 

מאחר והכרזתי כבר בפתיחת הבלוג אי שם בפרוץ הקורונה כי כל המקשר בין הדמויות במחזה לאנשים בעולמנו האמיתי, עושה זאת על אחריותו האישית  - קל לי לשרבט את הסיפורים, משיקים למציאות תוך הכחשה מלאה. היי, זה ממש לא אני!

למעלה משנתיים אני טווה איתכם סיפורים. כותב את ההיסטוריה המשפחתית שלי בפונטים יפים וצבעוניים. מלאת רוך, געגוע, ציונות וחמלה. בלי צעקות, מריבות, טריקת דלתות וכעסים. כנראה שיותר קל לי עכשיו להניח את האגו, האכזבות, הטעויות של שחקנים אחרים במחזה חיי והשטויות שאני אחראי עליהן, להניח בצד ולקרוא אודות סיפורי חיי יותר רגוע ומחויך. זאת לא בושה לכתוב שאני מתגעגע, גם אם למקורבים לי זכור היטב כמה מרור אכלתי; זאת לא טעות לומר שאהבתי גם אם תזכירו לי שלא אהבו אותי באמת; זאת לא תרפיה בכתיבה , גם אם היא גורמת לי עונג רב ועוזרת לי לגשר על ימים קשים בעברי; זה עוד שיתוף אישי עם חברים טובים על ימים טובים יותר, רגשות שמציפים וגולשים למשפטים ארוכים מדי, ושיחה בלוגיסטית עם שמונת הקוראים הנאמנים והקבועים שלי שמכירים כי מאחורי כל פסקה יש קריצה ובסוף כל הגיג יש גם צ'ייסר.

אז באהבה, ממליץ בחום לקחת כמה צבעי פסטל לצבוע את השלכת והסיפור האישי האפור, בכל צבעי הקשת. זה יותר יפה לעין ולנשמה.

צלם הקרחונים - חברי בדרום אמריקה, רלי אור

עיצוב פקח הטיסה החגבי - עוד המצאה של AI, שיגעון הגרפיקה הממוחשבת עם ציון פסיכומטרי 800...

כל כתבי מוישה היפשר ז"ל

משה אבידר, או כפי שהוא מוכר בתל אביב הקטנה כמוישה היפשר, או כפי שקראו לו מאחורי גבו, בעלה לשעבר של תמר אבידר, היה האבא שלי.

 לפני 11 שנים נפטר אבי, משה אבידר. עזב אותנו עם חיוך, כצדיק. הלך לישון, וזהו. אחי ואני הפכנו ליתומים מאב. מאז לא עובר יום שאינני חושב עליו. מה הוא היה עושה במצבי -  אומר, מגיב, מתעלם ובדרך כלל שותק. 

במותו, נפרד ההורה המנוח מילדיו. לתמיד. הם ממשיכים לזכור, לנהל אתו שיחות, להתייעץ, לכעוס, ורוב הזמן להתגעגע. לצערי, היו לי כמה פסקי זמן ארוכים ביחסים עם אבי.  ריבים מיותרים שהסתיימו בהתעלמות הדדית למשך חודשים. כאשר כל יום אני מחכה שהוא יתקשר ויתנצל, והוא כמובן ישב ליד הטלפון אצלו בחנות וחיכה להתנצלות שלי.

אם מסכמים את משך הדממה, יכול להיות שהפסדתי למעלה משנתיים קשר אתו בגלל האגו הדפוק של שנינו. כיום, נשארו רק הזיכרונות, וזה באמת לא ממש חשוב מי טעה ומי היה צריך להתנצל. 

11 שנים.

 מאז עברתי תהפוכות, הפכתי בעצמי כבר לזקן השבט הקטן שלי, היום כבר אחרים מתייעצים איתי. לא תמיד יש לי תשובה חכמה, אבל תמיד אני מקפיד להיות. 

מהאגו שלי נפרדתי. לפני 11 שנים.

מצרף לעיונכם מספר פוסטים מאזכרות קודמות. שום דבר לא השתנה לבד מהגעגוע, וגם הוא עוד מעט ידעך בגלל הזיכרון שנחלש מדי שנה...

הנסיך מרחוב פיירברג

גוש חלקה

לשתף

החנות

המג"ד

קדישמן בכספת

היפשר&דיאמנט לא גרים פה יותר

מצב הרוח

 

חברים, אני לא בדיכאון. גם אתם לא ממש צריכים להיכנס למחשבות נוגות על עתיד המדינה כי עוד רגע הלכה לנו המדינה פייפן.

שנת 1882 הוכרזה כשנה א' של מדינת הישראל המתחדשת. כל מי שהגיע לנמל יפו מינואר באותה שנה, קיבל תואר בוגר עליה ראשונה, כלומר - אצולת המייפלאוור הישראלית. כל מי שהגיע כמה שנים קודם, והיו כאלה לא מעט, לא נחשב ונמנה על עליית משה רבנו ממצרים כמה שנים קודם לכן.

מאז אנחנו בדרך ל"אסון" וחורבן בית שלישי. גדלים, מתרבים, מפציצים באיראן, עושים פוסט דוקטורט ב-MIT, אור לגוים, חתני פרס נובל, מתבוללים ומתחרדים כל אחד על פי טעמו, או טו טו אנחנו עשרה מיליון ישראלים, והמצב רק מתדרדר והולך.

הכי קל זה לראות את חצי הכוס הריקה. זה גם מדכא אם החצי המלא הוא ויסקי מעולה, אבל ברצינות - כמי שמוקף מכל צדדיו להקת קוראי העיתון לאנשים חושבים, כמי שלא חש בנוח לחלוק עם החברים עד כמה טוב ונעים לו גם עכשיו בחצי הכוס המלאה, תנסו להמריא ולהביט על המצב במבט על, כאשר הטלוויזיה שלכם כבויה.

בשבוע שעבר ביקרתי בגוש עציון. במרומי הישוב נווה דניאל הוקמה נקודת תצפית מדהימה, תחליף למי שלא יכול להתרומם לגובה הענן, תצפית המאפשרת התרשמות אמיתית מהשכונה המעורבת בה אנחנו חיים. ההרים החשופים אליהם הגיעו ראשוני המתיישבים היהודים (לא כולל אנשי חברון הי"ד, ואברהם אבינו) אי שם לפני מאה שנה והקימו את כפר עציון מכוסים היום במארג אורבני התיישבותי מעורב של תושבים ערבים ויהודים. הכול שזור בכפר ליד מאחז, התנחלות מול כל מסגד, שכונה ליד עיירה, טלית מול כפיה, סהר מול מגן דוד וכולם בסך הכול רוצים בסוף היום להגיע הביתה בחיוך ולהביא פרנסה להרבה מאוד ילדים הגדלים שם במרוץ הדמוגרפי הבין עמי.

עמדתי במצפה ולא הבנתי בדיוק על מה מדברים תומכי ההפרדה. הכול כל כך צפוף וקרוב. שתי מדינות לשני עמים? איך?

עזבו מה היה. מה יהיה מחר הוא החשוב יותר.

זה בלתי פריד. נועדנו לחיות ביחד. ובכיף.

אני יודע כי זה נשמע הזוי, לא מציאותי וממש לא חכם. גם באירלנד חשבו כך רגע לפני שמתווך חכם הראה להם שבשלום זה פחות מדמם ויותר נעים.

דווקא עכשיו, כשהרחובות סוערים והזיקוקים מחרישים את קולות ההיגיון, חייבים למצוא מתווך הגון והחכם שיוציא את אלוהים מהוויכוח ויחזיר אותו ללב המאמינים; מקובל שישכנע כי יש זכות קיום למנהיגי המאבק לתקומת העמים גם שלא בדרך המאבק אלא בהקמת חברה משותפת שתאחז במכנה המשותף הרחב, הרצון באיכות חיים וכלכלה בריאה, ותשאיר את השונה לתחום המשפחתי/קהילתי/חברתי לאומי בשכונות השונות של הפדרציה החדשה במזרח התיכון. ישות חדשה שוחרת עתיד טוב ובטוח לילדי כולנו, בלי כיפה או תרבוש, רק כובע טמבל וכפיה.

צילום - קברניט אודי גזית

צילום מרחפן - יוסי קרל

מחזור 53׳

אני איש של ויסקי. סינגל, בלנדד, מעושן, מיושן בחביות יין מיוחדות, אירי, יפני, ישראלי או סקוטי, צעיר בן 4 או קשיש ויקר בן 25 שנים, הסדר באמת לא חשוב, תמזגו בבקשה, אני הרי לא נוהג הערב; העיקר שיהיה לידי פרטנר ראוי על הבר. עם יין זה כבר סיפור אחר. זן העינב, מקום הכרם, הארומה, הבוקה ועד כמה הייתה שנת הבציר מבורכת. לגבי חברים, זה קצת אחרת. בציר שנת 53' הוא הכי איכותי שאני מכיר. עוללים שגדלו באווירת צנע, חגגו בר מצווה במגבלות ה"מיתון", איבדו הבתולים לצלילי הרוק הרוק-אנד-רול על הדשא, מתגלגלים כאילו הם בוודסטוק, התאהבו בילדות הפרחים, התגייסו לצה"ל הכי שחצן שיש בואך היישר למחדל יום הכיפורים; בחרו ללמוד מחשבים לפני המצאת המחשב האישי, דיברו רומנטיקה עם החברות לפני המצאת הטלפון הנייד, שרו את סוזאן עם לאונרד כהן ולמדו לנגן בגיטרה את בית השמש העולה; שיננו את "מרד הנעורים" הולכו לתנועת הנוער; חלמו להתקבל לחברה יציבה עם פנסיה תקציבית, חתמו קבע לכמה שנים כי המפקד שלהם ביקש, התחתנו עם הפקידה הפלוגתית, עם המוכמת הכי יפה ביב"א, לקחו משכנתא ללא מורא, קנו בית קטן עם רעפים בישוב קהילתי חדש, ונפגשו בסופ"שים עם ידידים פלסטינים בשיחות נפש ארוכות לעיצוב השלום המתקרב. אנחנו שנולדנו חמש שנים אחרי הכרזת המדינה, אחרי שההורים שלנו התאוששו והתבססו להקמת משפחה בא"י, לסבא עם מספר צרוב על הזרוע וזיכרונות זוועה שמנעו ממנו שינה רצופה, אנחנו הסג"מים של 73', המעמד הבינוני הגמלאי של היום שכבר חיתנו את הילדים, עסוקים בלא להשתעמם מחד ולא לשקוע במשחקים עם הנכדים יותר מדי, הדור שלנו חוגג השנה 70 שנה.

דיסקליימר מתבקש - כל הטקסט לעיל יכול היה להירשם בגוף נקבה, מתנצל, אך אני שומר את זה לפוסט נפרד. מגיע לכן באמת התייחסות מלאה בנפרד. מבטיח.להבדיל מיין ישן, היישון שלנו לא משהו. מזל שהמציאו את הבוטוקס, הטיסות לאיסטנבול לשיפוץ קטן,כדורי סיאליס שמחזיקים את העטרה כמו פעם, סדנת מיינדפולנס שממקדת אותנו בכאן ועכשיו מעשי ונטול כעסים, גיחות קבועות לפוקט או כל אי תאי אחר שמקבל בחיוך את הכסף הגמלאי שלנו.

המחזור שלנו. חברי בני השבעים. כבר לא ממש מלח הארץ. ההורים שלנו נלחמו בבאב אל וואד, אנחנו מסתבר לא נפסיק להילחם, גם בנפנוף כרזות ודגלים על הגשרים, עד שיפנו אותנו מהבריקדות בקרב האחרון על הדמוקרטיה. השנה - בין הפגנה למחאה, נחגוג חברי למחזור את יום הולדתנו ה-70. בהפתעה כמובן. ללא ידיעתנו, מובלים בעורמה לאירוע, מושיבים אותנו כאילו באנו לעוד ערב חברתי, שלא נקבל אירוע לבבי מההפתעות, כמו הנכדים שקפצו מהרילוקיישן, הילדה החוזרת בתשובה שמוכנה להתעלם מהעדר משגיח כשרות באירוע, יושב עם חיוך, מצפה ומחכה למצגת זיכרונות נוסח חיים שכאלו, לסרטו ברכה מהחברים ב-LA, לזום עם הבת דודה הקשישה במלבורן, למצגת צילומים שלנו יושבים מזועזעים כסנדקים בבריתות עם הנכדים, להתכנסות בפורום מצומצם עם עשרות חברים בבר הקופסא השכונתי להרמת כוסית, לחבילת פינוק בספא ששה כוכבים מתנה מהילדים, וסופ"ש בצימר הכי יקר בגליל, עם אהבת חיינו. זהו, עשיתי לכולכם את הספויילר של השנה. בלי סודות. הכול צפוי, ידוע מראש והרשות נתונה. כן, גם אתה חבר שלי, שכבר שנה מאיים כל ארוחת ששי שלא תעיפו להפתיע אותי השנה! אפשר להתחיל בחגיגה. רצף של מסיבות "הפתעה" לכמאתיים בני המחזור שלי/חברי לגיוס/לאוניברסיטה/לחיים. מעכשיו ועד דצמבר - אני עסוק. חוגגים שבעים עם החברים. שנה ללא הפסקה.מצד שני, לא עם כולם שמרתי קשר, לא כולם באמת קרובים אלי עד כדי שיזמינו אותי לחגיגה, חלק לא ממש שמחים בלשון המעטה, ומה לעשות, חלק כבר לא איתנו. אז אולי זה לא יהיה פעמיים בשבוע ולא בבר שכונתי אלא על הדשא בסביון, או בפיקניק משפחתי ביער בן שמן, או חס וחלילה שוב בזום בגלל שאנחנו כבר מוגדרים כקבוצת סיכון של אזרחים וותיקים מאוד.בציר 53׳ - חברים, זו השנה שלנו. שרדנו והגענו עד לכאן עם חיוך. נעבור גם את החגיגות הבאות עלינו לטובה. יומולדת שמח אח שלי!